"תקווה" זה הדבר עם נוצות / אמילי דיקינסון
"תִּקְוָה" זֶה הַדָּבָר עִם נוֹצוֹת -
הַמְּקַנֵּן בַּנְּשָׁמָה -
וְשָׁר אֶת הַנִּגּוּן שֶׁאֵין לוֹ מִלִּים -
וּלְעוֹלָם אֵינוֹ פּוֹסֵק - וּבִכְלָל -
וּמָתוֹק בְּיוֹתֵר - הוּא נִשְׁמָע - בַּסּוּפָה -
וְהַסּוּפָה הֲרֵי בְּהֶכְרַח הִיא מָרָה -
יְכוֹלָה לְעַרְעֵר הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה
שֶׁחֻמַּם שֶׁל רַבִּים כֹּה שִׁמְּרָה -
שָׁמַעְתִּי אוֹתָהּ בָּאָרֶץ הַקָּרָה בְּיוֹתֵר -
וְעַל הַיָּם הַזָּר בְּיוֹתֵר -
וַעֲדַיִן – אַף פַּעַם – בִּקְצֵה הַקָּצֶה,
פֵּרוּר לֹא בִּקְּשָׁה הִיא - מִמֶּנִּי.
“Hope”
is the thing with feathers
By Emily Dickinson
“Hope” is
the thing with feathers -
That perches
in the soul -
And sings
the tune without the words -
And never
stops - at all -
And sweetest
- in the Gale - is heard -
And sore
must be the storm -
That could
abash the little Bird
That kept so
many warm -
I’ve heard
it in the chillest land -
And on the
strangest Sea -
Yet - never
- in Extremity,
It asked a
crumb - of me.
לכאב יסוד עיוור / אמילי דיקינסון
לַכְּאֵב - יְסוֹד
עִוֵּר -
אֵינוֹ
יָכוֹל לְהִזָּכֵר
מָתַי הֵחֵל
- אוֹ אִם הָיָה
יוֹם בּוֹ
לֹא הָיָה -
אֵין לוֹ
עָתִיד - זוּלַת עַצְמוֹ -
אַרְצוֹתָיו
הָאֵינְסוֹפִיּוֹת מְכִילוֹת אֶת
עֲבָרוֹ,
פָּתוּחַ לִתְפֹּס
עוֹנוֹת
חֲדָשׁוֹת שֶׁל כְּאֵב
Pain Has An Element of Blank
Pain has an element of blank;
It cannot recollect
When it began, or if there were
A day when it was not.
It has no future but itself,
Its infinite realms contain
Its past, enlightened to perceive
New periods of pain
