שלוש לידות / דוד מיכאלי

שלוש לידות 

***

מוזרות הדרכים בהן נצבעת תודעתנו. מצבים שונים טובעים את סימנם בצבע או ריח. אז כאשר יחצה את דרכנו אחד מסימנים אלו תעלה תמונת המצב שלמה אך מותמרת כמו הדפס מדפוסי הזיכרון המסתחררים סביב עצמם. איני יודע מדוע דווקא הצבע החום חצה את דרכי במובחן שלוש פעמים ועתה הוא לבדו מקשר בין שלוש תמונות. חוץ ממנו אין ביניהן מן המשותף. סיבה משנית שבמשנית, נראה, לחבר את התמונות הללו ביחד. אולם קשה מאוד לצפות את כיוון הדרך הגדולה, העמומה, התמיד מוחלטת ואולי בסוף הסיפור אדע מדוע. אולי לא. החלטתי כבר נפלה והאותיות מצטרפות ומצטברות על הרקע הלבן, יוצרות את ה''ד'יכּר'' הלוא הוא מעשה הזכירה של המאמינים הסוּפים ואשר בסופן אולי, תקום משמעות שלא שיערתי.  זכרוני נע מיד, נמשך, סב ובודק את הגוון הזה עם הופעתו. הקירות הערפיליים של צבירי הזיכרון הופכים לשקופים כאשר אני מעמיק לתוכם. כיצד ומתי פגשתי את הצבע החום? הפעם הראשונה שצבע זה חרג מכלל הצבעים והפך לזיכרון בהיר ומובהק של מצב הייתה בנהר הקולוראדו שבארצות הברית של אמריקה.

***

היינו עשרים ואחת בני אדם על רפסודת מילוט של מפציץ בי-29 מתקופת מלחמת קוריאה של אמצע המאה העשרים. ארבעה גלילי גומי אפורים וגדולים עם מסגרת מתכת מחברת, ביניהם תלו ארגזי הציוד ואנו ישבנו עליהם מאובטחים בטבעות ורצועות, חזיות הצלה וכובעים. שק גדול מלא פחיות בירה, קשור בחבל ניילון, נגרר במים שיצאו מתחתיתו של סכר פאואל בטמפרטורה של שבע מעלות. אכן, הבירות היו מצוננות היטב. שמש עזה הייתה עלינו ומפעם לפעם משינו את השק ונטלנו פחית קרה. זה היה טיול מסעיר על הנהר לאורך שלוש מאות קילומטרים ונתמזל מזלי להצטרף. הארוחות היו נפלאות ועשירות. האשדות היו מסעירי לב ונפש וחצינו אותם אפופי קצף רותח בטלטלות ענק בין סלעים שהיתמרו לשמים. אודיסאוס עצמו היה מאשר מקומות אלו כסקילה וכריבדיס של אמריקה.

את הרפסודה הנהיג צוות של טיפוסים, אנשי שטח ונהר שנראו רומנטיים ועזי נפש. אחד מהם היה איש כבן ארבעים וחמש שעזב את העיר וחיים של מנהל בחברה של נכסי דלא-ניידי ויצא אל חיים אחרים על פני הנהר. ג'ון היה שמו. ובזאת אני מחזיר לו חוב של תודה. לא פעם אני נזכר בו כאשר אני מוצא את עצמי הולך על הרמות המנצנצות של מדבר יהודה באור הבוקר לפני עוצמת השמש המלאה. חצינו עשרות יורות רותחות בין סלעי מגור, בערב אכלנו נתחי בשר, פעם עשינו מרחץ אדים סביב סלעים לוהטים ששמנו באש המדורה. אחרי כן רצנו עירומים לנהר הקר. המים נגעו בי כמו שמיכת משי, קרים ולא קרים.

ביומנו הרביעי חצינו סדרה רותחת של אשדות ענקמוניים. באשד השני לאותו היום, כאשר כבר החליקה אליו הרפסודה מאיצה את מהירותה עם הזרם הנרגש, נפל מול עיני ג'ון אל המים. נוכח פנינו התרומם כבר קיר המים הראשון. איש במים! צווחתי אל הצוות, מתרומם על רגלי כאשר הגלילים הגדולים נעים בלחץ הזרמים. ראשי כולם סבו בחרדה. הו, זה בסדר, ענה לי האיש על ההגה מעל נהמת הנהר. הוא אוהב לעשות את זה, הוא יצא שלם בצד השני. נאסוף אותו שם. הנמכנו אל שקע מים כביר ואז הונפה הרפסודה אל פסגת גל ברוחב הנהר ונדחפה בפראות קדימה, שני שלישים ממנה באוויר הריק. טפחנו במים ונגרפנו מיד אל שקע כביר שני לקראת גל חדש. הנַהם היה מוצק כמו המים בעצמם. קלחנו מים. הפניתי את מבטי בחטף לפנים ומיד לאחור. היכן האיש הזה? מפסגת הגל השני ראיתי אותו על פסגת הגל הראשון, מונף כמו חייל צעצוע, ידיו אוחזות בצידי חזיית ההצלה זקנו מופנה קדימה. התמונה שנצרבה בעיני הייתה איש זעיר משובץ בשלישו העליון של נד מים ענק. ענק. זאת הייתה המילה במלוא משמעותה. מיד לאחר מכן הוא נבלע בכוח המטורף שנשא אותנו. הרפסודה טפחה שנית נסחפת דוהרת מנמיכה וסבה אל תוך שקע שלישי, ועל, אל הסכין של הגל השלישי. מאחורינו הופיע האיש הזעיר שוב משובץ בגל הענק, החום, החי שממנו יצאנו. נפלנו נפלטנו אל תוך המים הרוגשים מן הגל השלישי האחרון. האיש הזעיר הונף שוב אל על, ידיו על חזהו, מחזיק בקפדנות את חזיית ההצלה הכתומה מתבונן מעבר לזקנו ונשאב אל תוך המערבולות הלבנות הרותחות מתחתיו. הנווט יכול היה שוב לכוון את הרפסודה. הוא הניע אותה לכיוון הגדה הימנית. ג'ון הופיע פתאום כמו פקק שעם על פני המים. נסחף לכיווננו. הרפסודה התאמצה לכיוונו והנה הוא לצדנו. משכנו אותו למעלה נרגשים מאוד. גם אני יכול לעשות את זה? שאלתי מיד. ג'ון חייך אלי. כמובן. אם אתה רוצה. אני רוצה. עניתי. לקראת האשד הבא בדק ג'ון אם חזיית ההצלה שלי רכוסה היטב. אומר לך מתי לקפוץ, שח לי. תן למים לקחת אותך, לא משנה לאן. כאשר תצא מן האשד נסה לנוע ימינה, שם נאסוף אותך. קפצתי אל המים כאשר אמר לי ג'ון. הרפסודה יצאה לפני, נקודות צבעוניות של כובעים וחזיות הצלה כתומות על פני הגלילים האפורים. השמיים היו כחול עז. צפתי לאיטי במים החומים מסחף הנושאים אותי קדימה. כמאה מטר לפני נגרפה הרפסודה אל פני המים הלבנים במהירות הולכת וגוברת. התבוננתי בה שוקעת אל תוך האשד הנוהם המקציף, נעלמת לפתע, מופיעה לפתע, סבה, נוטה. המים החלקים בהם הייתי הפכו מהירים יותר ויותר. לפני זרם החומר החלק אל תוך מדרון נמוך שבאמצעו החל להתפצל ולרתוח. המים חטפו אותי. חשתי את כוחם. לא יכולתי לראות יותר את המקום אותו אני עובר, אבל חשתי את העוצמה מטלטלת אותי, מניפה, חוטפת, משקיעה, זורקת, דוחפת. יונקת. חשתי את הסלעים הכבירים עמוק מתחת, אשר הזרם הגדול מחליק וקופץ על גבם כמו על גב שריונים עם דפוסים קדמוניים, טיטאניים, של ישות פרא שקועה במעמקים. הידקתי את מרפקיי אל צידי חזיית ההצלה, אגודליי בתוך פתחי הזרועות, כפותיי על החזה. זקן לא היה לי אבל דחקתי את סנטרי קדימה. עיני נשטפו לחילופין בזרמים חומים, קצף לבן, פני סלע מנוקדים, קטעי שמים. מסביב הייתה ריגשה גדולה כל העת ואני צפתי קדימה כגפרור קטן ללא הפסקה. נפלטתי אל סיבוב רועם ונישאתי ביעף על צידו הקוצף אל תוכה של מערבולת סבה שנטלה אותי מיד פנימה, מטה. עבר זמן עד שנוכחתי כי הכל שקט ודומם מסביב. מים חומים היו התווך שבו הייתי. אור רך נגה. ידעתי היכן למעלה והיכן למטה, ולמטה הייתי נשאב בהתמדה, תולה בתוך חזיית ההצלה. הדממה הייתה מנוחה לאחר השצף, ואני המתנתי כפי שאמר לי ג'ון. תן למים לשאת אותך. הדממה העמיקה ותהיתי, הרי איני נושם. הייתי שקט מאוד. התבוננתי סביבי הולך ומעמיק בערפל חום, מואר מרוחק, מתכהה כלפי מטה אל אפלה זורמת. האם אני טובע שאלתי את עצמי בענייניות שקטה מנותקת מרגש. לא. התשובה הייתה שם. שהות. אימה הייתה ממתינה מעבר לדופן שקופה. סביב חזי הסתמן חישוק. אבל אם לא תפעל, תטבע. ניתקתי לאט מאוד מן הדממה באי רצון מוזר, כאילו לא אני הוא. התנועה נוצרה בגופי כאילו לא אני הוא. חבטתי ברגלי. חלפה בראשי תמונת צפרדע בגן ילדותי צפה דוממת ללא תנועה עד אשר לפתע היא מכה ברגליה על מנת לנוע. אותה איכות של מכה. כמו מצמוץ. הכיוון השתנה בצורה חסרת זמן מלמטה למעלה. הלכתי והתרוממתי מתוך הדממה אל אור הולך וגובר, יכולתי לראות את הקצף מעלי, ואז, הייתי בתוכו, בעולם, נושם, נסחף במהירות בסאון המים הלבנים של סוף האשד. יצאתי ימינה אל החוף הבוצי ונאספתי אל הרפסודה אשר על הנהר.  

***

המקום השני בזיכרוני התחולל בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתים. מכיוון שלא שוחחתי עליו עד עתה איני יודע האם הוא אירוע שקרה רק בתודעתי או שמא הוא משותף לכל אלו שהיו שם. אך אין זה באמת חשוב. חשוב הוא צבעו של האירוע וכן העובדות סביבו שהן מדויקות וזאת יוכל לאשר כל אחד מן המשתתפים. יצאנו לאימון מיוחד. ארבעה ימים של תרגול מתמשך באמנות לחימה של המזרח הרחוק, מבודדים בקיבוץ קטן. ריח הלולים והמיית ההודים בכלובים אופף את הזיכרון הזה. יכול אני לומר שמעולם לא הצלחתי להיות לוחם, בעל תכונת השאהיד, המאפשרת להטיל את חיי כקלף על השולחן ולהביט לתוך עיני יריבי. אני מוכן למות. ואתה? לא. לא. תמיד התבוננתי בסקרנות ולא יכולתי שלא להבין את רצונו של השני בו זמנית עם רצוני, דבר שהפך אותי למהסס כרוני. בנוסף אהבתי את גופי ביותר והתענגתי עליו ככל יכולתי. ''ניהלתי פרשת אהבים עם העולם'' כפי שכתבה פ. גרינֶקר בספרה ''ילדות האמן''.

כך או כך, היינו כמה עשרות לוחמים, גברים ונשים, סקרנים לחקור את גופנו, מוקסמים מגבולות האתגר. רצנו יחפים בבוקר, הטחנו אלפי תנועות באוויר ואחד בשני, עמדנו דוממים למעלה משעה. אכן זמן נלהב מאוד. את האימון הזה הדריך וניהל איש נמוך וקפיצי שבא במיוחד מקליפורניה, ''ארץ השמש הזורחת'' שבמערב ארצות הברית. הוא היה מדריכנו הרשמי וחלקנו לו כבוד רב שהיה ראוי לו, לדעתי. גופו החליק כמקשה אחת, התמקד, התפזר והתמקד שוב. זה היה מרשים ודוגמא לחיקוי. בארוחות הוא השתובב, התלוצץ, קרא בכף יד של המתלמדות היותר יפות. הוא היה רב אמן של תנועה, ללא ספק ובזכות. ברור היה שאין לעמוד בפניו. בעיני כולנו הוא היה רוח הדברים עצמה.

בערב היום השלישי של המפגש המפרך הזה, כונסנו, המיועדים למעבר שלב ודרגה. הוסבר לנו כי יש לנו מפגש מיוחד עם הסנסיי. המורה. אחרי ארוחת הערב הלכנו לאיטנו חבורה נרגשת ומפטפטת אל אולם האימונים בשולי הקיבוץ. מלמולם הצווחני של העופות בלולים עלה ונרגע לסירוגין. עבדנו על ליטושה של תנועה כלשהי ורוחה במשך כשעה, ולאחר מכן אמר לנו הסנסיי: עתה נעשה תרגיל מעניין שאני קורא לו השער לשמיים. לפני עיני כולנו חלף הרהור על הקסם המיסטי הרומנטי של אמנות הלחימה והיינו סקרנים מאוד. זה התרגיל, אמר מר נישימה. כל אחד יעמוד מולי בתורו, רוחו תהיה מול רוחי וברגע המתאים נתקוף. הו, זה היה פשוט אבסורד מטיל אימה וחסר סיכוי לנסות לעמוד מול פניו הנוראות של מר אושימה התוקף, אבל זה היה התרגיל. היינו שמונה עשרה איש. הוא העמיד אותנו סביב וקרא לראשון. אינני זוכר ממש את התנהלות העניינים. לחלקם הוא אמר בסדר, את חלקם שלח חזרה, חלק עשו זאת שוב. לא היה ברור מה קורה ברגע המבזיק, כאשר נעו אחד לתוך השני, אשר כולנו פחדנו ממנו. תורי הגיע. כל ניסיונותיי לתכנן את ההרגשה, להתכונן לרגע, נזלו החוצה דרך ברכי שהפכו למים. עמדתי מולו, מול האיש שייצג את כל האגדות הפראיות על לוחמים מהמזרח הרחוק, כל חישובי האפשריים, החל מטכניקה וכלה בחן, פשוט לא היו בעלי תוקף. לעזאזל, אמרתי, לא אכפת לי. תקפתי בעיוורון קדימה. מר אושימה תפס את כתפיי. הו, אמר בחיוך, הרוח טובה, אבל זה עדיין לא הדבר, עוד פעם.

חסר תקווה עמדתי מולו. הרמתי את עיני לתקיפה נוספת כאשר הצצתי במקרה אל תוך עיניו הצרות המתבוננות בי ומיד סגרתי את מבטי. אבל, נמשכתי להצצה נוספת. כאשר הצצתי שוב לתוך עיניו, השתנה דבר. מתח אלים החל להתרופף. אני זוכר מבעד לערפל השנים את השתחררות המתח מקצה הקודקוד, לא שיערתי כלל שעור הגולגולת יכול להיות כה מתוח, ואז דרך העורף, מתגלגל ונפתח לאורך עמוד השדרה עד למטה לאדמה כמו לפיתת אדירים הולכת ונפתחת, פועמת ונעלמת. כאילו שתתה אותה האדמה בלגימות גדולות. זה היה כה מפתיע שהרמתי את עיני בתהייה אל עיניו. חומות. מול מבטי גדל מיד החום והעמיק, שקיפות נוספה אל האופק ואני מצאתי את עצמי מתבונן אל שטח חום מואר, אדמדם, דמוי מדבר שטוח. נוכחתי בו-זמנית במקום. בכל מקום. בו-זמנית נותרו כמה מחשבות בודדות. הרי זה כמו האיש הסיני הזקן מקאנרי-רו של ג'ון סטיינבק הלוא כן? האין תודעתי מקרינה את הסיפור שאני מכיר אל האירוע עתה? הייתכן שזוהי אותה תופעה בסיפור וכאן? באופן ענייני ורגוע מאוד, ללא כל אדוות התרגשות, מחה משהו בי גם את המחשבות. הכל היה מנותק מכל ממד וזמן. המדבר החום המואר שהייתי על סִפּו היה ידידותי כהורה, כמקור. נטול כובד, פרשתי את המהות של ידי ועפתי, נמשך פנימה, מאושר, מוכן לבכות בהקלה על הכובד שנעלם, אוהב אל תוך אהבה. הו, אמר לי מר אושימה שהופיע לפתע מחדש מרוצה מאוד. עשית זאת. חזרתי אל מקומי, אל האנשים. המיית הלולים הופיעה מחדש מרחוק.

***

שבע עשרה שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי באולם הכניסה של בית החולים הפסיכיאטרי של עיר דרומית. בית החולים עמד לפני שיפוץ. הושג תקציב ממשרד הבריאות, והאדריכל המתכנן הציע לי לתכנן פסל לאולם הכניסה החדש. לצורך זה נסעתי לראות את המקום. המושג עצמו של בית משוגעים, או, בית חולים פסיכיאטרי, הסתובב בראשי כל זמן הנסיעה שנמשכה כשעתיים. זכור לי המשפט ''בזאת הכרכרה יובילו לבית החולים לפסיכים'' אשר נקרא בקול גדול ב''מגילת סן-מיקֶלה'' של אקסל מונתה השוודי שחי בקפרי, ואשר ננעץ בראשי ללא הפסקה. כמו כן עלו בזיכרוני תמונות מהסיפור הקולנועי ''מארה סאד'' של פטר וייס שהתנהל בבית משוגעים. הצבע השולט בסרט היה אדום. את הסרט ראיתי עוד בתקופה שלפני גיוסי שלוש פעמים בקולנוע תכלת בצפון תל אביב הישנה. האולם אינו קיים יותר. כמו כן הרהרתי בבית החוסים ''ארקהם'' של גותהם סיטי ובארכיטקטורה הגותית הפראית האפלה שלו כביטוי בוטה עד כדי אלימות לחיבוטי הרוח וסיוטיה. אולם, הוספתי והרהרתי, כאשר חלפתי על פני קריית גת השטוחה, הסיוט הקליני יכול להופיע גם במבנה מודרני ואפשר שהוא מייצג עוצמה לא פחותה של ייאוש בהיותו כבוש, מאוחסן, מקוטלג, רשום, שואף להיות רגוע ובסופו של דבר מעוצב עד אנונימיות. בריכת מים שקטים קרירים החלה ללבוש צורה בתוך ראשי כאפשרות לפסל.

בכניסה לעיר פניתי ימינה והגעתי למקום לאחר זמן קצר. החניתי את המכונית בזהירות ופסעתי במבואה הארוכה המקורה והנמוכה בעיצוב הבטון המשוריין של שנות הששים של המאה העשרים אל אולם המבוא. אנשים מעטים נעו הלוך ושוב במבואה. בשער אולם המבוא היה איש ביטחון רזה, בחור אתיופי צעיר. הבגדים היו גדולים על מידותיו. לא יכולתי שלא לראות את המישורים המדבריים שהשאיר מאחוריו בדרכו לתחנת בטון זו.

הזדהיתי. הופניתי לקבלה. הזדהיתי. הסברתי, קיבלתי אישור לעשות כרצוני. האולם הקרין כהות. עיצוב הפנים שלו היה כהה. שילוב צבעים עז יחסית ודוגמאות גיאומטריות בסיסיות מאוד שהיו אופנתיות בשנות הבנייה ההיא. באולם סבבו כמה אנשים. לאחר התבוננות קצרה יכולתי לזהות אנשי שרות, אנשי סגל וחולים. ארבעה חוסים סבבו באולם דרך קבע. הקהל האחר חצה אותו במעבר אל אגפים אחרים. אחד מהחוסים עמד מול הקיר הדקורטיבי המזרחי וניסה לנהל איתו שיחה. אחד הסתובב באיטיות, כבד, מעשן, חקרן, מחפש מטרה בחלל הממתין. אחת צפה אקראית ומנותקת וברגעים בהם חצתה את מסלולו של המעשן הפיקו פניה כניעה וריצוי. אחד ניסה לצוד תשומת לב מפקיד הדלפק המתעלם. סקרתי את המקום כשאני נשען על דלפק הקבלה בקצהו. בדקתי אפשרויות שונות בראשי, השוויתי את התוכנית המשורטטת שקיבלתי למקום, אמדתי מרחקים ושקלתי אפשרויות של צבעים.

בזמן ששקלתי את האפשרויות השונות של הצבע, שמתי לב לדבר: חשתי באופן מובהק בקיומו של צל חום כהה. לא היה זה רק צבעו של המקום עצמו, אלא האנשים, החוסים עצמם, היו אפופים עננה בלתי נראית, חומה כהה בעליל. התבוננתי בתשומת לב בגופם ובפניהם. עורם הכיל צל גוון כהה יותר, כאילו משהו בחילוף החומרים שלהם פעל אחרת. המוזיקה הגופנית שלהם הייתה כבדה יותר. בקפלי העור בצוואר, מתחת לשפתיים, ליד האוזניים, מתחת לעיניים, במרפקים, באצבעות, הגוון היה כהה עם צללי סגול ושחור. מרקמו של העור ביטא משהו זוחלי. מצמצתי בעיני. אנשים רגילים, אולם רגיל. לא. החלל כולו תדר. כהה, חום, כבד, קר, מוטל על הסובבים בו, או, אולי נפרש מהם.  

בחרתי את אחת מפינות הישיבה של האולם, נעתי לעברה בזהירות והתיישבתי על כסא המתנה שהיה בזווית נוחה כלפי האולם על מנת להתבונן. הפעולה גרמה לשינוי הדומה למשיכת קמטי קרום על פני חלב מצטנן מרתיחתו. בתוך המרחב הקרוש הלכו ונמשכו לעברי ארבעת החוסים, כל אחד בקצב אחר. בראשי החל הפסל ללבוש צורה. בהיתי מנותק בחלל המיועד להריסה, עד אשר כיסה אותי הצל. הרמתי את עיני, ברכיו סמוכות לברכי, התיישב האיש המעשן עם סיגריה כבויה.

יש לך אש.

מילותיו צללים כבדים. קול מעשן כבד. גרביו שמוטים, חושפים רגלים כהות מוכתמות, תפוחות מעודף נוזלים. מאחוריו קרבה האישה, צווארונה רכוס עד לכפתור האחרון, כהות מנוקדת שומות שחורות גולשת מעליו.

לא.

עניתי מאופק, מתבונן מקרוב, נושם בזהירות. זוועה נלפתת. נימוס. האינדיאנים של המדבר במֶסה וֶורדה התעלמו מאנשים שהיו תחת השפעת סם קקטוס המסקל. הם התייחסו אליהם כאל רוחות רפאים שמחוץ לעולמם. כדי לסיים את השיחה נפניתי חזרה אל התבוננותי באולם.

האישה פנתה אליו, חניכיה כהים, נסדקים בחיוך נתעב. הוא דחה אותה בהינף כבד, אדוות כהות, החליף כסא אל צדי ושאל, צליל נמשך מעובה: מה הנייר הזה? צללים רטטו כלפיי. ממזרח חתר האיש ששוחח עם הקיר, מקפיד להביט הצידה. חולצתו גם היא רכוסה באותה הקפדה חריגה עד לכפתור האחרון. הרהרתי בכך; הרי כפתור פתוח משמעותו החלטה להשאירו פתוח. אם כך, הוא פשוט כפוי למה שיש, נעדר כל חיווי. יש כפתור, יש לולאה ועליהם להיות סגורים. משולש אחד בצווארונו הזדקר למעלה, מנסה להימלט. תנועתו גרפה לכיווננו את החוסה שהיה ליד הדלפק. בדקתי לאט באפי אם אני חש בריח החום. לא. אבל חשתי היטב את צילו המתפשט הקר. גוון טורקיז שקוף של רעיון הפסל הצטלל בראשי כמסך הגנה. מאיפה אתה בא? מה אתה עושה? אתה יכול לצאת החוצה? השאלות תכפו ובאו מקרוב מאוד. צחנה של פה ואפר כבד, זיעה כהה, ניקוטין, שיניים פגועות, לשון כהה, צואה, כולם עלי, מדבירים. סביב השפתיים המגחכות צל סגול חום.

הי! איש הביטחון האתיופי סב בתקיפות מחויכת לכיווננו, יעיל כרועה. אל תפריע לו לחשוב! אינך רואה שהאיש עובד? היה לי ברור ביותר שהוא מזהה בי התבוננות, סוג פעולה מהשטח הפתוח, המקום שבו גדל, מגדיר אותי בהכרתו. החוסים נפוצו ממני לאיטם באופן אקראי כמו בקר משנה כיוון, כמו עלים על פני בריכה של מים. אני עובד! חשבתי, אסיר תודה, נושם לפתע. נכון! אני עובד!

***

אלו שלושת הקלפים שבחרתי, מוטלים אל שולחן שאין אדם היודע מה צבעו. שאלותיו של האיש המעשן בבית החולים הפסיכיאטרי היו שאלות יסוד. דע מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך. באשר למה אתה עושה, הרי אופי העשייה נגזר בהכרח מידיעת השאלות האחרות. אני מסופק באשר למודעותו לשאלות אלו ולצורה שהעניק להן, אולם איני מטיל ספק ברצונו הבסיסי, הפשוט, היסודי והתם להכיר ולהיות מוכר וכן בפעולתו חסרת העכבות, המנקבת בישירותה את מחסה המחוות מאחוריהן אנו חוסים, אשר אולי בגלל אופייה הוא חוסה, ואשר אפשרה לשאלות אלו להופיע כך.

ממולל את המילים מתחילתן, זיכרוני הולך ומשתנה. אך אין לעובדה זו משמעות כלשהי מעבר לעלה מסתחרר. אולם בקראי את המשפטים הנצברים איני יכול שלא להיזכר בשיר בעל תבנית הייקו כפולה מהמאה הקודמת שהופיע בספר ישן אודות תנועה: יש משהו שם / כמעט ניתן לגעת / לא להשגה // אך הידיעה / מעניקה לי אושר / כי הוא שם נמצא.  עתה, בארבע אחר הצהריים, לאחר ששתיתי את כוס  הקפה הקטנה, נוכחתי לדעת כי באמצעות המילים נחשף  המספר המיסטי שלוש, אשר צבעו הוא הרעם של מחיאת כף יד אחת.