מלבד כישרון אפשר לאבחן אצל דוד מיכאלי עוד שתי תכונות ברורות:
אומץ ונאיביות. שהרי אין ספק שדרוש הרבה אומץ להוציא בימים אלה קובץ סיפורים
קצרים, ועוד תחת הכותרת הפרובוקטיבית "סיפורים על גבריות וזיכרון" – שני
אבות הטומאה של החברה הישראלית. צריך גם מידה לא מעטה של אמונה
נאיבית בטעמו של הקהל כדי לשלוח אליו את חבילת הפתעות הזאת, כשהיא ארוזה
במינימליזם גראפי שצניעותו עומדת בניגוד מוחלט לצרחנות העיצובית המקובלת בשוק
הספרים הישראלי.
ואכן, סוד קסמו של הספר המיוחד הזה הוא בשלל ההפתעות שהוא טומן
בחובו, וההפתעה הראשונה שמחכה מעבר לכריכה הנזירית, הוא עמוד שער שעל צידו האחד
מודפס תצלום של מכונית ישנה בשולי שדה חיטה, (חפץ גברי משומש שנשכח בצד הדרך?)
ובצידו האחר שיר של תשוקה וגעגועים המהווה מעין פרולוג לקובץ כולו. (אגב, אין זה
המקום היחיד בספר שבו מפנה הפרוזה מקום לשירה. עוד ארבעה מרובעים נטולי חריזה,
פותחים את כל אחד משערי הספר ותפקידם, לכשיתפענחו, לרמז על התֵמה המאחדת את
הסיפורים שבכל שער.)
אם טעה הקורא לחשוב שעתה יצלול לתוך אוסף מעשיות אודות טסטוסטרוניות
פוסט מודרנית מהסוג האופנתי – כפי שאולי מבטיח שמו של הספר – נכונה לו
ההפתעה הגדולה באמת. כבר בסיפור הראשון, "המפה", מקיים מיכאלי את הבטחתו
ל"סיפורים על גבריות וזיכרון" באופן הבלתי צפוי ביותר. הקיום הגברי הזה,
שלכאורה אין לו ממשות ללא המסגרת המתעתעת של זיכרון, מתגלם כאן בדמות נוגעת ללב של
ישיש, הרפתקן בדימוס, נטול זיכרון, שרק שלל חפצים אקזוטיים וספרים ישנים המקיפים
אותו מהווים עדות לסיפור חייו העשיר. בין החפצים מוצא המספר מפה ישנה שהיא
"קרובה יותר לתרשים או מפה מפורטת מאד של מערך רכבת תחתית עם שילוב של תוכנית
עיר אדריכלית. עושר חי של תווים... בתוך הגוש נפער חלל שצוין כמדבר חסר שם, שולח
שלוחות שורשים. קו יצר צל חופים על הרקע המחליד, אוקיאנוס?" (עמ' 15). המפה
הבלויה, שקסמה נובע מעתיקותה, אך אין כל יכולת לקרוא אותה וממילא אין בה כל שימוש,
איננה רק מטאפורה מכאיבה לזיכרון הגברי המחוק, אלא גם ביקורת אירונית על היומרה
למפות מהלך חיים של גיבור ספרותי באמצעות פרדיגמה נרטיבית.
ואכן ברוב הסיפורים שבספר נעדרים שני המרכיבים הבסיסיים שאותם מצפה
הקורא למצוא במה שהובטח לו כ"סיפורים": הסיפור עצמו, והפיקציה.
את הסיפור עצמו, אותו קו זמן המוביל דמות מנקודת פתיחה לנקודת
רזולוציה, בדרך כלל משאיר מיכאלי כקו רופף למדי, שביר, והוא נעלם וצץ לסירוגין תחת
רצף של תמונות (כמו בסיפור "הברכה" או ב"אוכל", שבו בודק
הגיבור את הraison d'etre"" שלו באמצעות פולחן קמאי של צייד והקרבת קורבן);
ולעיתים הקו נעדר לחלוטין ומפנה מקום למסה פיוטית המובילה את הקורא לשיטוט מיסטי
במרחבי הזמן והטבע (כמו ב"הכותאב" או ב"החומה"). אבל
גם במרחבים שאליהם שואף מיכאלי, מחכות הפתעות. כי המרחבים האלה, שמתחילים תמיד
במדבריות, בקניונים ובערוצי נחלים שוצפים, ולכאורה הם האתרים הצפויים ביותר לבדיקת
ההוויה הגברית בגילוייה המקובלים, עלולים להיגמר על שולחן שירטוט
("המעצב"), מחבת שבו מתטגן פנקייק (בסיפור "פנקייק") או
בעיתון ישן שמתגולל על הרצפה. וכך בדיוק קורה בסיפור "מרק", שבו מוצא את
עצמו המספר מתנה אהבים עם אהובתו בטחנת הקמח הישנה כשתחתיהם פרושים דפי עיתון ובהם
תמונתו של גיבור המלחמה המת: "על הרצפה שברי זכוכית ועפר, חליפת ריחות פרש
ישן ויסמין לבן. ידי על מתניה, נפנפתי את העיתון פורש דפים פצועים גדולים, נושרים
על הרצפה מאחורי. קולות רוכסן ובד. נוטה, הבטתי לאחור אל הדפים הפרושים. פניו של
גיבור המלחמה התבוננו בי מלמטה, מוגדלים, על שער המוסף המלבני. אותו ענן טרגי,
אותה יעילות. שלום! אמרתי בהפתעה. הוא שתק. הלילה בביתך... שתיקה. האם
אתה זוכר את ימי סיני? רוח קלה של מדבר קמה סביב, ולרגע עלו המרחבים
המחורצים הצהובים, מושכים אותי לתוכם. על פני התקיים חיוך עצמאי. סליחה, אמרתי,
מתבונן בעיניים האפלות, היפות, ושקעתי, חש את הנייר, את מה שמתחתיו, מושך עלי את
האישה, עוטה את העירום החם." (עמ' 122).
בחלק מהסיפורים נדרש הקורא לצלול אל תוך חידה רב שלבית, ומיכאלי מפתה
ומוביל אותו באלגנטיות לתוך מבוך מסוגנן, עתיר רבדים, שבפינותיו אורבים דימויים
ליריים מפתיעים ("האופק עטוף בכַנפות הכוונת";"החבצלות הצפות
כהרהור על פני העומק";"צומת עטופה במוך מתנועע"). לעתים, כשנקלעים
לתוך משפט מורכב שכזה, אי אפשר להימנע מהשוואה לסגנונו המפותל של דילן תומס בכתיבת
הפרוזה שלו. מתוך העושר הלשוני הזה מצליח מיכאלי לייצר תיאורים שאינם מאבדים את
האפקטיביות שלהם למרות היותם מסוגננים למשעי, ובעיקר כשהם משמשים ככלי ביטוי
אקספרסיוניסטי למסירת מצבים טריוויאליים כביכול. למשל בסיפור "שדה
הכרוב" מקביל תיאור פעולתו של מנוע המכונית על חלקיו השונים (תחום התמחות
גברי מובהק) למתח הארוטי המתגבר בין גיבורי הסיפור המתעלסים על מכסה המנוע:
"המאיידים, תאומים גוצים צולעים חרוצים, יונקים את הדלק המתנדף, יורקים אד אל
תוך הפותות הכבדות המתכתיות, חום לוחץ על פניהם, מנות חשמל מהירות נמסרות ניצוץ
ניצוץ." (עמ' 154)
גם במקומות אחרים בספר, ההיזכרות ברגעים הארוטיים מאפשרת למיכאלי
להפגין את יכולתו בבניית דימויים בלתי צפויים: "הרחצה במים
הסמיכים ייצבה את צורתנו והרוח החמה חשפה את המתאר שלנו מתוך האוויר כמו אבני מקדש
עתיק מבעד לדיונה נושבת." (עמ' 151). או – "רעד הכביש בשפתיה הרותחות,
חיה עוטפת רוחצת את גורה הלח, שערותיה נופלות, עורי מתרומם ונמוג כמו דיונה ברוח."
(עמ' 153).
שני הציטוטים האחרונים מובאים מתוך הסיפור "רוח חמה" שהוא
לדעתי, הטוב שבקובץ. זהו בעצם תיאור של מפגש מיני המתרחש תוך כדי נסיעה במכונית על
חוף ים המלח. סיטואציה כזאת בידיו של סופר מוכשר פחות ממיכאלי, הייתה מן הסתם
הופכת לדיווח פורנוגראפי מביך. אולם כאן, כמו בהופעת מחול מתוזמנת להפליא, נפרש
רצף פואטי שבו כל אלמנט נוטל את תפקידו המדויק כדי ליצור כוריאוגרפיה הרמונית:
הרוח החמה, הנוף, הדמויות המרוגשות עד טירוף, ואפילו המכונית שנוטלת חלק פעיל
בגירוי היצרים (אולי אותה מכונית ישנה המופיעה בדף הפתיחה של הספר) כל אלה עולים
על הבמה בצוותא, יוצרים את התמונה הדחוסה, נעלמים כלעומת שבאו, ומשאירים את הקורא
הלום וקצר נשימה, כמו היה גם הוא אחד המשתתפים באותה סצנה סוערת.
כאן המקום לציין את המרכיב השני הנעדר מסיפוריו של מיכאלי: הפיקציה.
ברור כי מיכאלי מתחייב למסור לקורא תמונות אוטוביוגרפיות, כנראה כנות לחלוטין, שגם
כשהן מוגזמות במיקוד ובחדות שלהן תמיד הן מצליחות לסחוף את הקורא להזדהות מוחלטת
עד כדי התרגשות ממש. בהקשר זה ראוי להזכיר את הסיפור "הנחות אודיסיאניות על
צל" שמורכב משלושה דיווחים על חווית מוות וכמעט מוות שמובאים במסווה נלעג של
פיקציה. לשם כך פונה מיכאלי אל הקורא בהצעה, "נניח ש..." ומאפשר לו
לערער על אמיתות הדיווח: "נניח שעכשיו צהריים. נניח שמכונית
מסחרית רועמת במהירות מופרזת במעלה הרחוב הקטן ונניח שאתה נמתח למראה המכונית
הדוהרת. נניח שהמכונית כמעט חולפת על פניך וראשך סב בעקבותיה ואז אתה רואה את
זה..." (עמ' 90).
הנאמנות המוחלטת לאמת מאפשרת למיכאלי למסור דיווח מדויק מאד של
תחושות. למשל סטירת לחי: "משהו ניתק בתוכי, אסף את העולם, חלף דרך הזרוע,
ימיני המתרוממת, אל כף היד הפתוחה ופגש בנפץ את העור הרך, מטלטל בפראות את הראש
הגוף והשדיים." ("מרק", עמ' 121); צפייה באור זריחה על עץ:
"...אור סומא מגשש על קליפת גזע אפל והלאה ומטה. אז, מואר עד שורשו ניצב הכן
ליומו, עץ, תמרור." ("המפה", עמ' 11); מבט בסצנה מדברית:
"לידי היו שרידים מגורמים של נבלת יעל קטן. אותות של דם יבש כהה סיפרו את
סיפורו של הנמר הבהיר על פני עשרות מטרים של פני המצוק שעליו ניסה גדי הפרא למלט
את נפשו." ("הכותאב", עמ' 77).
אבל כאמור, ההפתעה הגדולה באמת הגלומה ב"סיפורים על גבריות
וזיכרון" הוא עצם יציאתו לאור והטלתו אל תוך הנחשול הגרפומאני האדיר השוטף את
שווקי הספרים ומסחרר אותם במערבולות יחצנ"יות.
מגיע לקהל קוראי העברית ליהנות מהספר היפה והאמיץ הזה, וגם אם בימים
אלה קשה מעט להבחין בלובנו הצנוע בתוך הררי הספרים הגודשים את מדפי החנויות, אני
בטוח שהוא עוד עתיד להתגלות ולקבל מקום של כבוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה