דברי הפתיחה בהשקת ספר השירה עננים של דבי עשב

שלום

למי שלא מכיר אותי שמי דוד מיכאלי ממדף ואנחנו מאוד שמחים שהספר יוצא לאור. אנחנו מוציאים בדרך כלל ספר אחד בשנה ויש לי את הכבוד להיות המיילד של הספר. טניסון ציין באחת מן המסות שלו כי אחד הדברים החשובים ביותר שיכולים להופיע בחיי אומה הוא הופעת צורה חדשה של שירה. על הספר של דבי עבדנו כ 6 שנים נפלאות בים, במדבר בברים בתל אביב ואני מקווה שנמשיך.

אני כבר לא זוכר איך הייתה ההתחלה, אבל לפני כשש שנים במפגש חברים אצלי ואצל חיה בבית היא אמרה לי שהיא רוצה לעוף. מה שאני זוכר זה שזה היה על הרקע של החרסינה הכחולה שיש אצלנו בבית.

התרשמתי מאוד שהאישה הזאת היא גננת, רצה מרחקים ארוכים, נכנסת לים בכל מזג אוויר, ושהיא הצליחה ללמוד את הפורם של הטאי צ'י, ושמי שנפגש איתה מרגיש שהוא מקבל אהבה שכל כך חסרה לו.

זו תכונה מהותית במפגשים עם האנשים הכואבים שאנחנו מטפלים בהם. שמחתי מאוד שהיא חלק מצוות שביל. שם אני תמיד יכול לצטט את מה שאמרה ששאלו אותה נערים איך היא יכולה להיכנס בשיא הקור לים ודבי אמרה: אה, מתחילים ואז פשוט לא מפסיקים.

בדרך כלל דבי שלחה אלי את השירים בסמס ואני העברתי אותם למחשב.

לפעמים בשתים עשרה בלילה היה מופיע סמס.

בשנתיים הראשונות כשאספתי את השירים חשבתי שצריך לערוך אותם. היו משפטים שנראו לי רגשניים מדי, לא בשלים מספיק, לא עקביים, היגיון לא ברור, שירים ארוכים שרק החלק האחרון התכנס לאמירה. אבל היה שם משהו מנותק, חלומי ושאמאני שהזכיר לי לפעמים את אילזה לסקר שילר.

כשעשיתי את העימוד הראשון הסתבר לי שאי אפשר לערוך אותם. כל שיר היה מסע בפני עצמו. ומכיוון שהתחום שלי הוא מסעות אני יודע שמסע לא מתחיל ולא מסתיים אף פעם כפי שמצפים לו.

בכל אופן, אתם יודעים שכל זמן שמשהו לא מובן זה מציק. אבל אם ישנה התבנית או ההגדרה המתאימה פתאום דברים מסתדרים.

לשירה בארץ שורשים רבים. השירה של דבי אינה מוצאת מקום בארץ השירה הרוסית, הגרמנית, האנגלו סקסית, או האמריקאית. אם כי לגבי האמריקאית ישנה את הנימה של הדבקות של וולט וויטמן וזה מה שתפס לי את הלב לראשונה בשירים. ויחד עם השם עשב זה היה חיבור יקומי מעניין.

כדי להתגבר על מבוכת העריכה התחלתי לעמד את השירים בצורה של אמירות. קטעי פרוזה קטנים. רק אז ראיתי שהשירה של דבי מוצאת מקום בארץ השירה של צרפת, איזה רוח של פואמות קטנות בפרוזה של בודלר, ספרד, איזה רוח של לורקה, דרום אמריקה,  כלומר יש כאן מרכיב יותר לטיני. יחד עם שירה הודית של אהבה כמו של מירה באי.

ובאמת מה שמאפיין את השירה של דבי הוא תפיסה מהותית של אחדות הדברים מתוך תחושתה שלה. וזה כן היה לוויטמן, שהיה נלהב, רומנטיקן, ואוהב-כל. כך שהקסם מתחולל דרך המסע בשיר ומי שקורא יכול למצוא את עצמו נאלץ לוותר על השיפוט בתחילת השיר כדי לקבל את חווית האחדות בסופו. ואין דרך קיצור.

זה מאוד שונה מהתפיסה היחסית, המפרקת, הרכיבית, המבטלת, המדכאת והמהירה, שמאפיינת את רוח התקופה הקשה שלנו, ואני מקווה שזה גם חלק מרוחות השינוי של חילוף העונות העולמי והתרבותי. וזה כבר ממש מתאים לנו להשתתף בעשייה שהיא חתרנית במהותה. וכל אמנות טובה היא חתרנית במהותה. קאנט אמר, האמנות היא לשם עצמה. אני אומר האמנות היא לשם העולם.

תפקידו של האמן או תפקידו של המשורר אינו דבר שבוחרים בו אלא הוא בוחר אותנו. בחברות מורשתיות היה זה תפקידו של השאמאן. המשורר במילותיו אומר לנו מה לעשות בחיינו.

העולם קשה, לא? מי שבא עם שירה אומרים לו בשביל מה? מי שרוצה לפרסם אומרים לו שירה לא מוכרת. מי שמפרסם אומרים לו תשלם. מי שפרסם נעלם ביקום הסופרמרקט. טוב, זה במסגרת המונו קאלצ'ר הכללי. ואנחנו - פרמה קאלצ'ר.

אז בהוצאת הספר הזה אנחנו אומרים - לא רוצים. נהיה לא הגיוניים, אנחנו מאמינים בשירה? כן. ברוח האדם? כן. באהבה? כן. בתפארת? כן. בחסד? כן. האם זה למטרות רווח כספי? וויתרנו מראש. ואם יהיה כיסוי הוצאות – בשמחה.

בכל אופן, כל ספר שתקחו תורם לדבי המשוררת שכותבת ללא קשר לתנאים. הרווח הוא מה שעשינו והאירוע הזה. חלק מרוח האדם.

תודה מיוחדת לארי אברהמי שהיה חלק מהתהליך וצילום המקור של העטיפה בצבע הוא שלו בבננה ביץ'. תודה לאנשי הבננה ביץ', לגלי שעזרה בארגון האירוע ולכל מי שנטל חלק בהרפתקה הזאת.

ובמילותיה של דבי וברוח שפינוזיאנית - הכל משולל היגיון ובכל זאת נכון להגשים החיים הגשמה נעלה מתוך חדווה סוערת, האם לא כן?

תודה