כמה פעמים הפסדתי למוח שלי. שחמט-כמובן. מלך, מלכה. שליטה. צריח צורח אללי!!!! אנחנו מפסידים. ורץ. כן הרץ שבורח או מתקיף, לא ברור. אז קובעת פגישה. קפה מול המראה. בשדרה. נתפשר. נמצא איזו דרך לדו-קיום. נחלוק ברוחות הרפאים. בלי אלימות. משא כבד ומתן קמצן. יושבת מולי. לרגע נופלות פניי. לעזאזל אני מתקמטת ללא הרף. מרימה אותן בזהירות, לובשת חיוך מהסס. ככה טוב? ליישר. למתוח. עין אחת מתעקמת. האף לא ממש במרכז. רעמת השער מסתירה את הרעב. איזה פרח משונה צומח בתוכי. צמח הטורף את עצמו. צפוף לנו יחד. כל אחד מנסה להרחיב את שטח המחיה. לסמן טריטוריה. להשתין בעמידה. אני מוחאת כף בתוקף. אני מוחאת! כתמים עיוורים מתפזרים. מאבדת ריכוז, מאבדת נקודת מגע. שוב בתחושה שהוא משתלט עליי, אני מהדהדת לתוך החלל. חוזרת על עצמי. מגמגמת משהו על דמוקרטיה שזקוקה לדיקטטור שיוביל את הכאוס הזה. שיסדר את השורות. שייתן חופש לאותיות שבורות. וכמובן המסתננים השחורים שעושים דרכם במדבר שווה נפשי. הם שותקים את הפצעים. והעובדים הזרים מלוכסני מבט, המשפילים עין בודדה, מטפלים בזקנה שגרה בתוכי. חסרי הבית המשוטטים הלומי כאב ובדידות. ישנים בעמידה.
אז בואי נברר. בואי.
בלי כעס. בלי זעם. בלי נקמה. אפשר????
גדר הפרדה?
לא. טנקים ומכונות ירייה? לא!!!!!
קפה הפוך?
שחור?
אמריקנו?
אולי תה?
אולי ניסע לספרד? נרגע. ברור. אני שמקשיבה
בספרדית שומעת בשפה אחרת.
בלי אלימות, בבקשה. זה מפחיד אותי.
עוגה? משהו מתוק?
וויסקי?...
אולי בשר נא?
פירה?
לוואי וידעתי איך לשחד את עצמי. אותו. אותנו.
אבל הוא רודה בי. מרדד אותי.
אנחנו יחד או לא? שואלת ויודעת יגעה מאד שהדו-שיח
שותק את הידיעה.
אנחנו מחוץ לתחום. מעבר לגבול. אנחנו שותלים
מרגלים על קרנית העין. על השמש. על הירח.
אז מה?
כאלו כלום לא קרה.
קפה בשדרה. סיגריה. סינרגיה.
והצדק?
הוא מזדקן ומתקמט כמוני.
ניפגש שוב? אני ממלמלת?
קמה ללכת ומגלה ששר היער העירוני הוא בכלל אני. והמראה היא בכלל אנחנו. ושהכעס הוא הם. כל קשת הצבעים
נשמטת אל תוך חלום.
די.
הולכת לישון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה