כמה פעמים התפרקו לי הקציצות?
מזגתי כוס יין, כמה פעמים מזגתי לי כוס יין
ולגמתי ממנו שקיקה, שכן חיכיתי לתחושת הרכות העייפה, לסוג מעורפל של מחשבות
שיכולתי לראות-מרחפות סביבי.
גם המילים התפוררו לי. אין זאת כי אחיזתן במציאות
כה התרופפה או שמא אחיזתי אני.
מכל מקום -לחיים, למשה ולכל היתר...
יש מתכונים
שהם כמו ספרי תפילה, את קוראת שוב ושוב, רוכנת מעל ספר מתרכזת בהוראות.
אני-מתרכזת ואז בבת אחת שומטת את המידע ומאלתרת
כראות טעמיי.
מילים קופצות מול פניי, שילובים מפתיעים של טעמים....
אח....לחיים!
ראשי סחרחר. מתבוננת בפירורים ביאוש. איך, איך
מחברים אותם? מה להוסיף שכן אי אפשר לגרוע. מאוחר מידי.
קציצות קינואה. נו, שיהיה.
ילדיי התפזרו, כמו הפירורים, גם המחשבות.
כמה פעמים השתמשתי בעיני?
מרוב שימוש זיהיתי שאלה, יועצות הסתרים-מרמות
אותי. שאוזניי מעוררות מזימות, שטעמם בלשון משוגג חיים. לכאורה הלכתי בקו ישר אבל
התגנב לתוכי חשד שאלה כובשים באלימות שטחים של אדמה אחרת בזיגזג מתעתע.
התעורר בי אותו חלק שמכיל געגוע לרכות הבשר, לחיכוך,
לחבוק. המשפחה התפרקה.
היה שלב בו צחקתי לאט, שכן נוצקה אבן לתוכי חוצבת
דמות אחרת. אבל עם רדת הערב
אני מסתתרת. חרדה מלתת לדמעה להגיח.....
הדלת ננעלת, הבית עומד בשיממון.
נבדלת בניגודיי, בשפה שהיא אחרת, חשה כה זרה
לעולם.
היכן
איבדתי את הפיכחון?
בכוס היין השלישית, אולי הרביעית?
בואי, בואי ננסח מחדש ודאות של לוליין שתלוי באוויר.
חשבת אולי תקבלי זר פרחים לחג, על אף ולמרות
כישלון הקציצות.
גילית שלא חשבו עליך.
מן הסתם פרחת מזיכרונם.
כוס יין?
כמובן שהם אוהבים אותך, למרות הזרות שאופפת אותך
לאחרונה.
איכשהו את מתחזקת אכסניה שאיננה עוד במין סוג של
שיגרה, שבכאילו.
מנסה לחזר אחרי, באמתלות כאלה ואחרות. לשמר זיק
קטן של חיוך .
תמיד שותה לבד.
לחיים!
עוגת שוקולד תמתיק רגע זעיר. אולי פה אצליח .
עושה כלים, מותירה כיור נקי.
הייתי פה?
ההווה טעון בכל. מבקר, פורט על מיתר רוטט מתפזר
בחלל.
אפשרות מתמדת של שינויים .
יודעת את כולם, לא יודעת אף לא אחד.
ברגעים בלתי נראים אני נגאלת בעזרת האלכוהול שמרסק את המציאות לפירורי
קציצות באנאליים.
כן ילדיי האהובים, שמחתי שעברתם דרכי, שיכולתי
להניק אתכם בחלב מתוק, בנתינה ללא גבול.
אוהבת אתכם כל כך.
שוחה ללב ים, שם באמצע, אפוא שהוא ישנו בית תפילה
נייד,
שם מעוררת תפילה לשלומכם, ליכולת שלכם לסלוח.
אני רצה את המרחק בין מילה למילה. חולפת על פני
פנים נוכריות של עצמי, על פני יגונות, שמחות...
לא יודעת.
אולי היין?
אולי ההכרה שהנני חסרת הכרה?
אולי העקבות שהים מחק, מסיר כל עדות שהייתי כאן.
בכל אופן יש מקום לאהבה האינסופית בגן הזה.
בפירורים האלה., בהתפזרות.
אהבה ללא תנאי.
לחיים!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה