ביום השביעי שכחתי לפני כן עוד הספקתי לשלח ביצית לתייר זיכרון של מסע אל הרחם, אי שם הדהד זיכרון קלוש של דרך, של הילדה שהייתי, אל הילדה שאני עכשיו. על קווי האורך והרוחב נפרשו קווי הדמיון שאגרו את כל האור שנגנז שהלך וקרס אל ספק ששתינו הולכות לאבוד, אוחזות אחת בשנייה, אימת הזרות פוערת את פיה האפל והחלק ובולעת את שתינו. זיכרונות מקומטים ומצהיבים נשמטים אל רגע רוטט התקוע בגרוני
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה