עולה ברחוב הרצל
עולה ברחוב הרצל, נדהם מזיכרון הילדות המציף, קולות
עולים מכל צעד. הרצל 88, מדרגות האבן וטרסות הכורכר הישנות, כיתה ג', עולה עם עופר
קליביצקי, נמשים ושיער בהיר לבן, ומתפקעים מצחוק, ובחזית חנות הירקות שעדיין קיימת,
אליהו הרזה בן כיתתנו בנו של הירקן נהרג במלחמת יום כיפור. וממול הירידה אל קפה
אואזיס החלומי עם הפרגולות והשיחים המטפסים ובריכה שטוחה עגולה ורחבת ריקודים
שבעבר רקדו בה קצינים בריטים. והדקלים. תחילת העליה התלולה של רחוב הקשת, שעכשיו
הוא שרת, שבו הוילה המסתורית עם הצמחייה האקזוטית. וממול למטה, המגרש החולי שבו
היינו מדליקים מדורות, מניחים קרביד שגנבנו מהמסגר מתחת לקופסאות שימורים, מרטיבים
אותו ובורחים כדי לא להיפגע מהקופסאות הממריאות בנפץ. מפתים שבלולים לבנים בשיר
ברל'ה צא החוצה, עד שיצאו המחושים הקטנים והתנועעו מולנו. המוני שבלולים לבנים על
קוצים אפורים ושאריות גדר, בדרכי עם אמי על רצועת החול בדרך אל רחוב ז'בוטינסקי,
דרך פתח-תקווה, אל אוטובוס קו 62 לתל-אביב ליד הזירטרון שעוד קיים הופעות ולאחר
שנסגר, צבע מישהו על הגדר בסיד את הכתובת "בני סן דומינגו אדונים
לגורלם!". ומאחורי המגרש, לפני הקזוארינות המאובקות הגבוהות, גובלת עם חצר
בית ספר "המרכז" שבה הרעשנו, חצרו של השוחט והתרנגולות המפרפרות והנוצות
והדם והחול.
בהרצל 73 הסנדלר ששם לי פרזול בנעליים לקראת פסח, דירת
משפחת קוץ עם אריה, מלכה הצחקנית, הניה ויאשה, מכון איתן לפיתוח שרירים שנחת שם
במרתף מעולם אחר לאחר מלחמת ששת הימים. רחוב מרגוע שעכשיו הוא אלימלך, עדית הופמן
בבית הדו-קומתי בפינה הצפונית ולאה גרשוני בבית התלת-קומתי בפינה הדרומית, ומהם
שני בתים מזרחה משפחת ליאור, דינה ומיכה ואפרים ועופר המנומשים ושמעון הגבוה, ובית
היתומות עם עצי הצאלון, וכיתות המילואים של בית ספר המרכז עם המורה אסתר שור ששרה
איתנו "הביתה בשמחה רבה, לראות אמא לראות אבא" כאשר הפכנו כסאות על
השולחנות, ויצחק הג'ינג'י עם הרגליים המשותקות והתומכות המתכתיות, ובית החרושת
לקרח, המים יורדים ויורדים על לוחות העץ הכהים, וגושי הקרח הארוכים מועלים במלקחי
ברזל גדולים מוחלקים אל העגלות עם הסוסים. סאון הגלישה הפרוע במדרון הרחוב עם
עגלות ארגזי ירקות שחיברנו אליהם קוגלרים, ההתרסקויות והברכיים הסרוטות, ותחילת גן
אברהם, הבריכה הרדודה מתחת לקיר עם השרכים והצפרדעים הקטנות והראשנים, וריח הביצה.
ומשם הלאה במעלה רכס הכורכר התעלות והמדשאות והמדרגות הסימטריות העולות אל המזרקה
של האבן, ואל המנהרה ואל קיר הזיכרון. ומול רחוב מרגוע עמוד המודעות מבטון והדרך
החולית יורדת אל גן המלך דוד המעגלי שבמרכזו בריכת המים העגולה הכהה עם הקרפיונים
והכנסנו ידיים למים שהיו קרירים עם אברם הקטן עם השיער הבהיר שגר ליד המסגר
והקרביד, וריח המים. ועצי התות האדום שחור מתוק, ותולעי המשי בתוך קופסת הנעליים
עם עלי התות בצורת לב, וחבורת הפושטקים עם שמעון הנמוך החזק שצווארו עקום מלידה
שהיה משתולל והיה מוכן להרוג כל אחד, ועם מאיר היפה שגנב לי את הכדור ואבא שלי נתן
לו סטירה איומה, ומימין בית ספר "המרכז" עם חצר החול והקזוארינות ומר
פרדס המנהל וגברת פריבה הסגנית ועם הספרייה שבה מצאתי וקראתי וקראתי וקראתי את כל
שנים-עשר הכרכים של אלף לילה ולילה. והריח של הספרים בספרייה.
ובהרצל 69 המספרה של מירה עם ריח השיער החם והמייבשים
הגדולים שנראו כמו כובעי שומרי מלכת אנגליה, וריח הפרפומריה של רבקה, אמא של גילי
וודניצקי שכעסה עלי כי לקחתי אותו כשהיינו בני ארבע למסע ב"עמק", כיכר
אורדע, בוא נלך! אמרתי לו כשבוקר אחד פגשתי אותו לפני שנכנסנו אל גן הילדים,
והוא בא. ולאחר שעה של שיטוט חזרנו אל חרדת הגננות וזעמן שלא הבנתי כלל. והשביל
בדופן הבית שם היו לוי קושניר ומרים ושמעון קושניר שאבא שלו היה מתווך, ומרים כץ, וברוך
ואחיו, ובהמשך ירידה ושמאלה אל הבית התחתון של 67 עם מוטי אלפרוביץ, וישראל הגדול,
ואביו שעבד בחברת חשמל, והאמא הקטנה והזריזה, והסבא בלי הרגל, עם הקרחת המוכתמת
והאוזניים הגדולות, שזעק את כאביו בלילות, ומיקי המהיר שבגן הילדים הציץ מתחת
לשמלת הגננת והתפקע מצחוק, ואריאלה בן-עם, ונעמי הקטנה ויחיאל החצוף, ועצי גויאבה
יבשים, בלוקים וחתולים וקוביות הבטון למיכלי אשפה מפח.
ולמעלה ברחוב דרך מדרגות בטון שבורות, הרצל 67, המכבסה
של ווייסמן, וחנות המחברות והצעצועים של בורובסקי שאצלו קנינו ועטפנו את מחברות
בית הספר, אהבתי את המחברות עם השורות הכחולות הדקות המרווחות. שנאתי את אלו עם
השורות האפורות הצרות שעשו לי בחילה. לאחר מלחמת ששת הימים היו לו רובי עוזי
מפלסטיק, ולידו המכולת של בליזובסקי עם חצי לחם שחור וגבינת קרש וחבית עץ עם דגים
מלוחים וחתולים סביב. ובהרצל 65 הירקן ששם היינו קונים קיינה – קנה סוכר למציצה
וממול בהרצל 66 הקיוסק שבו הייתי קונה סוכריות מחליפי צבעים עם פתק לבן עם מגן דוד
אדום בשווי חצי גרוש, ומאוחר יותר קלפים של חלל עם תמונות מצויירות של פלנטות שלא
היו שונות כלל מהתמונות העכשוויות של נאסא. ולידו בהרצל 68 עולים במדרגות שחוקות
אל בית קפה "המעיין" שאף פעם לא נכנסנו אליו, רק כשננטש לשנים ארוכות
והאפיר על מדרון כורכר מתפורר, ובקצה הבניין הכניסה אל גן שרה, זיכרון ילדים בני
שנתיים.
וליד הירקן בהרצל 65 הייתה חנות הוילונות של אבא של
דורית עם שיער אפור מקורזל ודורית עם שיער קצר ועיניים צוחקות ומיד לאחריו המדרגות
לסמטה שיורדת עם זוג הנשים עם כלב הזאב, האחת גבוהה עם קמט עמוק בצד הפנים וכתפיים
רחבות ושיער קצר וחולצת פלנל שעישנה, אחת שותקת עם שיער בהיר מקורזל מסורק לצד,
ומעליהם נילי הבובתית ואחיה אבי שלאבא שלהם קלימו היה עם אופנוע ב.מ.וו. נוצץ עם
סירה והוא שחט כבש בפסח, ומעליהם האחים אלדד ומידד שעד היום אני שומע שקוראים להם
הביתה קודם האמא ואחר כך האבא הכועס. ובהמשך משפחת ג'יברי עם ניסים ואברהם,
והתאומות הרציניות רחל ויהודית, והאבא המפחיד והאמא מלכה עם הרגליים הנפוחות
שדיברה בלדינו דרך צמרות עצי התפוז עם אמי שבמרפסת ממול, ואברמיקו שדיבר מהר מהר
וניסינו לעלות על האופניים של הגדולים והתרסקנו, ומעליהם דב הרזה העצוב שגר עם
הוריו הדוממים, ואראלה הגבוהה והתמה, ועד לגן 5, גן החובה עם הבוהיניות הוורודות,
עם פרוסות הלחם, סלט ביצים ובצל, וקוביות הדיקט הענקיות שבנינו איתן מגדל, והגננת
רותי, וקיר השפריץ שעליו עמדה זיקית ולחשה אלי בפראות, וגג רעפים אדומים וגדר חיה
ירוקה עם כדורונים כתומים ועד לפתח גן המלך דוד עם שני עמודים מרובעים מאבני
חברון, שהייתי יושב על ראשם. ומולו הבית עם עליזה ורותי הקטנה הזריזה שבאו מעיראק.
והאורנים הגדולים בחצר ליד. ומתחת למרפסת, המחסן עם ריח האדמה הלחה והערצבים
שקראנו להם כלב מים, ונעמי עם השיער הצהוב שקפצה מהמרפסת, שאחיה הגדול שיחק כדורגל
ואחר כך היה טייס, שסיפרה סיפורים מפחידים כשישבנו בחול הרחוב.
ואחרי הסמטה, משכפל המפתחות עם מכונת הכרסום הצווחת, בבית בהרצל 63. ואז, דרך המדרגות, ד''ר האן הכירורג המפחיד אביה של לילי המחודדת עם השיער הקצר שניסתה לראות לי עם חברתה הסקרנית ולא הסכמתי. זה בריא מאוד היא אמרה. ומשפחת מאיו שהצטרפה מאוחר יותר, האח הגדול האח הבינוני ואבי הקטן, ששם גם שמעתי ברדיו בשבת בבוקר את ההודעה על רצח של מישהו שקראו לו קנדי, ומלחמות הגוגויים הגדולות. ולמטה בבנין, משפחת גרייצר עם סיגל שהתנשקנו מתחת לבוגונוויליה הסגולה הענקית וסמדר הקטנה, והחצר הענקית עם אקליפטוס אדיר ובית מלאכה שיצק מזכרות ממתכת ופלסטיק בתוך תבניות, והעכברים, ואחריה למטה, בבית בשתיל 3 שהיה כולו חול עד למחסום של שדרות הילד ששם מוטי כמעט שבר לי את הגב, האזדרכת הגדולה עם הבונקל'ך שהיינו יורים חבורה בחבורה, עד שצעקו עלינו שיצאה למישהו עין ושנפסיק מיד, והזוג ליידנר הזקן, ומולם משפחת אורן, רובי הקונדיטור ולילי ההונגריה ועמי ונאווה הקטנה, ושם ישבנו באזעקות במלחמת סיני, עם הנורות שצבועות בכחול, וגברת רוזנבלט החולה ובנה דוד הרציני שלמד כל הזמן למבחנים, וניצן הקטן, וויקי שנסעה באוטובוס 62 לתל אביב כל יום בשתיים בצהריים לעבוד במרפאה של ד''ר אברהמי ברחוב שד''ל, וסבתא מרים שצבעה את השיער בכחול, ועץ הלימון עם הקוצים, והעטלפים שכתבו בעטלפית אלכסונים על קירות הבית, והצבים שרשרשו בעלי הבוגונויליה היבשים, והחתולים, והכלב הדלמטי הרוצח שנקרא "אלוף" שדהרה אחריו חבורת ילדים צועקת עד שטלטל בפיו את גווית החתול. ועצי התפוזים, ומוסקה מורה הדרך עם גופיה לבנה ומעדר מחודד שחפר צלחות מרובעות להשקיה כמו שעבד בפרדסים. ופריחת התפוז הלבנה, הבושם, ופריחת האורנים, והזחלים החומים השעירים, ופריחת האזדרכת הוורודה, ופריחת האקליפטוס השעירה, והתפוזים הכתומים, ועץ הרימון, והגפן שדודתי גרטי לקחה ממנה עלים למילוי, והחוחית עם הכתם האדום בחזה שחתול שבר לה כנף והיא מתה לי לפתע ביד והשארתי אותה על עץ התפוזים למעלה למעלה בפיצול של שני ענפים בתקוה שתתעורר ותעוף.
ובפינה השניה, הדרומית, של רחוב שתיל והרצל, היה בית 61
של משפחת פאול עם גן חיה של הילדים. הדקל הגבוה כל כך, ועצי הלימון היבשים
והעשבייה והגדר והילדים. והגננת חיה. והעוזרת שרה. וד''ר פאול שהראה לי במיקרוסקופ
תאים צבועים על לוחיות זכוכית מלבניות, אפארטים, ונועם הנועז עם האופנוע ומיקי
הזריזה ששמרה עלי, ושרה שהתאפרה וניסתה נעלי עקב. והחתולים הקטנים שברחו לתוך
הצינורות וכשנועם הרים אותם, היו מתחלקים החוצה, לוחשים. וממול אלישבע יוניש שחלתה
בשפעת בבית 62 שהיה בפינת סמטת אבטליון העולה מזרחה אל רכס הכורכר, ובצדה השני של
הסמטה הווילה הנטושה וגדרות האבן ושיחי הלנטנה הגדולים, ומעליה הבית של גבי אבאדי הרזה
שתיאר לי בעיניים נוצצות את מטוס הנוסעים בריטניה "הענק הלוחש" עם כף
היד והפה הפתוח כמו כונס אוויר, והשתגענו על להקת "הצלליות", ואביו אהרון צייר
השואה שלא הפסיק לצייר בחדר מלא ציורים עם שולחן משופע וחלון אל חצר הווילה למטה
ושיחי הוורדים.
וממול בבית 59 במרתף התכנסו חברי בני ברית עם גלימות והקישו במטות מקושטים, דורה המנומנמת בבית 57 עם דלת העץ החורקת בפתח, ומול, בבית 56 ריח הקונדיטוריה של ברנר עם עוגות הסברינה ושולחנות הקפה, ולידו חנות הממתקים של חכים. בבית 53 היה הקצב עם חבטות הקופיץ על הקרש וריח התרנגולות הקשה, למעלה גרו משפחת רזניק עם רוני הג'ינג'י שהקול שלו נשמע תמיד מאומץ כאילו קצת קשה לו לנשום, וצביקה הסנדוויץ, וורדה הקטנה ומעליהם משפחת קסטיאל עם משה ועם יהושוע שישבנו ודיברנו במדרגות מול שדרות הילד. העגלה של פרידמן מוכר הנפט והקרח המטפטף וצלצול הפעמון וההתכנסות של עקרות הבית, לך תביא חתיכת קרח אמרה אמי, החלבן עם האף האדום והקסקט, עם תלת האופן, שהשאיר ליד הדלת בקבוקי חלב עם מכסי נייר כסף. ובבית 51 בפינת "העמק" גרו ד''ר קלדרון וביתו רינה המחייכת, ומולם בבית 52 במעלה המדרגות ועד לקומה העליונה מתחת לגג רעפים נתי הרזה ואליושה והוריהם בובה הקטן ופרידה הגדולה המנומשת, ובדירה בכניסה השניה דויד עם השיער המזדקר שרדף אחרי במדרגות. ומאחורי בית 51 היה הבית של עופרה שוורץ עם העיניים הצוחקות עצובות סקרניות שדודה שלה אמא של אבינועם נגנה והכתה ברעם על הפסנתר ושתלה בראשי רטט נמוך של באסים, וולקיריות וצער עולם שנעלם או נכחד או נשרף, עד שהפסיקה בפתאומיות והלכה לחדר אחר וסגרה את הדלת. ואז, העמק של אורדע, גלידה חמה, הפלאפל של גרשוני, קולנוע אורדע ויומן השבוע המצולם עם הקריינות, בית הכנסת הגדול.
הרחוב שהלכתי בו עכשיו סאן מאנשים, חנויות, קישוטי
נובי-גוד, ובקלאוות. הילדים שזכרתי היו כולם רזים. הילדים שהלכו מולי היו רובם
שמנים.
הרצל 1955-1965
רמת גן 2024
