מחשבות על תפיסות אסטרטגיות בעיצוב המרחב בישראל
דוד מיכאלי
תודה מיוחדת לדר' עמירם אורן
מאמר
זה מציג מחשבות על תפיסות אסטרטגיות בישראל ומציע להשתמש בכלים של תפיסה אורבאנית כאלטרנטיבה
לתפיסה מדינית באמצעות שיח מבני ומרחבי, שמתבסס על תפיסות עיצוביות,
קומפוזיציוניות ותפקודיות.
1. עיצוביות
- עיצוב תוואי ותנאי המרחב על מנת להשפיע על התנהגות.
2.
קומפוזיציוניות – עיצוב היחסים בין
המרכיבים השונים, וביניהם המרחב הפיזי עצמו, על בסיס הבנת ההשפעה ההדדית של יחסי
קרקע וחברה.
3. תפקודיות
– תפיסת התכנון והניהול כעיצוב וטיפול מרחבי וקהילתי הממוקד באדם ובפרט.
נקודת
המוצא של השיח המבני והמרחבי היא העמדה שמרחב מכתיב התנהגות, ושתפיסת המרחב משתנה
כחלק משינוי גלובלי של תפיסת גבולות מסורתית. לפיכך, זיהוי אפשרויות זרימה ותנועה
במרחב, ועיצוב מרחבי ציפייה מתאימים יכולים להשפיע על התנהגות, חברה וזהות.
יתרונות
אפשריים לשיח מבני ומרחבי הם אפשרות של עקיפה או דילוג מעל מבנים של זהויות
אידיאולוגיות או חברתיות ושינוי דפוסי התנהגות פרטניים וקהילתיים באמצעות עיצוב
מרחב, טיפול במרחב ויצירה של מרחבים אחרים.
כללי
העשור
האחרון בעולם, שאפשר לאפיין אותו כתחילת עידן התקשורת הרשתית, מציג שיח של תפיסה
גלובלית, זהות גלובלית, טיפול סביבתי ומדדי איכות חיים. שיח זה הוא ביטוי של סיום
השלב הטריטוריאלי-הלאומי במדינות רבות בעולם, ומעבר לשלב חדש. השלב החדש כולל
החלפת הישויות הלאומיות הטריטוריאליות בישויות תאגידיות רב-טריטוריאליות וישויות מגה-אורבניות רב-חברתיות, כליבות
פעילות המקיימות יחסי גומלין פעילים עם סביבותיהן באמצעות עיצוב סביבה רשתי מבוסס
מוקדים ומסדרונות (טרמינלים ונתיבים) של תעשייה, פנאי, ותעבורה.
שיח
התפיסה הגלובלית הוא פועל יוצא של התפתחות טכנולוגית של תשתיות גלובליות
רב-מערכתיות. תשתיות אלו כוללות נתיבי תעבורה יבשתיים, ימיים ואוויריים, תשתיות
ייצור והובלת אנרגיה כמו נפט, גז וחשמל, תשתיות תקשורת של כבלים ולוויינים. הערים
הגדולות הן חלק מהתשתיות הגלובליות.
החידוש
הקונספטואלי של מגה-ערים או ערי עולם הוא שמפאת גודלן ומורכבותן הן מרחבים
רב-מערכתיים שאינם ניתנים לכיבוש, לפחות לא באמצעים צבאיים מקובלים. לפיכך מרחבי
ומבני הכוח והשליטה עוברים שינוי תרבותי ומבצעי מתפיסה כוחנית-פיזית – לתפיסה
ניהולית, טיפולית ומסחרית. מכוחות ופתרונות צבאיים עם יעדים של שליטה טריטוריאלית
לאומית לכוחות שיטור וטיפול למטרות אכיפה וסדר במרחבי מגורים ותעשיה. בחמישים
השנים האחרונות אנו נמצאים בשלב שבו מבני הכוח החדשים התבססו גלובלית ויצרו מרחבי
השפעה ותקשורת פורצי גבולות ושיח לאומיים וחברתיים. מרחבי שיח מובילים הם שיח
הטיפול הסביבתי ושיח מדדי איכות חיים.
שיח
הטיפול הסביבתי הוא השאיפה לאזן בין התפתחות התשתיות, מרכזי הייצור והאורבניזם
לבין השטח הפתוח והמשאבים הטבעיים האורגניים של אוויר, מים, צמחייה ובעלי חיים
החיוניים לקיום.
שיח
מדדי איכות החיים בעולם הראשון של המדינות המתועשות והמערכתיות הוא השאיפה לאזן
בין המרחב הפתוח (או הכפרי) למרחב האורבני, בין התפתחות הישויות התאגידיות ודרכי
ניצול המשאבים לבין מוגנות זכויות האדם, צרכיו ומרחבי המחיה שלו. שיח זה מכיל שלוש
רמות: מיקרו – התייחסות למרחב הפרט וצרכיו, מזו – התייחסות למרחב ולסביבה
המקומיים, מקרו – התייחסות למרחב התרבותי-חברתי והכלכלי-פוליטי.
בחברות
ומדינות עם חסר מערכתי ברמות שונות, המרכיב הקיומי הוא העיקר ולכן שיח מדדי איכות
החיים הוא מורשתי ודתי.
ישראל
היא מדינת עולם ראשון מתועשת ומערכתית שלא סיימה את שלב המאבק הטריטוריאלי. לפיכך
ישראל נדרשת לדבר בצורה היברידית בשני מרחבי השיח: שיח טריטוריאלי לצד שיח של
טיפול סביבתי הכולל מדדי איכות חיים. שני מרחבי השיח מכשילים אחד את השני. העובדה
שישראל צפופה מאוד מעצימה את הכשל בין סוגי השיח ומצמצמת את מרווח הפעולה.
התפיסה הגלובלית של מדדי איכות חיים
מציעה לחתור לפתרונות עיצוב המרחב המדיני במתווה מגה-אורבני עם מסדרונות פנאי;
להעדיף שיח חברתי וקהילתי היכול להיות כלי יישומי וביצועי יעיל לא פחות מכלי שיח
צבאיים או תעשייתיים; להשתמש במוסר ובנכון ככלי אסטרטגי – כפי שנכתב בספרו של סאן
דזה, "אמנות המלחמה": "...בין חמשת המרכיבים היסודיים ליציאה
למלחמה או לניהול שטח, המרכיב החשוב ביותר הוא המוסר. רק לאחריו באים התנאים
הפיזיים".[1]
יעדי
הפיתוח המרחביים שיש להתקדם אליהם כיעדים אסטרטגיים, לאור חזית ההתפתחות הגלובלית,
הם:
חתירה
לתפיסת המרחב הישראלי כישות אורבאנית אחת. להתחבר ככל האפשר אל מרחב התשתיות
הגלובליות של אורבאניות, תעבורה, ייצור, אנרגיה, תקשורת ופנאי. המשמעות היא פיתוח
מערכתי על חשבון שטחים פתוחים, שיכול לבוא על חשבון מדדי איכות חיים של פרטים,
קהילות, מסורת ותפיסה תודעתית של מקום.
חתירה לאיזון בין התפתחות התשתיות,
מרכזי הייצור והאורבאניזם לבין השטח הפתוח והמשאבים הטבעיים האורגניים של אוויר,
מים, צמחייה ובעלי חיים החיוניים לקיום ומהווים חלק ממדדי איכות החיים. לקדם מחקר
ופיתוח של פתרונות טכנולוגיים להשפעה סביבתית כיעד אסטרטגי. המרחב המצומצם
והצפיפות הופכים את ישראל למעבדה שבה אפשר ליצור מודלים לחיקוי ואז להוות עוגן
עולמי בנושאי שימור קהילתי משלים למרחב אורבאני; יחסי שטח פתוח ובנוי והממשקים
ביניהם; שילוב בין אורגני לאורבאני וטיפול סביבתי מערכתי, טכנולוגי וקהילתי כחלק
ממדדי איכות חיים.
במסגרת
מאבקה הטריטוריאלי של ישראל, עד לעיגון גבולותיה עליה לפעול להעלאת מדדי איכות
החיים באמצעות הנחלת זכויות פרט, חופש בחירה, רווחה וקידום טכנולוגי מערכתי בכל
מרחביה. כלומר, להגדיר כיעד אסטרטגי את רווחת הפרט והקהילה לצד מרחבי יחיד וקהילה;
לאזן בין התפתחות הישויות התאגידיות ודרכי ניצול המשאבים לבין מדדי איכות חיים
בשלושת המרחבים, באמצעות מדיניות ואמצעים של ייזום והעדפת תפיסה של טיפול מול
אכיפה.
תהליכים
תודעתיים מרכזיים שעיצבו עד כה את מפת המרחב של ישראל
התהליך
המעצב התודעתי הראשון הוא תפיסות הישרדותיות של כיבוש וטראומה, שהתבטאו בתפיסה
טריטוריאלית כמקלט קיומי. לאחר מלחמת העולם השנייה, בדומה לרוח הדברים באירופה
החרבה, נעשה מאמץ לשיקום מהיר של קהילות ומהגרים. אפשר להקביל זאת למרחבי דיור
זמני לאחר אירועי אסון לאומיים כמו רעידות אדמה. מרחבים מסוג זה מיועדים לפינוי
בטווח של 5-2 שנים או לקבלת סטטוס קבוע עם תמיכה לשיפור תנאים על בסיס הקיים.
בשנות השישים והשבעים, גל הנוחות העולמי של ההתפתחות הטכנולוגית, עם ייצור וצריכה
המוניים, קיבע את המגורים הזמניים. צה''ל נתפס באופן מסורתי כגוף סיוע וחילוץ ולכן
הוא משלים את התפיסה "האסונית", כולל הצדקת המרחבים שבהם הוא משתמש.
התגבשה תפיסת אחווה מתגוננת מול אויב משותף ואיום קיומי, שמתבססת על הזיכרון הטראומטי של מלחמות העולם.
תפיסה זו הפכה לאתוס שעיצב את המרחב ואת קבלת ההחלטות, והיא המשיכה וממשיכה לאשרר
את עצמה מול איום קיומי אזורי.
התהליך
המעצב התודעתי השני היה הפניית המשאבים לאזור יהודה ושומרון לאחר '67, שסימן את
החזון הטריטוריאלי כבעל קדימות על חזון מעצב של סביבה ומדדי איכות חיים. הדחקת
"השלד בארון" של קהילות לא שייכות, ערביות במקרה זה, אופיינית לקהילות
בשלב של מאבק טריטוריאלי ומאבק זהות. מרכיב עקרוני בתהליך הוא הממשק הקשה שבין
חברה כפרית במהותה לאורבנית במהותה. שלד נוסף שהודחק בארון באותו מנגנון הדחקה היה
של קהילות העולים השונות בפריפריה, בפועל מהגרים ומפונים, לטובת חיזוק המרחב
הלאומי. החתירה הקיומית להשתלטות על "רפסודת ההישרדות" גרמה מצד אחד
להתעלמות ממרכיב "המרחב הנמס" מול גידול האוכלוסייה[2] ויכולת נשיאה סביבתית ומצד שני
להתעלמות ממרכיב איכות החיים. מצב החירום המתמשך סייע לסטגנציה של מרחבי שליטה של
גופים טרום-תאגידיים או סמי-תאגידיים, ושל התרבות הארגונית האופיינית להם.
התהליך
המעצב התודעתי השלישי הוא מצב חירום קיומי כ"דלקת כרונית" שאינה מאפשרת
שינוי גישה, מהישרדות טריטוריאלית לגישה של עיצוב סביבה ושיפור ופיתוח מדדי איכות
חיים. אנחנו עוסקים בשלב הטריטוריה,
ועדיין לא הגענו לשלב העיצוב. תפיסת ההפעלה של השלב הטריטוריאלי היא
התיישבות, אקטיביזם, ארץ ישראל השלמה. מורשת "סוציאליסטית סמי-פיאודלית"
מתורגמת ל"תאגידיות", שבה מנוכסות טריטוריות שונות במרחב הישראלי. העדר
חוקה מצביע על שיח חרדתי של מצב חירום, שפוגע במדדי איכות חיים (בדומה לדינאמיקה
שבה הופעלו תקנות בארצות הברית לאחר 11/9), וחוסר אפשרות לעבור למרחב שיח סביבתי.
לצד זאת אי-הפרדת הדת מהמדינה משמשת כמכשיר פוליטי אקטיבי לתפיסת מרחב. בעקבות זאת נוצרו שני מרחבי שיח: גלוי ומודחק
או לחילופין מטופח ומוזנח. הגלוי הוא זהות בין יהודים למרחב. המודחק הוא זהות בין
תושבים שאינם יהודים, למרחב. מצב זה אינו מאפשר למדינה ליזום מדיניות ולתת מענה
חינוכי ורווחתי לתושבים מודרים ולמהגרים. ממשקי גבול בין קהילות וטריטוריות
מאופיינים בדרך כלל כמרחב ביטחוני, שיטורי או צבאי חסום המממש את היעדר החוקה ואת
אי-הפרדת הדת מהמדינה. לפער שנוצר במדיניות הממשלתית נכנסים ארגוני המגזר השלישי (NGO'S) מקומיים
ובינלאומיים או יוזמות פרטיות עם היבט של מדיניות טריטוריאלית המתחרה עם המדינה.
בתהליך מעצב זה, הסביבה האזורית הנמצאת בנסיגה מערכתית מחזקת את המדיניות המתגוננת
של המדינה.
התהליך
המעצב התודעתי הרביעי הוא היעדר עתודות קרקע מול גידול אוכלוסייה הטרו-אתנית,
שאינו מאפשר שינוי גישה מהישרדות טריטוריאלית לעיצוב סביבה ושיפור מדדי איכות
חיים. היעדר עתודות הקרקע מעצים את החרדתיות הקיומית. מרחבים פיזיים ותודעתיים אלו
יכולים להיפרץ בהופעת משבר עמוק דיו או בהופעת פתרונות סביבתיים, טכנולוגיים
וקונספטואליים המסוגלים להציע אופק ולמנף מרחבים הטרו-אתניים אלו.
התהליך
המעצב התודעתי החמישי הוא שיח היברידי עם האיחוד האירופי, שמעכב את השלמת שלב
ההישרדות הטריטוריאלית וחתימת הגבולות. השלמת שלב זה נחוצה כדי לעבור לשלב של
עיצוב סביבה והשתלבות במרחב. מדינות האיחוד האירופי סיימו בשנות החמישים של המאה
הקודמת את שלב המאבק הטריטוריאלי ואת מרחב השיח שלו, מה שמאפשר להן לעבור למרחב
שיח חדש, להתפנות לטיפול סביבתי ולשיפור
מדדי איכות חיים. ישראל כמדינה תעשייתית ומערכתית ברמה טכנולוגית ותרבותית
סמי-אירופית, שלא סיימה את שלב המאבק הטריטוריאלי נדרשת לדבר בצורה היברידית בשני
מרחבי השיח: שיח טריטוריאלי, לצד שיח של עיצוב סביבתי ומדדי איכות חיים המכשילים
אחד את השני.
רוחות
השינוי באורבאניזם בעולם כמגמות מעצבות
האקולוגיה
המתפתחת במהירות הגבוהה ביותר בעולם היא העיר הגדולה וצברי ערים. תופעה זו מתקיימת
הן בעולם הראשון והן בעולם השלישי, ומציגה דור רביעי של ערים (עיר מחוז של מרחב
כפרי, עיר תעשייתית ומערכתית, עיר גדולה עם גבולות מובחנים, עיר עם מיזוגים ללא
גבולות). באקולוגיה זו, הממשק בין המרחב הכפרי לאורבאני מכיל אינטרסים מנוגדים בכל
שלושת הרמות של איכות החיים. לכן מדדי איכות חיים הם תנאי לפיתוח ולתקשורת.
בתהליך
מתחולל מעבר גלובלי מלאומיות - לערי עולם, ושינוי זהות חברתית ותרבות סביבתית
לזהות אורבאנית גלובלית. עיר עם מיזוגים וללא גבולות, מגה-עיר, עיר עולם, צבר ערים
– היא ישות רב-מערכתית שאינה ניתנת לכיבוש כוחני צבאי. מרחבי ומבני הכוח והשליטה עוברים
שינוי מתפיסה כוחנית פיזית לתפיסה ניהולית ומסחרית באמצעות כלים תעשייתיים,
עיצוביים, וצרכניים. בשאיפה לתחום גבולות ולשמר אינטרסים של איכות חיים, מתפתחות
הטרוטופיות של חברות מאוימות (הן עשירות והן עניות).
מרכיב
היחס והממשק בין השוליים הפריפריאליים למרכז האורבאני הוא יחס משלים דינמי פעיל
שבו השוליים והמרכז מגדירים האחד את השני, עם מרחבי צומת (טרמינלים) משותפים
בין-אישיים, בין-חברתיים ובין-אתניים ומסדרונות מקשרים. המשמעות היא תפיסה של רשת
עם מסדרונות נושא שונים: תעשייה, אנרגיה, תעבורה ופנאי, ששואפים להיות משאבים נושאי רווח.
המגמה
הגלובלית לעלייה ממפלס אפס למפלסים מרחפים: הפתרונות האורבאניים למרחבים צפופים הם
עלייה לגובה והחלפת מרחבים עם בנייה נמוכה במרחבי בנייה גבוהה. בתהליך של בניית
גובה במסה גדולה יופיעו קישורי תעבורה בין המבנים והמבננים (קומפלקס או קומפלקסים
מחוברים). ניהול הזרימה של הטכנולוגיה התחבורתית מציע ייעול ופתרונות טכנולוגיים
של מחלפים ודרכים עיליות.
אפשרויות
המרחב העתידי בישראל
אפשרויות
המרחב העתידי בישראל, כולל הפתרונות הביטחוניים, תלויות ביוזמות עיצוב סביבתיות
חברתיות וקהילתיות. בתרגיל צורני של הכפלת נפח הפוליגונים של הערים והיישובים נוכל
להיווכח במגמות התפתחות המרחבים האורבאניים העכשוויים ומיזוגם. מגמות אלו מכתיבות
כיווני זרימה שונים, כמו יציאה לים במדף היבשתי עם שלוחות בנויות, היערכות ורישות
ישראל לנתיבי תעבורה והולכת אנרגיה אזוריים וגלובליים לקראת הפיכתה לישות המנוהלת
כמגה-עיר (למשל, פתיחת אוטוסטראדת ירושלים-עמאן, מסילת רכבת לבית שאן ודרכה לירדן,
מסילת ברזל לאילת, נתיבי הולכת גז); הכנה לקראת "העיר המשולבת" -
התגבשות האזורים הכפריים והפתוחים בישראל, כולל הנגב, יהודה ושומרון והגולן, לרצף
מרחבים אורבניים משולבים במרחבים חצי פתוחים לשימור, ובמסדרונות ומרחבים פתוחים
כשמורות ואיגומם ל"מפת פנאי" ותכנית אב שתתן מענה למרחב המגה-אורבאני;
רתימת עיצוב מסדרונות פנאי אורגניים אורכיים (ציר צפון דרום) ורוחביים (מז' מע')
לגבול "נושם" בין טריטוריות, כמו יצירת גבול מבוסס מים על מתווה ימת
הלשון מאילת צפונה לים המלח ואף הלאה, או העצמת הזרימה בנהר הירדן, יצירת
"פארק אורך" כמסדרון של טבע, חקלאות ופנאי על מתווה הקו הירוק במגמה
להתמרת זיכרון טריטוריאלי טראומטי לשרשרת של מרכזי רווח ופעילויות פנאי. פיתוח
"פארקי רוחב" כמו תכנית מסדרון הקדרון. קידום סטטוס של כפרים ערביים
ביהודה ושומרון עם חקלאות מסורתית כ"שמורות אורגניות" ומרכזי רווח
משולבים ב"מפת הפנאי".
הצעה
למודלים לדיון במסגרת דרכים למימוש החזון
מודל
טר''ע:
טריטוריה, רשת, עוגנים או לחלופין כר''ם: כיוונים, רשתות, משאבים. מודל זה
מפלח את המרחב לשכבות של תשתית קרקעית, גריד נתיבי תנועה והולכה, עוגנים שונים
כצמתים. בפועל, כל הנתונים קיימים. המודל מאפשר לתכלל את הנתונים הקיימים לתפיסת
הפעלה, זיהוי מוקדי השפעה וההשלכות שלהם כאשכולות פוטנציאליים של מוקדים ולוויינים
וזיהוי מגמות להתפתחות או לחסימה. על פי מודל זה אפשר לראות למשל את איזור אילת –
יטבתה כמרחב אורבאני עתידי על ציר דרום - צפון, או את מטרופולין באר שבע במרחב
שבין רהט לערד על ציר מערב - מזרח. השטחים הפתוחים מתמקמים בתודעה באופן חדש ומתפקדים
כפארקים משולבים התומכים במרחב האורבאני. למעשה החלוקה האסטרטגית והשליטה במרחב
ובאוכלוסיה כבר נקבעו באמצעות הכבישים שנסללו ונסללים וממסגרים מרחבים שיתמלאו
בתפקודים שונים על פי נפח האוכלוסייה.
מודל
גו: תפיסה
אסטרטגית במשחק טריטוריאלי מול יריב. גו הוא משחק מסורתי קלאסי במזרח הרחוק ונחשב
ל"מלך משחקי האסטרטגיה". התפיסה מבוססת על בידוד כל המרכיבים
הגיאוגרפיים והמרחביים לטובת התמודדות טריטוריאלית באמצעות הקמה "כמו רנדומאלית"
של עוגנים בני קיימא (מושבות חיות) ויצירת רצפים ביניהם, בשאיפה להשיג את מירב
השטח במגרש המשחק. מודל זה מתממש בפועל אצל כל מי שנמצא בשטח הן בצורה של מדיניות יזומה
והן רנדומאלית כ"יד נעלמה" המממשת רצונות של קבוצות השתייכות. שימוש
במודל מאפשר לזהות מגמות אסטרטגיות ומרחביות שונות באמצעות הנתיבים הקיימים
והפוטנציאליים בין העוגנים. מודל זה משתמש בעקרונות גדילה אורגניים של התקבצות
ופיזור מושבות שמורכבות מיחידים. הקמת עוגנים בני קיימא עם ייעוד חברתי ותרבותי,
ולא ייעוד ביטחוני, תאפשר השגת שני המרכיבים כאחד.
מודל החצב (שורש/עוגן): תפיסה אסטרטגית
של מוקד משפיע סביבתית ומרחבית. ההשראה באה מבצל החצב במדבר והשפעתו על סביבתו.
בצל החצב מרכך את הקרקע, וכך מאפשר לצמחים פחות קשוחים להתפתח במעגל השני המאפשרים
בתורם את המעגל השלישי. מודל השפעה טכנולוגי זה נמצא בשימוש במעברים של שלבים
תרבותיים והשפעות מרחביות. גם פריצה טכנולוגית משפיעה על המרחב כמו המשוורות ששחררו
את ידי הקשתים, את הנקניק כמזון משומר שאפשר מסע ארוך, את מנוע השרפה הפנימית, כנף
המטוס המאפשרת עילוי ועד לטכנולוגיה הסלולרית והאינטרנטית. מודל השפעה זה משתמש
בעקרונות אורגניים של מוטציה ואבולוציה. הבחירה באופי המערכת או המוצר המשפיע
תייצר בהתאמה מרחב שיח ואקולוגיה מגוונים עם פוטנציאל קיימות סביר. מודל השפעה
חברתי-התנחלותי זה נמצא בשימוש במסורות שונות כקמפוסים צבאיים, דתיים ואקדמיים
וכיום גם תעשייתיים, יצרניים ותיירותיים. על פי המודל אפשר לראות את הקשר בין
המחנה הרומי, האוהל הבדווי, יישוב חומה ומגדל ועד לאזורי תעשייה, לקניון ולכפר
הנופש. מודל ההשפעה משתמש בעקרונות אורגניים של סינגולאריות ומדרג אקו-סיסטמי תומך
הדדית ורב-רבדי. בחירה באופי המרחב המשפיע תייצר שיח בהתאמה.
יישום: הקמת עוגן טריטוריאלי כמוקד בר
קיימא (קמפוסים) להשפעה וליצירת תהליכים מרחביים ולגרימת שינוי.
הקמת עוגן טכנולוגי כמוקד בר קיימא
טכנולוגי (מערכת או מוצר) להשפעה וליצירת תהליכים מרחביים ולגרימת שינוי (למשל
בתשתיות, התפלת מים, עיבוד אשפה, טיפול בשפכים, אנרגיה חלופית, או טכנולוגיית
תעבורה. או בפנאי ומסחר באמצעות אזורים לימינאליים של פנאי ותיירות).
מודל
סטארטרק:
תפיסה אסטרטגית של קפסולציה למטרות של מוגנות ונוחות מול תנאי סביבה משתנים או
עוינים. מגמת מודל זה היא יצירת עוגנים עם אופי טרמינלי ומגה-קמפוסים על מצע מנותק
(מקניונים מסחריים ועד לעיר העתיד בדובאי). המודל משתמש בעקרונות אורגניים של
שימור והפצה. בחתך אפשר לראות את הקשר בין תרמילים והלקטים כמו אצטרובל, לבין
ספינת חלל. מודל זה משתמש בגבולות טריטוריאליים סגורים ומובנים ובתחזוקת
ההומיאוסטזיס המערכתי הטכנולוגי כמרכיב קיומי מול סביבה עוינת. סביבה עוינת מאפשרת
תקשורת חיובית בין-אישית ובין-קהילתית. מודל זה יכול להופיע בשימושי תת-קרקע או
יציאות לים.
סיכום
עם עידן התקשורת מתפתחים מרחבי שיח של
תפיסה גלובלית, זהות גלובלית, טיפול סביבתי ומדדי איכות חיים. מפת המרחב של ישראל
נבחנת מחדש מול רוחות השינוי באורבניזם בעולם, כמגמות מעצבות ומוכתבות טכנולוגיה.
במסגרת מאבקה הטריטוריאלי עד לעיגון גבולותיה, אפשרויות המרחב העתידי בישראל, כולל
הפתרונות הביטחוניים, תלויות ביוזמות עיצוב סביבתיות וקהילתיות שיוכלו להשפיע על
הלכי רוח קהילתיים ומערכתיים. עיצוב ו"ריהוט" מרחבי יכול לסייע
ב"תרגום" זיכרונות טראומטיים של קהילותיה למרכזי רווח התומכים בהעלאת
מדדי איכות חיים לצד היערכות נכונה לקראת תנאי אקלים משתנים והתפתחות האקולוגיה
האורבנית תוך שימור ופיתוח זכויות פרט, חופש בחירה, רווחה וקידום טכנולוגי מערכתי
בכל מרחביה וקהילותיה.
[1] הפסקה הראשונה בספר "אמנות המלחמה"
המיוחס לסאן דזה: "מלחמה היא בעלת משמעות חיונית למדינה; עניין של חיים
ומוות; דרך להישרדות או להרס. הכרחי ללמוד אותה לעומק. לכן יש לבחון אותה לאור
חמישה גורמי יסוד... הראשון הוא ההשפעה על המוסר; השני, האקלים; השלישי, תוואי
השטח; הרביעי, פיקוד; והחמישי, תורת הלחימה. בהשפעה על המוסר הכוונה היא לדבר
שגורם לבני אנוש לפעול בתואם עם המנהיגים, כך שילכו אחריהם בחיים ובמוות בלא
להירתע משום איום" (עפ''י גריפית, 1971).
[2] הלמ"ס
מעריכה בסוף 2035 צפויה אוכלוסיית ישראל למנות 11.4 מיליון נפש ובשנת 2050 צפויה
האוכלוסייה להיות 13.9 מליון.
