עוד חצי שעה ימלאו לי ככה שנים. עייפות של לבד. פסח.
פוסחים גם עליי. הדלת מסומנת. אביביי הפוסחים. הריח
באוויר נושא מתיקות.
חיה את החיה הזאת בתוכי. מתנדנדת עם הצל שלי. שעה
ארוכה התבוננתי בו עד שעזב ונבלע. ניסיתי לעקוב אחריו. מאוהבת חרטתי את שמו על העץ.
חרטתי שרף חם.
מקרוב אני רואה שאני מתקמטת, מתכווצת אבל ממרחק
הגון אני עדיין יפה, היום. יין יש, סיגריות גם. זה מספיק לשרוד עוד יום. לשפשף את
הנשמה, להוציא אותה לטיול. אז הולכת ולועסת את עצמי. יורה מבטים חפים מפחד. צועדת
אחרי הריח. על עיניי מכסה השיער. על פניי מסתירה את החלקים הרועדים. לפעמים ככ
פוחדת, לפעמים כה אדישה. לעיתים צוחקת בחוסר אחריות ועיתים מתעצבת וכבה כמו נר, לאט
לאט.
מסתרבלת, מסתבכת עם גיבנת ושומן של צער מזין אותי
הלאה. במסלול השמש. היא שוקעת אצלי בחצות וזורחת שעתיים אחר כך. והחיוך מתרסק אז
משליכה אבן לתוך באר כדי לשמוע את רעש הנקישה של הריקנות.
עדיין מריחה, משמע בחיים.
זה חוש הריח. כן. חייתי לגמרי. מוביל אותי, משקר
לי, מאמת לי אהבה. באותה אבחת אנחה שומעת את היער הצפוף והולך סוגר עליי. עשב צומח
בין אצבעות רגליי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה