תווים של אדריכל / דבי עשב

תווים של אדריכל / דבי עשב

זאת הייתה מוסיקה, ללא ספק. אחרת. צורמת, שורטת.

מוסיקה עם נוכחות גשמית. אפשר היה לגעת בצלילים, להישרף מטונים גבוהים, להיקרע לגזרים, לדמם.

היו גם הפרחים של דביוסי, מרחפים עם שר היער, נוגים, נוגעים ללב, יפים ,כה יפים. בני שיש אילמים שנעו למגע מתפזר 

ניסו לסמן אהבה.

כמו משוגעת קשרתי רתמים לסמן לבדואי שאני מסכימה.

בזריזות, שהפתיעה אותי רצתי עם כאב עז בכף הרגל, צולעת בחן רב. חיה, למיטב ידיעתי, נושמת איזה צופן גנטי של אבותיי הקדמונים.

גלגל החמה, גלגל העין נותרו כתמונה צועקת עמוק באיזה זיכרון.

איבדתי את אבא בתורכיה בין העננים שטיפסו אל ההר.

עצובה נפרדתי מנשמתו, כמה קרוב שיכולתי.

חיכו לי ללוויה.

אח''כ התחלתי להיפרד מאימא, שסירבה להתעורר, שוכחת את עצמה בחלומות, אי השם בצ'ילה, קרוב לים. היא עזבה ,שותקת את מותה. בית קברות חילוני, מרסדס סוסה, יין, שיר שכולו עפר,

שמלה שחורה, כובע שחור רחב תיתורה סרט.

גב אל גב עם הילדה שהייתי המוות היה רק ההתחלה.

אח''כ אבדה טאשה, כלבתי. הורדמה מתוך אותה חמלה אסורה של גסיסה. של מוות הנועץ שיניו בחיים, תוך כדי.

המוסיקה צרבה את כפות ידי.

אולי אז התחלתי לאבד עקבות של זמן. התווים ריחפו על ומתחת לחומשה, מתערבבים.

איזה אדריכל-מלחין היה זה?

איבדתי את העבודה.

איבדתי את טבעת הנישואין בים, שקעה למצולות. איבדתי את המפתחות לבית, את הארנק עם כל התעודות המזהות אותי עם משהו.

רשרוש הרוח בעלים הייתה מוסיקה של ריקודים,

מאיימת, מפתה.

הכדורים נגד דיכאון ישנים בקופסה הכחולה ליד המיטה. הם מפחידים.

זה לא דיכאון.

אני מבינה שאני נידונה להתרומם שוב ושוב, להתחדש בלידות חדשות לבקרים.

להישרף, לשקוע.

מוסיקה של אבנים.

איזו מלחמה בתוך האניים. חרבות, הטלת פצצות. רצח, דקירות.

מארבים לשדים. להיות ערה ללא הפסק, ערנית וצלולה.

לא, זה בלתי אפשרי בעליל.

אז עצמתי עין. נעצתי פרחי ציפורן בלימון, הרחתי קינמון, צבעתי בכתום עז של קארי אורז לבן.

זילוף של שמן זית.

מוסיקה שמימית שטה בתוכי. שוכחת.

שחיתי בתנועות רכות מעל הנחשים והעקרבים ששרצו על האדמה.

ספרתי גרגרי מלח גס, הוספתי חומץ בלסאמי מצומצם, החרפתי בפפריקה אדומה-סימנתי שוב.

אלה היו שטחי ההפקר לאפות עוגת גזר. אולי אפשר לקנות חיבה תמורת מתיקות של סוכר חום?

ריח הזנגוויל שקרא למלאכים......

יש לי חיבה יתרה לאשליות, פרחים קטנטנים, לעננים ,לעופות מים, לפסים שהים מותיר אחריו..

זה כתב. זאת מוסיקה.

קאליגולה בא לבקר בראשי.

ושוב דביוסי מרכך את הדרך.

הציפור מחייכת מן העצים הרבים.

אלי?

והמלאכים באים, באלפים. מקיפים אותי, נושאים לשחקים.

אוחזים במרפקים. בברכיים. בעדינות.

אנחנו נוסקים.

לא, לא אבד דבר.

הכול כתוב.

אדריכל צבע בצלילים ואבן את המרחב.

זה לא עצוב. לא.

הציפור מחייכת.

ירד גשם

עכשיו כבר לא.