הוראות לצליל נכון

סולם, ד.מ. 1998


הוראות לצליל נכון

החלילנית צריכה להיות מאוהבת.
באור העמום יש להעמיד במרחק מה
את מאהבה האחרון.
מאהבה הקודם צריך להיות
קנאי דתי עם חרדת נטישה.
החליל צריך להיות חליל עץ
עם דפנות מרובעות
כמו בכנסיות הספרדיות שבאנדים.
הצליל צריך להתכנס על בטנה
ולהתאבך סביב הסרעפת כמו עשן
נספג בצבע של שזיפים שחורים
אל סדקי העץ המעשן.
החליל צריך להאדים
כאשר הצליל נוגע בו.
את החלילנית יש לחמם.
משמיעים לה קולות נמוכים ארוכים
ואז אחרי שהיא נקשרת אחריך
עוזבים אותה לפתע באוויר.
עכשיו את לבדך אומרים לה.
צליל עץ נמוך נפרש מסביב
כאשר היא מביטה למטה אל הקרקע
הרחוקה דרך בטנה המכווצת
קרן שמש ארוכה מהחור שבגג
מתנפצת למטה
היא פוחדת
היא מרחפת
היא נשארת
היא מתחילה להמריא.

ערֵבין, יוני 2008

צאלים, 2003, ד.מ.

נופים מדוייקים - איילת טיקוצקי

נופים מדויקים 1, איילת טיקוצקי 2005

על עקבות הנמר

על עקבות הנמר 21, 45, ד.מ. 2002

על עקבות הנמר

גם אני, את אומרת,
קולך מתפשט לאיטו
בצללים הנעים של הזמן הזהיר

זהיר החיוך ועמוק ונפלא ומאיר
הן נפגשנו אֵי-כבר והנה נפגשים
על עקבות הנמר ברכוּת

רכות הזכורה לי מכבר
במפל השחור של צללי השיער
ושכחתי, נזכרתי, בריכה וגבים במדבר

במדבר מניעים לאיטם פני המים
רשת אור על הסלע הקר
החול, המשקל מתפורר לאיטו וחומק לצדדים

צדדים בודדים רגעיו של הקוורץ השקוף
גופי הצף שוקע עטוף באדוות צוננות,
רשת אור על הסלע, הו, החול, הו, הזמן!

הזמן שקולו הנמוך הוא קולך העירום
קורא ומרעיד מיתרים
ממיס ופותח דלתות זוהרות

זוהרות בעינייך
ומציף, הו, גם אני, בזרם צללים נפתחים
מבורך ועובר על עקבות הנמר.

ידו השמאלית של החושך THE LEFT HAND OF DARKNESS

בצילום הקטן הסופרת אורסולה לה גווין. הציור: מסכות, שחור לבן ד.מ. 2003

תרגום ראשון אריה חשביה: מעבר לעלטה, עם עובד. תרגום שני עמנואל לוטם: הצד השני של החושך, ינשוף.

"ידו השמאלית של החושך" כפי שאני מעדיף לומר, הוא סיפור על יחידים והדרך שבה הם משנים מציאות, זהו סיפור על מבנים פוליטיים מוכרים בתפאורה מוקצנת, זהו סיפור של פסיכולוגיה קהילתית, שבו שליח של אקולוגיה מתקדמת בא להציע את הצעד הבא לתרבות של כוכב קשה באמצעות מפגש אישי ומוכן להטיל את חייו מנגד לשם כך וזהו סיפור על אהבה כמהות. הכלים שבידיו של השליח הם ההחלטה האישית לצאת למשימה, ידיעת ייחודו, הנכונות המוחלטת לקבל את האחר, ויכולת של תקשור כשפת-על המאפיינת את השלב ההתפתחותי של האקולוגיה שהוא נציגה.

הוא פוגש בני אנוש בעלי מופע אמבי-מיני זכרי או נקבי המשתנה מחזורית, הוא נקשר לאחד מבני הארץ המוכן להטיל את חייו מנגד לשם קידומו של עולמו למדרגת קיום חדשה. זהו החיבור. במסע הארוך נחצים רבדים פוליטיים, מיסטיים, והישרדותיים הן פיזיים והן נפשיים. מתוך החשדנות והאינטרסים, מתוך שפות שונות, צומחת אהבה עמוקה דרך שיא פראי של צליחת מדבר קרח געשי בתיאור ספרותי מופתי נדיר של טבע כביר ומאמץ אנושי המהמר על חייו, כפי שכל מאמץ אנושי ראוי שיהיה בעולם.

הנה מה שאני חושב: אני אוהב את אורסולה לה גווין, בעיני היא סופרת כבירה שהצליחה לשרטט את קווי העתיד שלנו ואת גיל המעבר החברתי הצפוי לנו בצורה מזהירה. היא אינטליגנטית, אינה מחניפה ומממשת את מה שכל סופר טוב אמור לעשות: להיות מרפא של קהילות באמצעות עיבוד חומריה של המציאות עבור הקהילה. לא מיחזור, לא הוקעה ולא בידור.

אורסולה לה גווין היא אישה חכמה ועמוקה שהפליגה עבורנו למסע חיפוש חכם והישרדותי בתוך טריטוריה גברית קפואה ואפלה שהפיקה את המיצגים המרשימים של שתי מלחמות העולם ואת מופע הטוטאליטאריות האסייני, הקומוניסטי וגם הסיני. הספר יצא לאור בשנת 1969.

א.ל.ג. שולחת מן הדף את יד שמאל, החלשה בדרך כלל, המייצגת את ההמיספרה הימנית התחושתית והכאוטית ומבצעת הַזַחָה מרתקת של המבט האַמוּן על המיספרת המוח השמאלית ההגיונית, ומחברת אותנו אל מקום שבו כל דבר קשור לכל דבר ובו אין תבניות אידיאולוגיות קפואות אלא חיבור אישי ישיר המקרין אל מהות אקולוגית יקומית וחברתית שבו אִטרוּת היא שווה בין שווים.

היא מנסחת עבורנו את העתיד בתובנה של שליח האקומן: "...בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר. היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור, אינם בלתי אישיים ולא פוליטיים בלבד: לא 'אנו' ו'הם'; לא 'אני' ו'זה'; כי אם 'אני' ו'אתה'. לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים. מבחינה מסוימת האקומן אינו גוף פוליטי, כי אם גוף מיסטי..." הסופרת מניחה את מילותיה המעצבות בפיו של הגיבור הבודד, הפועל כמוקד סינגולריות שדרכו מעוצב עולם ויתרה מזאת זהו תפקידו המוגדר: גדילתו שלו היא הפיתרון למצב. האקומן מהמר על חיי השליח, השליח מהמר על חייו למען גאולתו ושלמותו, וההימור או הנכונות בונה את קיומו של האקומן.

א.ל.ג. מיודעת היטב או נכון יותר אוהבת את הכתבים הסינים ואת התפיסות הרחבות המעורפלות המכסות הרים ורמות תודעתיות גבוהות והיא מביאה אותם הן כמוטו לפרקים כמו בספרה מכונת החלומות והן כשזירה רעיונית בספריה האחרים וכמובן בספר זה. אפשר למצוא את זלזולו המבריק של צ'ואנג טסה בקונבנציות, את האינדיבידואליות הקיצונית ותרומתה לגוף החברתי המתפתח וגם כנראה ראייתו של ההוגה ג'ו שי שבה ארץ תלויה בשמים, שמים תלויים באדם ואדם תלוי בארץ וכולם מקיימים רוח אחת.

א.ל.ג. הבינה היטב את היבטי המין עונותיהם ושינוייהם בגוף הבוגר. ואגב, אותו היבט נבחן במערב בזמן המודרני גם על ידי אישה חלוצה, וירג'יניה וולף זצ''ל, בספרה אורלנדו שבו לאחר חצי חייו עלה הגיבור על מיטתו כגבר וקם עם בוקר כאישה לחלק הבא של חייו, משועשע. המהות האנושית היא אמת אחת. התפיסה האנושית היא קונספציה. וקונספציות משתנות כמו בערוץ האופנה. קונספציה חדשה היא תמיד איטרת, חריגה, מטרידה ובאה מן החושך. נקודת החושך נמצאת בעינו של כל אחד ואחד והיא האור.

המסע שלנו מתחיל בחושך ונגמר בחושך. מסענו יכול להיות רק פרטי ומעברינו בטריטוריות בוערות או קפואות במדבר או ברמות ההר הוא אמיתי ומטאפורי כאחד. גרגר החול וההר הגדול הם אמיתיים. אני הוא זה האמיתי. תבניות רוחנו הן מטאפורות. מעברנו באמת מעצב את התבניות: מבטל, בונה, מקשר, מחבר, מאיר.

אני מקנא בסופרת, אני אוהב את הסופרת, המאמר הזה הוא חובי לסופרת, והספר הזה הצופן רכסים ורמות, נכון לשאת אותו בתרמיל ברכס הכביר של העולם, "משכן השלג" בסנסקריט, קרוב לשמים, לחוות את ההעזה ואת הנחישות האנושית ואת האהבה.

בפורטרטים שלה עיניה צופנות החיוך של א.ל.ג. אומרות לנו: אתם זקוקים לאירוע מוחי שיחשוף את אפשרות החיבור הישיר. אני השגריר של האקומן. לעתים רחוקות אני פוגשת עוד שגרירים. ולשאלתה עבורנו ושאלתו המרכזית של הספר האם יצטרף עולם חורף הקשה לאקומן, התשובה המובאת אלינו באמצעות האוֹרֶג-החוזה בעווית של נבואה או תקשור הבאה מעבר לחצייה התזוויגית היא כן! כן! כן!

the gem

d.m.portrait 1979. Sergio Waksman 20th century

nothing backcover

Sergio Waksman 20th century

Serious poetry is a dixo a dozen
and that of humorous nature is even
cheaper, so I ask you: what the hell
do we (I) have here? Nothing or easily
a very clear-concise look into being,
existence, and survival.
The book is based purely on the in-
gathering of exiled thoughts during a
period of several soul-searched years.
While the whole thing is not all that
an accomplishment it certainly is as
powerful as those of Karl Marks and or
Thomas Alva Edison to my mother.

The poet in the first qwarter century
of his own life although neither tall,
dark, and or handsome is all three by any
and all standards. He has imagined a life
of pure sin as broom sweep in a turn-of-
a-century New Orleans cat house, fought
raging tides in his sleep, and has traveled
the entire world through his constant
skimming of National Geographic in
used book stores and until this day has
published nothing.

כל אשה היא ילדה קטנה

כל אישה היא ילדה קטנה שמחה בבהונותיה
החתול הקטן, הבובה בזרועותיה
האור בעיניים שעוד לא התקשה
תופסת את ידך ועוזבת
קולו של שַחרוּר שפירית מרפרפת
כל אישה היא ילדה קטנה
גם אם האור התקשה.

פסל

פסל

בקוביות של זמן קריסטלי משוטט
קפואים על פי מחזור כל מיני דברים
בקוביות מתקתקות נוצקו לפי התור
סלע, אותיות, שתי גוויות ועץ, וחול ועשב ים.
מהפכות קרושות קפואות ורשומות
רצון ורגש ותוצרת חקלאית
תשתית בניין וארץ מתהפכת
המצאות עבר וחזונות עתיד
השמש מחממת ממזרח מוסכם למערב נתון
הזמן נסדק, קולות של נפץ קל
ולפעמים בדופן הקפואה של קיר הזמן
אובנים שבלול אדם ספינת חלל.

thai cat חתול חלון ובודהה

thai cat.arie kuts.2008

paper נייר - תערוכה: חומר ללא חומר

חומר ללא חומר

אמנות הנייר בישראל – תערוכה במוזיאון ארץ ישראל רמת אביב תל אביב - מ- 15 ביוני 2008

אוצר: פול ג'קסון

אי אפשר לדמיין עולם בלא נייר. בחיי היומיום הנייר מצוי על כל צעד ושעל: ספרים, עיתונים, מזכרים, מכתבים, חשבונות, מגבונים, אריזות ועוד. הנייר כל כך טבוע בסביבתנו הקרובה, עד שהוא הפך בלתי נראה, "לא חומר" כביכול. על כן, התערוכה "חומר ללא חומר" שמה במרכזה את הנייר כאובייקט העומד בפני עצמו ולא כמצע למשהו אחר. התערוכה מציגה, לצד סקירת תולדות הנייר בארץ ובעולם, מגוון רחב של מופעי הנייר - באמנות או בעיצוב המוצר, בעבודת יד או בייצור תעשייתי; ובנוסף, טכניקות שונות של עבודת נייר, עיסת נייר, פולפה (חומר גלם), קיפול, אוריגאמי, פיסול בנייר, יצירת "תמונות קופצות", עיצוב ספרים, אריזה יצירתית והנדסת נייר. המוצגים מגלמים את הניגודים שטומן בחובו הנייר: שבירות ועמידות, דו-ממדיות ותלת ממדיות, מלאכת יד ועבודת מכונה, הפשטה והמחשה, מושגי וקישוטי.

אריה קוץ

"הנייר סובל הכל"
נייר שרטוט שקוף, 100 גרם, על גליל קרטון, דיו מדפסות.

גליל ברוחב 90 ס"מ ובאורך כחמישים מטר

הנייר סובל הכל הוא משפט שמלווה את האדריכל מימיו הראשונים במקצוע. "על הנייר" אפשר לנסות אלטרנטיבות שונות וגם לעשות טעויות, כל עוד התכניות לא נשלחות ל"ביצוע". מהרגע שהתכניות (גליונות נייר) נשלחות לאתר הבניה היצירה יוצאת מידי האדריכל ועוברת לידיים של המבצעים. מבחינה זו, האדריכל כשהוא עדיין לעצמו, מייצר רק עבודות נייר. העבודה שהוכנה עבור תערוכת חומר – לא חומר, היא שרטוט על נייר שרטוט שקוף של הבקשה להיתר בניה של בניין הבנק הבינלאומי. העבודה מציגה את הצורה בה משורטט כל הבניין – תכניות, חתכים וחזיתות - ברצף אחד על נייר כפי שהוא נפלט ממכשיר התווין (פלוטר).

nothing

Sergio Waksman 20th century



27

NIGHTS in sleepless lust
her faint whisper moves
a highway alone, morning
stretches chickenly across
in liquid aftertaste and
sordid thoughts as the one
NIGHT drags a heavy
to drop the second shoe.

סוף END

t-a files night passion copy. d.m. 1993

סוף

נילי לנדסמן

אתה כל הזמן במחשבות שלי בלילות האחרונים אני מתעוררת מדי כמה שעות ורואה אותך שם בחלון של חדר המלון בקומה העשירית קופץ למטה אל התרסקות ומוות שביקשת עוד ועוד פרטים מתגלים מאז הידיעה שאיבדת את עצמך לדעת תחילה זה רק ההתאבדות מסתורית השמועה שעברה התקבצות הלומה למסע הלוויה מצומצם אחר הצהריים ההשערות אינסוף השערות שלבך נשבר שהלכת לאיבוד בכדורים בחיתוך ורידים בתלייה בבית הוריך בבית דודתך דיברו על מכתב שהשארת על מרתון של שיחות שניהלת עם אורי על אזהרות מראש בתכריכים היית מונח על עגלת המתים ואנחנו עמדנו והחלפנו מבטים זאת מוכרחה להיות הלצה מזוויעה מיצג שחרג משליטה באורח פלא תגיח פתאום ותאמר זה לא באמת אבל מסע ההלוויה יצא לדרכו ואנחנו אחריך הורידו אותך דקלמו פסוקים ותפילות אביך חזר על הקדיש ואז כיסו את הבור והזמינו את הקרואים להנחת זרים והכל נראה ממשי וסהרורי חושבת עליך מנסה להבין לא שיש אפשרות כזאת מה בדיוק התחולל בנפשך באותו שבוע אחרון שבין ה-19 באוגוסט וה-27 מן הסתם תיפרש בו כרוניקה ידועה מראש צעיר מיוסר ורדוף בעיר שעזב לפני שנים ארוכות נאבק בעצמו להיות או לחדול מתי החלטת כיצד תהרוג את עצמך האם תכננת את פרטי המופע האחרון שלך הזמנת את החדר מראש הצגת דרכון זר כיצד הערמת על פקידי הקבלה שוודאי תודרכו לא להשכיר חדר בקומה כה גבוה לאדם בודד ללא מטען מה השארת בחדר כמה זמן שהית בו מה התרחש בשעתיים שבהם המשטרה והפסיכולוג מצידה האחד של הדלת ואתה כבר מצידה השני מה היו מילותיך האחרונות מה חשבת כשטיפסת כשהשלכת את עצמך האם הבחנת בעומדים למטה סקרנים מחכים האם ככה רצית האם התחרטת המחשבות רק מוסיפות חרדות קשה בלתי אפשרי ליישב את הפער בין הדיכאון המסוגנן המתוק שלך כשהכרתי אותך השירים הקליפים הצילומים עיסוק מתמיד בייאוש לבין המעשה נטול היופי שכולו זוועה אתה בצהרי אוגוסט בוערים מתנפץ קומתך הדקה הארוכה על בטון תל-אביבי החדר פנה לים היבטת בים לפני או תוך כדי או ראית רק רחובות אפורים ומקולפים שכה תיעבת 14:32 נקבע מותך מצאתי את הנתון באתר של זק"א ביום ההוא היה לעמנואל יומולדת ואני זוכרת איך הרגשתי שמשהו רע קורה גם מיכל הרגישה ולא הבינה היה חם עד בחילה שום רוח שום נחמה כבר לא היית אתה באותו בוקר אחוז טירוף למות למות מי שראה אותך בשבוע שקדם למותך אמר שהיית גמור מעשן מנותק עיניך היפות כבויות ואני רואה אותך כמו שהיית אז אז לפני 15 שנים כשהיינו יחד נסיך מלאך קטלני צחור עור שחור שיער ילד יפה ונערץ מתעלל באוהביו רק ככה אני מצליחה דק וחיוור לבוש שחורים שיערך הארוך מתנופף בין שמיים וארץ תלוש ומרחף אני מנסה שוב כמו שנראית באמת שיער קצר מבוגר לא זיהיתי אותך בתמונה שפורסמה באתר של מומה אומרים שהיית עייף שלא ישנת כלל מי יודע כמה לילות שנפגשת עם הפסיכולוגית. שדיברת ללא הפסקה שדיברת ודיברת ודיברת ואז כשהיית פוגש אחרים רק שתקת ושתקת ושתקת אני משתדלת לא לשמוע את המוסיקה שלך את השיר ההוא שמקפיא וממיס את הלב שאתה לוחש אותו ואני נזכרת איפה ואיך ומתי פעם אחר פעם אחר פעם למרות שהיית חתיכת רומנטיקן אין שום דבר רומנטי במה שעשית גם אם לאחרים זה אולי מזכיר מוות של גיבורי רוק מפוארים ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שהיית אמיץ לקפוץ ככה מהקומה העשירית מופרע לחלוטין זה לא מסתדר בכלל עם הדימוי שלך לפחות לא זה שנשאר איתי כל כך עדין שברירי חסר ישע לפעמים כל כך חרד לעצמך למראה שלך מלא פחדים נבעת מכל מעשה אלים ואולי זה כן מסתדר עם מי שהיית עם מי שהפכת להיות ואולי בכלל לא היית אתה ולכן יכולת ככה לקפוץ אלוהים אני לא מצליחה אני לא מצליחה להבין איך העלם יפה התואר המרהיב בעל היכולת האדירה להקסים שבגיל 20 היה כולו הבטחה מענגת מסחררת מוציאה מהכלים איך יתכן שאתה מכל האנשים קופץ ככה מהקומה העשירית איך יתכן שאתה מת איך יתכן שהחלטת למות אני יודעת שכבר בגיל 16 כתבת ספר שלם של הספד לעצמך ותיארת את ההלוויה שלך והרבצת צוואה רוחנית שחבל על הזמן תסלח לי שאני לא קונה את זה תמיד היה לי הרושם שאתה מאוד אוהב את החיים וכולם אהבו אותך לא משנה כמה פגעת בהם כמה אכזבת והולכת שולל ובגדת בכל זמן אהבו אותך העריצו סגדו ונראה היה שהסבל הזה שאתה סובל הוא מעשה של אהבה שזוהי דרכך לחיות שאתה אוהב לסבול ואתה סובל כשאתה אוהב ושתחייה עד שתמות בגלל איך שחיית מהסיגריות או מהשאכטות או באיזו תאונה קטלנית איכשהו היה ברור לי שאתה תמשיך בשלך עוד הרבה שנים שתעשה אמנות מעוררת השתאות אף כי מרוחקת וחידתית שתשבור למלא בחורות את הלב ותכאיב לאחרות עד שהן לא יוכלו יותר לסבול אותך שתבלבל בחורים כמו שבלבלת את חזי נגיד עם המיניות המעורפלת המתעתעת ההיא האמת שלא הקדשתי לך הרבה מחשבה בעשר-חמש-עשרה השנים האחרונות הייתי עסוקה בחיי והשתדלתי לשכוח אותך והצלחתי רוב הזמן וממילא לא השארת אצלי זיכרונות נעימים למעשה השארת אותי כועסת פגועה נעלבת נורא ובשנה האחרונה כשפתאום השם שלך נזרק שוב ושוב לעברי ממש הייתי מתמלאת זעם עלבון טינה ישנה ומתקשה להתעניין בך ועכשיו אני מבינה הנה משהו אחד שאני מבינה שביחסים שלך איתי כמו עם אחרים הצלחת להביא אותי למקומות קשים עצובים ורעים שהיו בתוכי להתקפי זעם תחושת נטישה קינאה ורכושנות שכמותם לא ידעתי לפניך ולא אחריך ושעכשיו, עם מותך אני קולטת שהויייבים האלה שסבבו אותך אז עדיין סובבים את זכרך הרצון לבלעדיות שפיתחת אצל כל אחד מאיתנו הדיאלוג הזה שתמיד היית בו הצד המתגונן מתנצל מכה על חטא מפייס מבקש על נפשו הנה אנחנו שוב כועסים עליך על הנטישה האכזרית הזאת ולכל אחד מאיתנו נתת בזמן זה או אחר את ההרגשה שהוא היה החשוב לך מכל הנה שוב אנחנו מנסים להיאחז בשאריות שנותרו ממך הנה שוב אנחנו שולחים ידיים והן נותרות פשוטות לפי אחת השמועות מישהו צילם מהמרפסת את הכל רואים אותך קופץ ונופל ומת בהתחלה חשבתי שזה פשוט מזוויע אחר כך פתאום נתקפתי חשק לצפות בתיעוד הזה ואז הרגשתי כאילו אני שוב הולכת למקומות שאני לא רוצה ללכת אליהם כי אתה מושך אותי אליהם אחרי הזעזוע באה ההכרה שבעצם אתה היית אולי שמח בתיעוד הזה שלך מותך בכל זאת דפקת הפקה כי הלא היית מתעד אובססיבי שלך עצמך ונזכרתי נזכרתי בך בחורף ההוא שגרנו על הגג בדירת חדר ולא היה חימום וקפאנו כמעט בחתול שהבאת לי בארנב שרונן הביא איך גידלנו אותם יחד על הגג עד שהם ברחו יום אחד וחיפשת אותם כל הלילה בגינת ביל"ו ניזכרתי בך בקונצרט ההוא בצוותא ובלילה אחד שהחלטת שאתה כן אוהב אותי כמו שאני רציתי שתאהב אותי לילה אחד רק אחד וניזכרתי איך ישבת וגזרת והדבקת והכנת קלטות ואיך התכוננת להופעה ואיך בחרתם את השיר של אלי ואיך שמענו אותו ביחד משודר ברדיו וניזכרתי איך היית הולך איתי ברחוב והזרוע שלך היתה כרוכה סביבי ואיך היית קונה את הבגדים בשוק הפשפשים ואיך התעצבנת עלי שלא הסכמתי להשאיל לך קומביניזון שלי למסיבת פורים ואיך כולם חשבו שאני החברה המבוגרת שלך למרות שרק שנתיים הפרידו בינינו ואיך עיצבת מנורה לבצלאל בצורה הסבוניה של קליניק ואיך השתדלנו כל כך ולא הצליח לנו ואיך נעלמת ואיך חזרת ואיך שוב נעלמת ולא הצלחתי להיזכר איך זה בדיוק נגמר ואז פגשתי אותך כעבור כמה שנים בתשעים ומשהו וכבר היית בהולנד למדת אמנות ישבנו באיזה בר באלנבי שמזמן נסגר במרתף ודיברת דיברת דיברת ואני הסתכלתי והקשבתי וחשבתי שאתה זר זר ומוזר שמעתי שהתחתנת שמעתי שנפרדת שמעתי שהתאהבת שמעתי שאתה מאושר שהולך לך נהדר שאתה מלמד אמנות שאתה ממש דמות מפתח בסצינה הישראלית באמסטרדם ורק אחרי ששמעתי שמתת פתחתי את הארון ומצאתי באלבום תמונה שלנו מהחתונה של בוקי ומיכל לבשנו שחורים כמו הכלה והחתן ורואים אותה בפרופיל אני עם עוגה ביד אתה עם סיגריה שכחתי שהיית גבוה ממני כמעט בראש שכחתי שהייתי כל כך מאוהבת בך פעם ומצאתי עוד תצלום שבו צילמת אותי שלא אהבתי בכלל אז כי נראיתי לא נשית מספיק בעיני וכששטפתי כלים חשבתי איך כמה טוב היית בלהקסים ולהרוס יחסים. ונשבעתי שאני לעולם לא אראה את הסרט שבו אתה קופץ אל מותך מצאתי במחשב את הידיעה המקורית זאת שעלתה באתר של הארץ בחצות של יום שני זו שעפרה קראה בלי לדעת שזה אתה כשסיפרתי לך איך עשית את זה היא נזכרה שהיא קראה את הסיפור הזה לקח מלא זמן ובלגן לאתר אותה הכל כתוב שם בלי השם שלך איך מצאו את המכתב והזעיקו משטרה וניהלו איתך שעתיים משא ומתן וקפצת הכל כתוב שם בשפה חדשותית ואף אחד עדיין לא קשר בין הידיעה הזאת שאפילו בארכיון היא לא קיימת, ואף אתר לא העלה אותה לבין המוות שלך בהארץ פרסמו שהתאבדת בבית הוריך מתי שהוא אולי תעלה באיזה מקומון הכתבה שתסכם את פועלך ואת מותך המתוכנן ואולי לא הבוקר עלה בדעתי שאולי אני צריכה לכתוב עליך ספר לראיין את כולם לתאר איך היית להתחקות אחרי הרגעים האחרונים לגבות עדויות על הימים על השבועות שקדמו למותך אולי למצוא את האיש שניהל איתך משא ומתן הפסיכולוג המשטרתי אולי לדבר עם הוריך לחקור את אורי קרני מיה חבריך באמסטרדם לנסוע לשם לראות את הדירה שלך לכתוב את הספר שהיית מן הסתם רוצה שיתפרסם אחרי מותך יחד עם סרט ואוסף שירי הלהקה הרי לא יתכן שתלך מהעולם הזה ולא יישאר אחריך תיעוד מסודר וראוי לשמו ולשמך. כל החומרים הרי שם אינסוף חומרים ותהיתי אם אני הבנאדם שיכול צריך או רוצה בכלל לכתוב עליך ספר כזה וחשבתי שבעצם גם אם אצליח לברר את כל מה שניתן לברר אודותיך עדיין תישאר תעלומה תמיד היית תעלומה אהבת מסתורין רצית להיות לא מפוענח אני עצובה עצובה נורא שככה זה נגמר בשבילך שסבלת סבל עצום שלא יכולת יותר לחיות ככה שהיית בודד אבוד שאף אחד לא הצליח לשמור עליך שתעתעת באוהביך שהצלחת לארגן לעצמך מוות כזה מעורר אימה אני עצובה שעכשיו אני נאלצת להיפרד ממך בלי באמת שאי פעם

brighton 20 21

steven moore

The question confronting poetry is not what is the best poem, nor even the best poetry, but what are the social roles of the poem and how can these be raised to the level of consciousness so that the power relations upon which poetry itself is constituted become perceptible and vulnerable to challenge.

Ron Silliman

דג ורוד

David Michaeli / Bread / 1999

דָּג וָרֹד 1995

הַחַיִּים עִם דָּג וָרֹד הֵם אֲחֵרִים. הַיּוֹם בְּאַרְבַּע בַּבֹּקֶר נִפְתְּחוּ צְדָפוֹת יָם סְגֻלּוֹת כְּסוּפוֹת בְּתוֹךְ רָאשִׁי אַצּוֹת קֻמְבּוּ יְרֻקּוֹת כֵּהוֹת נָעוּ עִם תְּנוּעַת הַגַּלִּים בְּפִתּוּלִים וּצְלִיפוֹת שֶׁל הַכָּשַׁת נָחָשׁ. הָרוֹק בְּפִי תָּסַס בְּאַדְווֹת שֶׁל קֶצֶף עַל רָאשֵׁי הַגַּלִּים, מִסְתַּחְרֵר בְּמוֹרַד הַוֶּשֶׁט אֶל מַעֲמַקִּים חֲמִימִים, שָׁם יָשַׁב תְּמָנוּן גָּמִישׁ נִצְמָד אֶל הַכָּבֵד וְיָצַר צוּרוֹת זַרְחָנִיּוֹת. גּוּפִי סָפוּג פְּלַנְקְטוֹן זֹהַר מֵעַנְנֵי זֶרַע מִתְפּוֹצְצִים שֶׁל אַלְמֻגִּים אֲדֻמִּים מֻדְפָּסִים עַל הַקַּרְקָעִית הַחוֹלִית, מֻקְרָן הִצְטַלְּבוּיוֹת נָעוֹת שֶׁל קַרְנַיִם בְּהִירוֹת.

הַחַיִּים עִם דָּג וּוָרֹד הֵם אֲחֵרִים. קוֹמוֹנָרִיִּים. לֹא לְבַד. הַדָּג כָּרַךְ אֶת עַצְמוֹ בֵּין חֻלְיוֹת שֶׁבַע וּשְׁמוֹנֶה, זְנָבוֹ מֻנָּח עַל לִבִּי פּוֹעֵם קְרִירוּתוֹ מַכְנִיסָה אוֹתִי לְשַׁלְוָה עֲמֻקָּה. רֹאשׁוֹ מְכֻוָּן לְמַטָּה בֵּין רַגְלַי. שׂוֹחַחְנוּ, בְּאֹפֶן סֵלוֹלָרִי כַּמּוּבָן. דִּבּוּרִית הָיְתָה מֻתְקֶנֶת מֵאֲחוֹרֵי הַכְּלָיָה הַשְּׂמָאלִית הַדָּג פַּעַר וְסָגַר אֶת פִּיו בּוּעוֹת עָלוּ בִּוְרִידִי.

יָשַׁבְתִּי בְּסוּבָּרוּ לֶגָּסִי עִם חַלּוֹנוֹת שְׁקוּפִים עַל רִפּוּד שֶׁל זִיפְזִיף וְדִבַּרְתִּי. מִבַּחוּץ הָיִיתִי אִלֵּם מֵנִיעַ אֶת פִּי בַּקֻּפְסָה הַשְּׁקוּפָה בּוֹהֶה אֶל קִיר הַזְּכוּכִית לְפָנַי אֶל אוֹרוֹת שׁוֹטְפִים מִתְחַלְּפִים אָדֹם כָּתֹם יָרֹק אֲבָל בִּפְנִים הָיָה רַעַשׁ שֶׁל רֶחֶם וְיָם תָּטִיס הָרָדוּד הִתְעַרְבֵּל בְּמַעֲרֶכֶת צִנּוֹרוֹת מְצֻפִּים נִיקֶל מְסַחְרֵר אֶת גּוּפִי בְּגֵאוּת וְשֵׁפֶל.

בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר כָּל הַקִּירוֹת זָהֲרוּ בְּוָרֹד אַלְמוֹג. הָיִיתִי סַלְמוֹן כָּבוּשׁ. הִתְפַּתַּלְתִּי סְבִיב שִׁדְרִיתוֹ בֵּין הַחֻלְיוֹת הַשְּׁבִיעִית וְהַשְּׁמִינִית מֵרִיחַ אֶת הַמֶּלַח בָּאֲוִיר וְאֶת הַחֹמֶץ בְּצַלַּחַת הַהַגָּשָׁה. דַּפֵּי אַצּוֹת הַנּוֹרִי הַחַדִּים הִתְפַּצְּחוּ בְּרַעַשׁ כַּאֲשֶׁר דָּרַכְתִּי עֲלֵיהֶם בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת. אִשָּׁה בְּשִׂמְלָה דַּקָּה שָׁכְבָה לְיָדִי. הַשִּׂמְלָה עַל גּוּפָהּ נֶעֶלְמָה וְהוֹפִיעָה. כַּאֲשֶׁר הָיְתָה נֶעֱלֶמֶת זֹהַר גּוּפָהּ הָאָרֹךְ בְּאוֹתוֹ וּוָרֹד סַלְמוֹן כָּתֹם מַעֲמִיק וְאָפֵל בַּחֲרִיצִים. עִם הַשִּׂמְלָה עָלָה מַשַּׁק שִׂיחוֹת שֶׁל נֶשֶׁף וְרֶטֶט שֶׁל אוֹתִיּוֹת גְגְגְגְגְגְגְגְ הִרְעִיד אֶת הַמִּטָּה, מְנֻקֶּדֶת מְחֻסְפֶּסֶת נוֹרִי שָׁחֹר סָגֹל.

פַּחֵי אַשְׁפָּה עִם טַבָּעוֹת צְהֻבּוֹת מְלֵאִים קַוְיָאר שָׁחֹר נִגְרְרוּ בָּרְחוֹבוֹת בְּרַעַשׁ פְּלַסְטִי עַל יְדֵי רוֹפְאִים סְלָאבִיִּים. סַרְטְנֵי חוֹל בְּהִירִים מֵתִים עֲדִינִים פְּזוּרִים סְבִיב. רְכָסִים יְרֻקִּים שְׁקוּפִים נִשְׁבָּרִים אֶל הַחוֹל בִּרְעָשִׁים שֶׁל זְכוּכִית מֻמְטֶרֶת.

בָּרְחוֹב, סוּסוֹנִים קְטַנִּים נָעִים מַעְלָה מַטָּה, עַל גַּבָּם גִּבְּנִים כֵּהִים דּוֹמְמִים עֲטוּפִים חֻלְצוֹת מֶשִׁי שֶׁל פְּלַנְקְטוֹן מִתְיַבֵּשׁ שִׁעֲרָם מַבְרִיק. מַזִּיעִים וּכְבֵדִים נוֹטְפֵי מִשְׁקָל מָלוּחַ עַל הַגַּב הַשָּׂעִיר הַלַּח שֶׁל הַסּוּסוֹן הַקָּטָן דּוֹחֲסִים, כּוֹבְשִׁים וּמְחַמְּמִים שַׂקִּיקֵי בָּצֵק רַךְ אוֹצְרִים גּוּשִׁישִׁים שֶׁל בָּשָׂר גַּרְעִינִי נִמְעָכִים תַּחַת מִשְׁקָל עָלסָגוֹל אוֹתָם יֹאכְלוּ בַּחֲנִיַּת הַלַּיְלָה. הַיָּרֵחַ זוֹרֵחַ עַל דְּגֵי כֶּסֶף וְרֻדִּים מֻשְׁחָזִים נְעוּצִים בַּחֲגוֹרוֹתֵיהֶם, עֵינֵיהֶם מְאֻמָּצוֹת יְרֻקּוֹת אֲפֵלוֹת. הֲתִשְׁמְעִי, צַבֵּי יָם גְּדוֹלִים עֲמוּמִים כֵּהִים שׂוֹחִים בַּחוֹל חֲזָרָה אֶל הָעֹמֶק הַגָּדוֹל.

הַשָּׁמַיִם מֵעַל לַיְּשִׁיבָה בְּסוֹף הָרְחוֹב הָלְכוּ וְהִוְרִידוּ. וּוָרֹד אַלְמוֹג. דָּגִים הָלְכוּ וְרִצְּפוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וּוָרֹד כָּסוּף צָפוּף. חֲנוּת שְׁמֵימִית מוּאֶרֶת הָלְכָה וְנִפְתְּחָה בַּשָּׁמַיִם הָיוּ מְגֵרוֹת. הָנִיקִי אוֹתִי, הָנִיקִי אוֹתִי, חָלָב וּוָרֹד כָּתֹם אַלְמוֹג צָנַח אֶל פִּי מִשָּׁדַיִם קְטַנּוֹת פְּטָמוֹת חוּמוֹת חֲלָקוֹת אִינְפְרָא אֲדֻמּוֹת מֻגְדָּלוֹת רְטוּבוֹת נוֹצְצוֹת שְׁטוּפוֹת הוֹרְמוֹן גְּדִילָה. חָלָב וָרֹד כָּתֹם עוֹטֵף אוֹתִי שִׂמְלָה לְבָנָה לַחָה נִקְשֶׁרֶת בֵּין רַגְלַי. דָּג אָמַרְתִּי מִתּוֹךְ גָּרוֹן מְדַמֵּם סַלְמוֹן טָעַמְתִּי נִתְחֵי לָמֶד אֲדֻמָּה מְלוּחָה חִוֶּרֶת מִתְגַּלְגֶּלֶת נֶאֱצֶרֶת בְּקָתֶדְרָלַת הַחֵךְ אֲנִיצִים חִוְּרִים דַּקִּים עֲדִינִים שְׁבִירִים שֶׁל אַצּוֹת מְקֻמָּטוֹת יְבֵשׁוֹת בְּשׁוּלֵי שְׁלוּלִית הֶחָלָב הַמִּתְקַשֶּׁה גָּלַשְׁתִּי עַל מֹתֶן מוּאֶרֶת בַּעֲקֻמָּה מֻשְׁלֶמֶת לְבָנָה שֶׁנְהַבִּית רַכָּה מְקֻמֶּרֶת מְלוּחָה, שְׂפָתַי מִתְקַלְּפוֹת מְרַסְּסוֹת שֶׁלֶג צַח. לְפֶתַע שַׁלְדָּג. יָרֹק מַתַּכְתִּי עָמֹק נִתַּז הָעוֹלָם מִשֵּׁשׁ לְשֶׁבַע וְהִתְחִיל לִכְרֹךְ אֶת עַצְמוֹ בֵּין הַשָּׁעוֹת הַשְּׁבִיעִית וְהַשְּׁמִינִית. צְפִירוֹת שֶׁל וָרֹד אַלְמוֹג בְּפַסִּים אֲלַכְסוֹנִיִּים עַל פְּלָטוֹת הַפוֹרְמַיְקָה הָאֲפֹרוֹת הִסְתִּירוּ אוֹתָנוּ מֵהַפָּרָשִׁים.