יום שבת, 21 ביוני 2008

ידו השמאלית של החושך THE LEFT HAND OF DARKNESS




בצילום הקטן הסופרת אורסולה לה גווין. הציור: מסכות, שחור לבן ד.מ. 2003


תרגום ראשון אריה חשביה: מעבר לעלטה, עם עובד. תרגום שני עמנואל לוטם: הצד השני של החושך, ינשוף.

"ידו השמאלית של החושך" כפי שאני מעדיף לומר, הוא סיפור על יחידים והדרך שבה הם משנים מציאות, זהו סיפור על מבנים פוליטיים מוכרים בתפאורה מוקצנת, זהו סיפור של פסיכולוגיה קהילתית, שבו שליח של אקולוגיה מתקדמת בא להציע את הצעד הבא לתרבות של כוכב קשה באמצעות מפגש אישי ומוכן להטיל את חייו מנגד לשם כך וזהו סיפור על אהבה כמהות. הכלים שבידיו של השליח הם ההחלטה האישית לצאת למשימה, ידיעת ייחודו, הנכונות המוחלטת לקבל את האחר, ויכולת של תקשור כשפת-על המאפיינת את השלב ההתפתחותי של האקולוגיה שהוא נציגה.

הוא פוגש בני אנוש בעלי מופע אמבי-מיני זכרי או נקבי המשתנה מחזורית, הוא נקשר לאחד מבני הארץ המוכן להטיל את חייו מנגד לשם קידומו של עולמו למדרגת קיום חדשה. זהו החיבור. במסע הארוך נחצים רבדים פוליטיים, מיסטיים, והישרדותיים הן פיזיים והן נפשיים. מתוך החשדנות והאינטרסים, מתוך שפות שונות, צומחת אהבה עמוקה דרך שיא פראי של צליחת מדבר קרח געשי בתיאור ספרותי מופתי נדיר של טבע כביר ומאמץ אנושי המהמר על חייו, כפי שכל מאמץ אנושי ראוי שיהיה בעולם.

הנה מה שאני חושב: אני אוהב את אורסולה לה גווין, בעיני היא סופרת כבירה שהצליחה לשרטט את קווי העתיד שלנו ואת גיל המעבר החברתי הצפוי לנו בצורה מזהירה. היא אינטליגנטית, אינה מחניפה ומממשת את מה שכל סופר טוב אמור לעשות: להיות מרפא של קהילות באמצעות עיבוד חומריה של המציאות עבור הקהילה. לא מיחזור, לא הוקעה ולא בידור.

אורסולה לה גווין היא אישה חכמה ועמוקה שהפליגה עבורנו למסע חיפוש חכם והישרדותי בתוך טריטוריה גברית קפואה ואפלה שהפיקה את המיצגים המרשימים של שתי מלחמות העולם ואת מופע הטוטאליטאריות האסייני, הקומוניסטי וגם הסיני. הספר יצא לאור בשנת 1969.

א.ל.ג. שולחת מן הדף את יד שמאל, החלשה בדרך כלל, המייצגת את ההמיספרה הימנית התחושתית והכאוטית ומבצעת הַזַחָה מרתקת של המבט האַמוּן על המיספרת המוח השמאלית ההגיונית, ומחברת אותנו אל מקום שבו כל דבר קשור לכל דבר ובו אין תבניות אידיאולוגיות קפואות אלא חיבור אישי ישיר המקרין אל מהות אקולוגית יקומית וחברתית שבו אִטרוּת היא שווה בין שווים.

היא מנסחת עבורנו את העתיד בתובנה של שליח האקומן: "...בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר. היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור, אינם בלתי אישיים ולא פוליטיים בלבד: לא 'אנו' ו'הם'; לא 'אני' ו'זה'; כי אם 'אני' ו'אתה'. לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים. מבחינה מסוימת האקומן אינו גוף פוליטי, כי אם גוף מיסטי..." הסופרת מניחה את מילותיה המעצבות בפיו של הגיבור הבודד, הפועל כמוקד סינגולריות שדרכו מעוצב עולם ויתרה מזאת זהו תפקידו המוגדר: גדילתו שלו היא הפיתרון למצב. האקומן מהמר על חיי השליח, השליח מהמר על חייו למען גאולתו ושלמותו, וההימור או הנכונות בונה את קיומו של האקומן.

א.ל.ג. מיודעת היטב או נכון יותר אוהבת את הכתבים הסינים ואת התפיסות הרחבות המעורפלות המכסות הרים ורמות תודעתיות גבוהות והיא מביאה אותם הן כמוטו לפרקים כמו בספרה מכונת החלומות והן כשזירה רעיונית בספריה האחרים וכמובן בספר זה. אפשר למצוא את זלזולו המבריק של צ'ואנג טסה בקונבנציות, את האינדיבידואליות הקיצונית ותרומתה לגוף החברתי המתפתח וגם כנראה ראייתו של ההוגה ג'ו שי שבה ארץ תלויה בשמים, שמים תלויים באדם ואדם תלוי בארץ וכולם מקיימים רוח אחת.

א.ל.ג. הבינה היטב את היבטי המין עונותיהם ושינוייהם בגוף הבוגר. ואגב, אותו היבט נבחן במערב בזמן המודרני גם על ידי אישה חלוצה, וירג'יניה וולף זצ''ל, בספרה אורלנדו שבו לאחר חצי חייו עלה הגיבור על מיטתו כגבר וקם עם בוקר כאישה לחלק הבא של חייו, משועשע. המהות האנושית היא אמת אחת. התפיסה האנושית היא קונספציה. וקונספציות משתנות כמו בערוץ האופנה. קונספציה חדשה היא תמיד איטרת, חריגה, מטרידה ובאה מן החושך. נקודת החושך נמצאת בעינו של כל אחד ואחד והיא האור.

המסע שלנו מתחיל בחושך ונגמר בחושך. מסענו יכול להיות רק פרטי ומעברינו בטריטוריות בוערות או קפואות במדבר או ברמות ההר הוא אמיתי ומטאפורי כאחד. גרגר החול וההר הגדול הם אמיתיים. אני הוא זה האמיתי. תבניות רוחנו הן מטאפורות. מעברנו באמת מעצב את התבניות: מבטל, בונה, מקשר, מחבר, מאיר.

אני מקנא בסופרת, אני אוהב את הסופרת, המאמר הזה הוא חובי לסופרת, והספר הזה הצופן רכסים ורמות, נכון לשאת אותו בתרמיל ברכס הכביר של העולם, "משכן השלג" בסנסקריט, קרוב לשמים, לחוות את ההעזה ואת הנחישות האנושית ואת האהבה.

בפורטרטים שלה עיניה צופנות החיוך של א.ל.ג. אומרות לנו: אתם זקוקים לאירוע מוחי שיחשוף את אפשרות החיבור הישיר. אני השגריר של האקומן. לעתים רחוקות אני פוגשת עוד שגרירים. ולשאלתה עבורנו ושאלתו המרכזית של הספר האם יצטרף עולם חורף הקשה לאקומן, התשובה המובאת אלינו באמצעות האוֹרֶג-החוזה בעווית של נבואה או תקשור הבאה מעבר לחצייה התזוויגית היא כן! כן! כן!

אין תגובות: