יום ראשון, 23 בספטמבר 2018

חבצלות המים


חבצלות המים

איננו ולא כלום.
נפלנו
אל החושך ולשמד.
אבל חשבו על כך כי בזאת האפלה
אַצוּר איתנו ציר עלום של רעיון
אשר גלגל שמשו החי, נסוב בארץ חוץ, שנותיו של העתיד הבא.
(סטיפן ספנדר, משפטו של שופט)


הסתגרותו הממושכת למורת רוחה של סביבתו וסירובו לדבר עם העולם אכן היו שליחות מקודשת. שימור ולא שינוי. כיצד יכולה הייתה האישה הכפרית שהייתה סוכנת ביתו להבין, ובכל זאת הבינה. רַחמה אצר את ההבנה הקדומה, שלח אותה לגונן בפראות מכמירת לב על האביר המְשמר שלה, המתרשם שלה, הזכר הבורא שלה, מדיום של רוח עלומה. בחושיה קלטה כי ההסתגרות אינה אלא נעיצת ציפורניים עיקשת שאחריה אין דבר מלבד תום מבוגר של התמסרות לשלמות. נו פאסאראן!
ולו יעלה הדבר בחיי, הרהר לאיטו, ושכח. כמו לוחם התרמופיליי שבא הקץ להמתנתו: הנה הם באים. הפרסים. מוזר, ועם זאת כה צפוי, שאור השמש העז כהה פתאום ועדיין לפני הצהריים.  

פני המים היו הדבר שנתן עליו את דעתו מירב הזמן. נגיעות קטנות ואינסופיות, נאספות ונוספות שיצרו מסה של עומק בעל משקל עצום ירקרק ואפל, כדי שיוכל לשאת על פניו את כתמי האור המעטים, הבהירים של הפרחים ולהכיל עולם של ברושים כהים הפוכים במרחק, חודם מצביע כמצפן יציב על פני תהום רקיע מעורפל. הוא חש, פרפרים בבטנו, כי לכד איזון מוזר שבו לעיתים הנך על רגליך והעולם הפוך ולעיתים הנך הפוך בעולם מתהפך שאור השמש כהה בו.  

המים היו המפתח. כאשר הצליח לגעת בתנועה הדוממת של התהום נגעה בו מהות יסוד שהיקפה החי סבב את הארץ. לעולם לא האמין כי זה יקרה, אולם תמיד היה הרגע הנדיר שבו שוב קם המרקם הנצבר בידיו לתחייה והפך לשגריר פעיל בקונסולה של עץ ובד. קפסולת הרוח שנבנתה בעמל והינף שאין לשערם, מודרכת בחיוך נסתר ומכילה בתוכה את אפלת המים וצינת הבוקר, את החבצלות הצפות כהרהור על פני העומק. אז, כשהתחולל הקסם, היה מניח לַבד, למרות שכה רצה להמשיך לגעת בו, היה מתרחק לאחור, כאב, בת רוחו המתרחקת מולו מאפִילה, מעמיק אל מגעי הצבע המתמזגים. נשמט על ספסל העץ המתנדנד. המכחולים בידיו העיוורות נוגעים לא נוגעים בבגדיו, מעבירים אליהם כתמים מטושטשים ככתמי רוק ניגרים בשנת עומק והוא מתבונן, מתבונן, מתבונן, מרוקן מכל, חש בעמעום, שמורותיו הקמוטות עייפות, את בידולו מתוך היופי החי ואת חוסר יכולתו לחלוף דרך הבד. מנגד תראה ואליה לא תבוא. צריבה מסמנת כי באו דמעות בעיניו, זמן לקפה המשחיר בכוס מזה שעות.

בקרקעיתו נחה ידיעה חסרת שם כי חתימה זו תישאר כבועת נצח, ייחודיות מתהווה בשיא הגל, בתוכה נם ניצן חבצלת המים עד אשר יגיע יומו החדש. משהו שוּנה בסחיפה הנוראה, מתח הפנים הקבוע יפקע לפתע, עינו העצומה של הניצן (תחת שמורותיו הלבנות הנה הוא כבר ער) חורגת, חרגה אל התווך החדש שצפיפותו כה שונה ומוארת. כל עומק בריכות המים המתוקים בעולם ניצב עתה מאחוריו, מפגש האור מסעיר את הגניוס הירוק. הנה הוא נפתח בגיאומטריה קורנת, כה קטן, כה מושלם, כה קורא תיגר בעצם קיומו, כה פגיע, בר חלוף, כה נצחי. עולם. ואולם, עולם אחר.

פער חי חסר מילים זורם כנגד מרקם העבודה הזרה של עולם מדבר לפני דריסתו וחיתוכו. במרחב ההרהור הלכוד נם בנק הגנים של הכוכב כגיבוי. כאשר תכסה הפלדה כליל את העולם, ואספלט שחור וחשמל וזכוכית מאפירה, בסדִירוֹת בטון ארוכות ומקצב פוטוריסטי מסתחרר, יהיו החבצלות העמומות נקודה לבנה שממנה יתחיל הנצח הבא.



בהרצאה שנשא פרופ' יעקב ברונובסקי לפני דור חדש באוניברסיטת סטנפורד בחוף המערבי של העולם החדש ועניינה חוק ואחריות אישית, נאמרו המילים: ''היוצר חושב על העולם כעל רקע לשינוי ועל עצמו כעל שליחו המקודש של השינוי''. האמן בסיפור הוא מונה. לאחר שסיימתי את עריכת הסיפור כשנתיים לאחר שנכתב, נזכרתי בסיפור מד''ב מנערותי שנקרא ''מתח פנים'' שהציג רעיון של אקולוגיה אנושית תת-מימית ממוזערת המבקיעה את מתח הפנים של המים בדרכה לממדים חדשים.

זֶנית האובליסק הראשון חילקה את השמים. הנֶדיר פרס את האדמה לארבע ושמונה. השני הגדיר בגובה מסותת יחד עם הראשון מלבן ריק מגביה עד כְהות הכחול (יש ימים שראיתי ענני פרחים לבנים חולפים כְּדוּר בתוך החרך הארוך). מצידי הניצבים יריעות. יחולקו השמים למדורים ומגירות. הוא עדיין  כאן, אבל צריך לחפש אותו באחת המגירות.( ).

התמונה המושלמת, המַנדלה חסרת הפגם אשר כל מסלוליה שלמים ותמימים, הרי ברגע שאנו במגע אתה ובמחיצתה, הדגם שלנו, הלא מושלם, נרפא, מתקן את עצמו ומביא לנו את הקלת התיקון והריפוי. לכן אנו נמשכים אל היופי המושלם, אל הכוח המושלם של השלמות, לכן אנו פוגעים בו בלהיטות, בקנאה ובנואשות להיתקן בעצמנו. היופי והשלמות נובעים אחד מתוך השני. קצב סדיר, הגיון, מבנה שלם. לב. המושלם הוא אירוע. הצורה היא אירוע. היופי הוא אירוע, ועובדת קיום. יש לזכור זאת.

יום רביעי, 19 בספטמבר 2018

RedFace02 / Sergio Waksman

No writing 
(except to you) 
but 
my so called art, 
mixing all 
sorts of 
odds and ends, 
like always


יום שבת, 15 בספטמבר 2018

הכפית


הכפית


משום שסירבתי יום אחד לחרוג מהרגלי הקבוע לשתות ספל תה כהה, בשעה חמש ושלושים אחרי הצהרים, נקלעתי לריב. צירוף הנסיבות גרם כי באותו הזמן ממש, נזקקה האישה שאיתי להסעה דחופה לפגישה במרכז העיר. ידעתי כמובן שהתנהגתי בעיקשות עיוורת אבל הרגל שתיית התה היה היחיד ששמרתי עליו בקנאות כעוגן וכדרגת חופש לחיי שנחשבו בעיני עד אז למפוררים ולא עצמאיים. אני שמחה שאתה אוהב תה, היא ביטאה את המלים בשקט שכיסה על זעמה ואני מצדי אחזתי בכפית באצבעות לבנות מכעס על ההפרעה. מכל מקום, היא עזבה.

אני מתמחה באמנות המלחמה. לא ברמת העימות האישי אלא במדעי המדינה ואסטרטגיה. בשעות הפנאי הנדירות שלי אני משחק גו דרך המחשב עם שחקנים בארצות אחרות. את המשחק למדתי בילדותי. איני יכול לומר כי חיי היו קלים משום שהוצבתי, מעצם טבעם של האנשים שגידלו אותי, בפני שאלות תפיסתיות קשות. כוחו של הכסף נשבר מול עיני המזועזעות בגיל עשר, כאשר אבי המאמץ קרע מולי שטר מדינה בעל ערך גבוה. פרצתי בבכי. גם כאשר הדביק את השטר בניסיון לנחמני לא הועיל הדבר. יום אחד כאשר היינו עסוקים בהכנת עוגות מחבת וחלקנו רגע נדיר של אושר, נגע לפתע פתאום באפי להרף עין עם הכף החמה. מאז ידעתי את יחסיותו של הרגע. עתה כמבוגר אני יכול להעריך אותו יותר אם כי לבי עדיין בוכה על תום ילדות שאולי נלקח. האם יש תום של ילדות? יכול אני לומר כי היו רגעים שחשתי כי אני גווע מצחוק. הוא היה ליצן כביר. זאת בצד רגעי שנאה ותסכול איומים משום שחשתי כי הוא הולם בתפיסתי הצעירה ללא רחמים ובחוסר סבלנות. נלחמתי באבי המאמץ ללא הרף ואולם אט אט נתחוור לי, שלא לרצוני, כי אני נמצא במחיצתו של רב אמן הנחבא מאחורי מחיצת השוטה הבלתי צפוי. הייתה לו תלמידה אחת בלבד שראה אותה לעיתים רחוקות. מפעם לפעם נקרא לפגוש אנשים בהרים שנחבאו באובך והיה שב עייף ומרוצה בדרך כלל.

אבי הביולוגי שלא הכרתיו, חונך וחי כקונפוציאני ואולם אמי נולדה כנזירה טאואיסטית. דבקותו בכללים של אבי גרמה לה זעם ומוקדם מאוד בשחר ילדותי עזבה אמי ונסעה אל ההרים לשהות במקדש טאנטרי. אז חזרה לעיר הגדולה, עורה זוהר, להמשיך לגדל אותי. לאחר כמה שנים עברנו היא ואני לחיות במחיצתו של המורה. החפץ היחיד שלקחה עמה היה אריח חרסינה קטן עם קליגרפיה של ההקסאגרמה השלישית ''ג'וּן'' מתוך ספר התמורות. החיים עמה הכילו תחושת רעם קבועה מתחת לאדמה ואי אפשר היה לצפות את תגובותיה, דבר שגרם לי למתח מתמיד ורווח לי מאוד כשעזבתי לבסוף את הבית.

שני אלה, אבי המאמץ ואמי, חיו כשחקנים אנונימיים בדלות רבה. התקשיתי מאוד להבין את דֶמון השלמות שעיצב את חייהם וכמו גם את דרגת החופש שחיפשו וסיפקו אחד לשני, דבר שאני מבין אותו לאשורו היום עם כניסתי לעשור הרביעי של חיי.
ספרייה הייתה הנוף הראשון שנראה בבית שגדלתי בו מדלת הכניסה. מדפי עץ אורן משוחים בלכה כהה, שפתי העץ מעוגלות בסגנון ישן. ספרים נצברו על המדפים באי סדר של שימוש מרובה. במקומות שלא הוצאו ספרים זמן רב נצטבר אבק רב שטרחו לנקותו לעיתים רחוקות. צעצועים קטנים מורכבים היו מפוזרים אקראית על המדפים, מכוסים אבק גם הם, כדורי כסף כבדים בקופסה מחופה ברוקד כחול השמיעו צליל עדין כאשר אחזתי בהם. בספרייה מצאתי ספרי הסבר להכנת יין ולחם, כרכים נדירים של אמרות המומחים אודות יד המוחלט העליון, ספר התמורות, ספרי האיש החום, הבריתות השונות על כל כרכיהן, מפות שונות הן של כוכבים והן של גוף האדם, ספרו של לו-קר-צו מהיבשת המערבית הישנה ועוד רבים. מצולע עץ חום מאובק בעל שישה עשר חודים עמד על המדף כחידה רנסאנסית בלתי ניתנת לפירוק על אף כל מאמציי. במדף תחתיו שכנה קופסה כהה עם דסקיות שנהב כהות ובהירות למשחק גו. מאז שעזבתי את הבית לא נעשה בה שימוש.

חלק נכבד ממחזורי הרווח והכסף של  ימים אלו שאני חי בהם הוא שמיעת סיפוריהם של אנשים וכתיבתם בדפים ציבוריים. בהתאמה לתודעה האנושית, חלק נכבד מפיק רווח נאה מסיפורים של מין ופשיעה ומוות המסבים ריגוש עז לקהל רב, אולם יש קהל המעוניין לשמוע סיפורים אחרים. נתמזל מזלי ואני מוציא חלק מפרנסתי מסוג זה של סיפורים שאני מלקט. יום לאחר שרבתי עם אשתי נתבקשתי לשוחח עם רב אמן קונפוציאני זקן שהסתגר בביתו מזה שנים. הוא העמיד דורות של תלמידים אשר כיום הם המנדרינים הרשמיים ועל פיהם יישק דבר. תלמידיו הישירים נחשבו למיוחסים ביותר ועסקו בפרשנויות של תפיסות עולם קודמות, קטלוגן והוראתן. הנושאים שנתבקשתי לשוחח עמו עליהם היו טקסים חילוניים וגישתו אל המוות.

שאלתי את אבי המאמץ אודות רב האמן הקונפוציאני והוא נתחייך. הו, אמר, ונקב בשמו: אבן-משחזת, הוא מצוין. אולם שהות קלה בדיבורו סימנה לי כי הוא מתייחס להיבט אחד בלבד ומטיל ספק בקיומו של היבט אחר. כמובן שלא ידעתי מהו זה ומהו האחר, אך חשתי רעם קל מתחת לאדמה וסקרנותי התעוררה בד בבד עם עוינות לא ברורה. ראה, אמרתי לו בדיפלומטיות, אודה לך מאוד אם תסכים לשוחח איתי לפני הראיון. אין בעיה, הוא ענה, בוהה, בוחש חסר ידיעה בספל התה שלו. אני רוצה לשאול אותו שאלות רקע נוחות ולאחר מכן, הרהבתי עוז, אולי שאלות הצופנות ביקורת בתוכן. הוא נתחייך שוב וניער את הכפית על פי המצווה שלוש פעמים למנחה. מתי שתרצה, ענה לי, ממוקד עלי לרגע קט ומתערפל מחדש. הייתי מרוצה. הוא נפנה אלי חזרה ושאל ברישול מחויך כדרכו בשנים האחרונות: מתי תבוא לשחק איתי גו? בהזדמנות, התחמקתי כדרכי. מה שלום אשתך? שאל לפתע, משליך כמנהגו המרגיז את הכפית ברעש לכיור ואוחז בספל באצבעות קלות. לא ראיתי אתכם בזמן האחרון. בסדר, עניתי קצרות, מסתמר. נטלתי את הרכב המשפחתי ונסעתי לשחק במשחקי הכדור של יום שישי עם עמיתיי לכתיבה.

השתוממתי לגלות בימים הבאים כי בספרייתו של אבי המאמץ כמה וכמה כתבים של אותו רב אמן קשיש. אני מאוד אוהב לקרוא אותו, שח לי, כאשר שאלתי אותו עליהם. למדתי ממנו רבות. מעולם לא פגשתי אותו. את תלמידיו פגשתי. כאן חלפה עננה לא מורגשת כאשר חייך. אבי תדרך אותי בבקיאות שלא ציפיתי לה באשר לאופי השאלות, לרקע האקדמי ויחסי הכוחות האקדמיים בזירה הפילוסופית ואז להפתעתי הוסיף: קרוב לוודאי שתשתו תה. אני מניח שהתה יוגש בספלי חרסינה עם דוגמה מסורתית. במצב זה, זו השאלה שעליך לשאול אותו לקראת סוף הראיון: האם אתה אוהב תה? שים לב לתשובתו. אם יענה במילים, סיים בזאת את המפגש במילות נימוס. אם לא יענה במילים, שמוט את הכפית על הצלוחית של הספל כדי שיישמע צליל ברור. הבטח לי כי תביא את תשובתו, אמר לי בחיוך שגרם לי אי נוחות. אני סקרן. מכיוון שהייתי במצב רוח נוח נעניתי בפזיזות והבטחתי. התחרטתי על כך מיד ואולם, המילה כבר נאמרה.

כיצד שואלים איש זקן מה גישתו כלפי המוות? לכאורה חסר נימוס. אולם איש זה היה אורים ותומים בתורות רבות ויחסן אל החיים ומעבר להם. ספריו היו כתבים מכוננים בכל האקדמיות ועליהם כבר נכתב דור חדש של ספרים. על פי מה שליקטתי הוא צמח במסגרת קפדנית ביותר שהיגוייה המדוקדק נשמע היטב בדיבורו. גופו היה קטן, אצבעותיו רכות, שערותיו לבנות ונפזרות לצדדים. בתו שהתה לצידו קשובה לכל צורך ודרישה, אמדתי את גופה ותהיתי במעומעם היכן אשתו. שתינו תה ירוק, עשיר כתרד צעיר, מספלי חרסינה בצבע קרם של ווג'ווד עם דוגמת דרקונים כחולה. עיניו היו כחולות תמות עם קמטי חיוך בצידיהן כאשר ציטט את הפסוק האלמותי: ''כוס התה היא מציאות בין השלכות''. ואולם מאוחר יותר בשיחתנו למדתי כי הקמטים נוצרו גם מצמצום נחוש וספקני של העיניים כאשר לא הובן, לדעתו.

האם היה נאור? איני יודע. מואר? לא. אולי. נדיב, חביב, רך ומבין, מעל גרעין קשה וסגור חבוי בעומקו. הוא השתמש בנתק מהסביבה על פי רצונו. בתשובה לשאלותיי ענה במתינות תשובות מפורטות עם סימוכין רבים מכל חצרות הידע שביבשת. עתה חשתי בשמץ ממה שחשבתי כי אבי המאמץ הגיב אליו. סריג המילים היה מרווח דיו עד כי יכולתי לחוש מבעד לרווחים את הרעד העמוק שפעם מתחת לרגליי בבית שבו גדלתי. איני יודע אם רווח זה נוצר מפאת צליל גילו או שמא בגלל ידיעתו או, שמא בגלל ידיעתי. משום מה הסבה לי התחושה נוחם עד כי עיניי נתלחלחו. הוא הציץ בי בסקרנות, כביכול היה לנו משהו משותף מעבר לידיעה. איש צעיר, בן כמה אתה? פנה אלי בהיגויו המדויק. בן שלושים ושלוש אני, עניתי לו במבוכה בשל האינטימיות הבלתי צפויה.

שעה חלפה. בתו הביטה בי לסימן כי תם הזמן. אנו לקראת הסוף, ביקשתי ככפוי שד, מבויש, נזעם על הבטחתי, טרחנותו של אבי המאמץ ואווילותה של השאלה. נותרה שאלה אחת בלבד שעלי לשאול אותך לפני שאלך. שאל, ענה ועצם את עיניו בעייפות.
האם אתה אוהב תה? שאלתי במאמץ. קולה של אשתי פעם לפתע בראשי והיה כה קרוב עד כי המילים נשמעו כרצף רך של רעמים. הוא שהה רגע ארוך ואז, כחול עיניו נח על עיניי ממוקד בפתאומיות, שמט את הכפית שאחז. ראיתי את הכפית שלו צונחת בתוך הכחול של עיניו כסדרת תמונות פוגעת בלוח השולחן מנתרת פוגעת שוב מתהפכת חוזרת למצבה הקודם נעה מעט ודוממת. לא שמעתי דבר. ברקע, כתפאורה נעה ללא קול, חשה אליו בתו, כאשר מישהו הרים בקושי את הכפית שלי, כבדה כמטיל ברזל. שמטתי אותה על הצלוחית. צלילה הקטן נפרד ממנה באיטיות ממרחק רב ונתגלגל ברעם מוכסף שעצר את בתו במרוצתה.
מי אתה? שאל. מנין הגעת?
סיפרתי לו בלשון כבדה על אבי המאמץ. רוגז ומחייך בעל כורחי בוזמנית, הוצפתי בתחושת דחיפות עצומה. לאחר שהות שהייתה קשה לי ללא נשוא נוכחתי לחרדתי כי עיניו הוצפו דמעות. הוא חייך. אז יש מישהו לבסוף, אמר, מושיט את ידו. נפרדתי ממנו לשלום בחיפזון. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי התחלתי לחייג באצבעות רועדות את מספר הטלפון הנייד של אשתי.

המפה


המפה


עם שחר, מבעד לחלון המזרחי, ניצת העלה העליון בצמרת, נצבע, הופז, להב. לידו נדלק אחר, ועוד אחד. מתפשט במורד עלוות צל קרירה מלילה, מתרחב, מבעיר את עליה, אור סומא מגשש על קליפת גזע אפל והלאה ומטה. אז, מואר עד שורשו, ניצב הכן ליומו, עץ, תמרור. 

דודי היה בן שמונים ותשע שנים. איש חסון למראה, בעל גוון פנים ורוד. הוא חי בקומה שלישית בבניין אנונימי בעיר-פרבר, מוקף ספרי גיאוגרפיה, מפות, צילומים ומחקרים. המדפים הכהים בספרייתו ריבדו בין סדקיהם המתרחבים זמן רב; את זמנם שלהם עצמם, זמן העצים שהופלו, הושטחו עוצבו, וצופו, עתה הם נבקעים, מתקלפים לאיטם, שכבת חביון נחשפת, והן את הזמן שנשאו על גבם כרוך, מקוטלג, ערוך, נבחר ומתפורר עתה לפרודות של אבק ודיו, דפוסים מתפרקים וקווי תחריט נפזרים, עושים את דרכם מטה, עד אל תוך סדקי פצעים כבירים, לוהטים בין דפי יבשות קמוטים, שקועים בתחתית אוקיינוס נע סובב עולם, שם ייצרפו, ימורקו, יודפסו ויעלו חדשים מקץ שלוש ריבוא שנים אל עלי המתכת של יערות העתיד. חלק מהכרכים, שדרתם נתפוררה, חושפת את השידריות הפנימיות של הקונטרסים התפורים. דבק הספרים היה מאכל תאווה למפרקים הקטנים של התרבות. עכבישי אלבינו של חדרים סגורים, קרדיות ממינים שונים וחרקי דג הכסף מפוצלי זנב, שטוחים ככרישי חול זעירים, מחליקים בזריזות על ריסי רגליהם, צוללים ועולים ונעלמים מיד שוב בים הנייר הקרוש, הניצב, מאפיר אבק.

אילם מזה שלוש שנים, ישב דודי את שעות היום על כסא גלגלים בוהה בארגז טלוויזיה מרצד בקול מונמך. את החיתולים שלו החליף עובד זר, שהגיע מאי מרוחק בים המזרחי, פעמיים ביום. מוחו היה מפורר, רטוב, ספוג, כבד.  ראשו עתה שמוט, קירח. בקושי מרים אותו באיטיות, שרירי ערפו נוקשים, נוטים ימינה אל אחורי עצם הבריח כסיקוס מתעבה, עיניו נלטשות דרכי זמן מה ועוזבות אותי בפתאומיות כלפי מטה. את היד שאני מגיש לו היה לוחץ בעוצמה ואינו עוזב. על גב ידו גלדים. על אמת ידו פגימות, קמטי רוחב צפופים, בהרות יבשות, בורות. בליית השמש הקשה של חופי הים התיכון. זו היד שהייתה מונחת באדנות על חמוקי מתכת של נשק ורכב, נאפית שעות בקרינה ובאור הקשה הזורם מבוקר עד ערב. האם שמע את דברי? האם הכיר אותי? האם הכיר בי? לאן נמוג זכרונו הכביר, השיטתי? לא יכולתי לדעת אם צפון עוד משהו בפנים. התרצה אישה צעירה שתחבק אותך? הייתי שואל אותו מהתל ומרצין, לעתים היה עולה בו, בעקבות השאלה, גיחוך נחנק, דועך לשיעול עד לפליטה של כיח. המטפל היה חש אליו עם ממחטת נייר.

מצאתי את קשת וילסון בתחריטים נושנים, כלבים מוכי כלבת נהמו במזבלות סביב החומות, קברה של רחל, הקדרון האפל, חופי הארנון, המלחות הגדולות. אתה נוטל אותי דרומה הרהרתי, שולי הדפים היו מצופים בזהב דק. אשת לוט. עמודי שלמה. עציון גבר. דייגי ראס בורקה. הרחק משם כעב שקופה נחו איי המזרח. הספר העתיק הוביל אותי בתוך הצלקת הנפערת לאיטה של השבר הסורי אפריקני, דובים וכפירים, עצי שיטה רוחביים בדפיו.
ספר אחר סרטט את הרשמים הדקים שהותירו הצבא הטורקי והצבא הבריטי על דיונות השלווים של עזה. תרשימים ומפות הכילו את כובדם של התותחים הנגררים והשוקעים ואת משקל הסוסים הנופלים על פרשיהם בין זבובי החול.
קונטרסים מתפוררים בצבעי חול וכבול אפור חשפו את הרנסנס האיטלקי בהדפסי אופסט נושנים; קליאופטרה עירומה, נשגבת אכזרית על כס, שדיה הלבנים, שערה המשחיר, עדייה המוזהב, מבטה הגוזר.

את המפה מצאתי בחדר משכבו. מיטה משוכללת, מתכווננת, עם מזרן גומות מצופה שעוונית וסדין עמדה לאורך הקיר הדרומי. ארון ישן על הקיר המערבי. ציפוי הפורמייקה הבהירה של הארון נפרד בחלקו מהעץ מותיר עליו מפת כתמים של דבק מגע והתקשת אל חלל החדר, המגירות מיאנו לצאת. ריח ארכיב סגור. במגירה הראשונה היו מסמכים ומכתבים ארוזים בתוך קופסאות פרלינים ישנות צבען שנהב מצהיב. במגירה השנייה, שנשלפה בחריקה קשה, הייתה קופסת עץ בסגנון רוסי שקדם לשנת 1905, בעלת מותניים ופינות מעוגלות, מצופה בלכה ענברית, פסי זהב אדום בשוליה. בתוכה היו תעודות נושנות, צילומים מעטים בשחור לבן, מדליות עם סרטי בד נוקשים ופסי צבע עמומים, כנפי צלב קרס של טייס שטוקה שהופל בצריחה ארוכה אל גלי החולות של המדבר המערבי. מאחורי קופסת העץ ריח ברזל. אקדח ברטה כהה. מימיית פח עם פקק שעם, נושנה שטוחה, בעטיפת צמר חקי. קופסת מתכת מלבנית, זוויותיה חדות, כהה משנים. משכתי אותה אלי ופתחתי אותה במאמץ מחריק. שטרות אימפריאליים גדולים של מטבע רוסי, עותמאני, בריטי, ספרדי, מטבעות נחושת, ארד וכסף. קליעים. דגם ממוזער של חרב יפנית. מפה.

מתענג נשמתי את ריח שימורי הזיכרונות, דפוס חנוט ונייר משומר. מששתי את המרקם הרך המיושן של השטרות הגדולים. אמדתי את משקלו של האקדח השטוח. שלפתי למחצה את החרב הקטנטנה מנדן העץ. ברקה הזעיר היה תקיף כאחיותיה הגדולות בבתי הנשק. החזרתי הכל למקום. את המפה לקחתי אל החדר הגדול. הנייר היה קשיח מזמן, נפתח באי רצון, קפליו שואפים להיסגר חזרה ולאורכם מתווי זיעת מלח יבשה. יישרתי את המפה בזהירות, לבל תפקע. צורת ארץ שורטטה שם בקפדנות. חלק מהקווים דהים, חלקם פסוקים במקומות הקיפול, חלקם יציבים. קווי דרך דקדקים נמתחו, נצלבו, לוכסנו. הערות קטנות באותיות רומיות בכתב מצויר, מדויק, היו רשומות בצידי הקווים. בתחתית מימין כסימן או חתימה נרשמה בדיו דוהה המילה ''פינאקס''. ורידי דיו זעירים נשאבו אל נימי הנייר, נמוגים כהילה סביב האותיות. במפה היו שבעה קווי אורך ושבעה קווי רוחב. הרביעי הניצב והרביעי החוצה הצטלבו על טבורו של ורד משורטט נישא בכף ידה הפתוחה של צלמית נשית זעירה חסרת עיניים חסרת לבוש, מוקפת שֵדי סערה. הקואורדינאטות לא היו של מרקטור. הדרום היה עליון והצפון למטה.

דודי ישב ליד השולחן, המטפל האכיל אותו בסבלנות כשהוא מפזם תוך שהוא מסיע את הכפית מהשולחן אל פיו האיטי הלוך וחזור. הראיתי לו את המפה. הוא התבונן בה ריק ואז נטה ממני את ראשו חזרה מטה. לאחר זמן כשנתתי לו את ידי, אחז בה שוב בכוח ולא הרפה, פיו חמור ומסופק, נשימתו כבדה ושורקת. לאחר זמן חילצתי את ידי בזהירות מתוך אחיזתו שלא נענתה ולא הרפתה כמלוא הנימה, מושך את כף ידי, נתמך בידי השנייה, מחלץ אותה מילימטר אחר מילימטר, האחרונים מהירים יותר, עד אשר הצלחתי להשתחרר מתפיסתו שהמשיכה לאחוז ריקנות בתוקף עוד זמן מה ואז מרפה לאיטה. המטפל קינח את פיו, מחייך אליו בגאוות הורה והסיע אותו חזרה למקומו מול הקופסה המוארת. קיפלתי חלק ממפת השולחן על פירוריה ופיניתי מקום על פני הלכה השחורה העמומה של העץ עבור המפה.

במפה צוינו שמות של ערים. גם לדרכים היה שם. סימון של נהר, סימון ים מזוּוָת, אגם. תוואי נוף כתבליט לא צוינו שם. המפה הייתה קרובה יותר לתרשים או מפה מפורטת מאוד של מערך רכבת תחתית עם שילוב של תוכנית עיר אדריכלית. עושר חי של תווים. גוש הקווים נח בדף נוטה לימין, היקפו מתעגל.  בתוך הגוש נפער חלל שצוין כמדבר חסר שם, שולח שלוחות שורשים. קו יצר צל חופים על הרקע המחליד, אוקיאנוס? ואת היופי הרומנטי, ההרמטי, של עושי המפות העתיקות, ההיו תמימים? המפה ניטשטשה פתאום מול עיניי ...הנוגע מנוגע. עקבות המגלים בארצות הלבנות משלחות אדוות מצטלבות עד אל מעבר לאופק, הפלא, אך נגענו בו והיה לזהב זיכרון מצטנן, מוקשה, דוחק את הצללים, מאיר אותם בשמות עצמות; בריכה. עץ. כוכב. ריק נושק לתווי חוף שחורים וברורים עד רוגע נורא: הנה מתחיל הקו להחוויר, להתפורר. קריאה רחוקה, ריח אבק נושן עלה ומצמצתי לרגע. קווי המפה, ערפילי הבוקר? אוזניי צללו בשריקה ...נמוגו מסכי מסתורין. הפסגה כה חדה, אין אף גרגר של אבק. בעולם כה ברור ידינו ריקות מתמיד, אך כיצד נוכל אחרת? נידונים שכמותנו. גיבורים שכמונו. המבט הרואה את הדרך הוא המעלים אותה, מלווה בצליל נשימתנו הנעתקת. לרדוף, להשיג, לשמר את… אה! התעטשתי, מבטי ניתק, השתחרר מסבכת המפה באחת, נתקל בעיניו המקובעות, חסרות מבע.

ספק מהורהר קיפלתי בזהירות את המפה מתוסכל מעט מעמימותה. מכיוון שרציתי להתבונן בה שוב הנחתי אותה בקונטרס הפוליו המוכתם חלודת נייר של ציורי הרנסנס מעל תמונת קליאופטרה השולטת. לאחר כמה שבועות שבתי לבקרו. המטפל חייך אלי בשמחה. דודי אחז בידי בכוח כבפעם הקודמת בלי להרפות. לאחר זמן טרחתי לחלץ בעדינות ככל שיכולתי את ידי. משכתי מהספרייה את אוגדן הציורים המתפורר ופתחתי אותו בזהירות על השולחן. בפנים עממו  כאבני חן הציורים והמפה.

הרמתי את הינומת המפה וניבטתי אל המלכה העירומה על הכס ושפחותיה החשופות. אחת שומרת ראש, עוטה גלי בד שקופים  בצימוד תחת טבורה ומעליו, מותירים אותו גלוי, השנייה כורעת, נכונה לכל, שלישית מצלה על מלכתה. כולן ניבטות אל צידה השמאלי של התמונה בעקבות מבטה הנגיד של מלכתן המדבירה. נזר נחש מזהב אדום מקיף את כוורת שערה השחור, מזקיף את עצמו על מרכז מצחה. במעלה זרועה השמאלית צמיד זהב דק נמשך של נחש מרים ראש, בסיס צווארה נישא על בדי עצמות בריח מוצללות, ענק מניפה של זהב שחוט וטורקיז על לוח חזה עד גיבוע שדיה, אצעדה רחבה אוגדת את פרק כף ידה הימנית, שתי טבעות דקות על אצבעה המורה הימנית, טבעת על אמתה השמאלית וטבעת רחבה על קמיצתה השמאלית. גופה מאיר את התמונה כולה, גלוי באדנות צוננת. יושבת, עקבה השמאלי דרוך, מורם, פניה שמאלה אל נעלם מחוץ למסגרת הציור שאיני יכול להיות שותף לו אלא רק לשער. כס שיש לבן, מוזהב. אפריון. שטיח ארגמן. על לובן שדיה עוממות פטמות מאדמות.

מקרוב ראיתי שהצייר בנה והמשיך את הכתם מצבירי קווים דקים מונחים אל המרחב המלבין מסביב. סומק לחיה נוצר באותה צורה. זוויות פיה, קימור השפה העליונה, הכחול בשחור שערה. קווי קווקווים, מגעי מכחול מוקפדים, יצרו צלילי צל ליד השיער המושל על ארצות בטנה וירכיה, נמשכים מעלה מכהים עקימה קלה על קו הציר המרכזי של גופה יוצרים אפלה חיה. טבורה. דופן צלעה המתגבהת. הרחקתי את מבטי וחזרתי, גבותיה עשירות, מתבונן, אל עיניה, מצועפות צפופות קווי מגע עד למקום ריק חסר תו שבו הבריק אלי קור כופה, אפל. הרתעתי את מבטי.

נטלתי את המפה ופתחתי אותה בזהירות, מכסה את המלכה. השרטוטים נראו חלשים הרבה יותר מאשר זכרתי. קמתי והדלקתי את המנורה התלויה מעל לשולחן.
עם ערב, ניצב, כבה הגזע. מנץ מתוך השורש, צל ממריא לאיטו, כה מהר, קוטף עלה אחר עלה, ענף אחרי ענף. אורה של העלווה נדחק, נמוג, הצל כבר שוכן בצידם השני של העלים, עדיין מוארים ברוח, רעד חולף ונפסק, הנה הוא יוצא מתחתם מציף את פניהם באין עוצר, מבוע הצל מלמטה ממשיך לצמוח, מכבה עוד שלושה עוד שניים אחרון כבה. 

המפה הלכה ודהתה תחת ידי. נותר רק תו אחד ברור. הרמתי את מבטי. הוא התבונן בי ללא נוע. האם הייתי בר משמעות בעיניו הריקות או סתם צורה? פיו נפתח, מוצל, חשוך, דק. אחרי מאמץ רב הפטיר מילה מתוך באר הנשימה המבעבעת, הנסדקת במהירות לאורכה: פינאקס. אמר. חפזתי למצוא את המילה הרשומה כאשר המטפל נגע בכתפי. נפניתי מיד. הוא הצביע על האיש הזקן. הראש נח מעט קדימה, כפות הידיים פתוחות. צילו עם הכסא נמתח באבק המזדהר בקרן השמש המערבית הנמוגה ונגע בקיר, מופיע כתו רחוק. עזבתי את הנייר הריק, רכנתי מולו בתוך הצל ואחזתי בידיו הקרות.



פינאקס (pinakez) היא המילה היוונית העתיקה למפה, לוחות כתיבה, רשומות. הגיאוגרף והקרטוגרף הפלמי גרארדוס מרקטור צייר במאה השש עשרה את המפות המודרניות הראשונות שבהן נשמרה צורת היבשות והתַכְוִינִים על חשבון עיוות בשטחן. רשת הקואורדינאטות שיצר נמצאת בשימוש גם עתה.