ג'וזף קונראד (1857-1924) סופר
אנגלי יליד פולין, שירת כימאי בצי הסוחר של בריטניה וכתיבתו עוסקת בהתמודדות
במצבים קיצוניים. הוא כתב את ''לב המאפליה'' ששימש כבסיס והשראה לסרט ''אפוקליפסה
עכשיו''. ''הכושי של הנרקיס'' נכתב ב- 1897. שני הספורים האלה מופיעים ביחד בספר
שיצא לאור בעברית בספרית פועלים בשנת 1961.
''הכושי של הנרקיס'' הוא ספור על אנייה ששמה
''הנרקיס'' והכושי הוא אחד ממלחיה והוא הרוח הרעה של המסע. הספור הוא על הדינאמיקה
הקבוצתית של מסע הספינה.
ג'וזף
קונרד הקדים לספר מסה בתחביר יפהפה, שנראה מורכב לימינו המסרוניים, שעוסקת בעשייה
אמנותית ובכתיבה כאמנות. תרגומה מחדש (אם בכלל תורגמה לעברית) מובא בזה.
הקדמתו של ג'וזף קונראד על
מעשה האמנות לספור ''הכושי של הנרקיס''
פינגווין, ההוצאה הקלאסית 1987
מאנגלית: דוד מיכאלי
עבודה השואפת, בענווה במידת
האפשר, אל מצב של אמנות, מחויבת להצדיק את עצמה בכל תו. אמנות לכשעצמה יכולה להיות
מוגדרת כהתנסות ממוקדת להעביר את האיכות הגבוהה ביותר של יושר אל היקום הנראה, על
ידי הבאה אל אור האמת, בריבוי ואחדות, ולהתקיים בכל היבטיו. זהו ניסיון למצוא את
צורותיו, בצבעיו, באורו, בצלליו, בהיבטי החומר ובעובדות החיים, אשר כל אחד מהם הוא
יסוד מוסד, דבר אשר הנו תמידי ומהותי -
איכותם האחת הקורנת והמשכנעת -
האמת המוחלטת של קיומם. האמן, אז, כמו ההוגה או המדען, משחר אחר האמת ויוצר
את עתירתו.
מתרשם מהיבטי העולם ההוגה צולל
אל תוך רעיונות, המדען לתוך עובדות - ממקומם,
נוכחים, מגיחים, הם יוצרים את פנייתם אל איכויות אלו של קיומנו, אלו אשר תואמות
אותנו כטובות ביותר עבור המיזם המסוכן של החיים. הם דוברים בסמכותיות אל הגיוננו,
אל פיקחותנו, אל כמיהתנו לשלווה, או תשוקתנו לאי שקט: ולא לעתים רחוקות אל דעותינו
הקדומות, לעתים לפחדינו, פעמים רבות אל אנוכיותנו – אבל תמיד אל התום שלנו. ומילותיהם
נשמעות ביראת כבוד, משום שעניינן דברים כבדי משקל: עם עיבוד חשיבתנו ותשומת הלב
הראויה לגופינו: עם הגשמת שאיפותינו: עם השלמות של האמצעים והאדרתה של תכליתנו
יקרת הערך.
שונה הדבר עם האמן. מעומת עם אותו
מופע חידתי האמן שוקע לתוך עצמו, ובשטח נידח זה של עקה ומאבק, אם הוא יהיה ראוי
ובר מזל, הוא ימצא את מושגי פנייתו. פנייתו נוצרת כלפי יכולותינו הברורות פחות: אל
חלק זה של טבענו אשר, עקב תנאי המאבק הקיומיים, נחוץ לשמור אותו מחוץ לטווח הראייה
בתוך האיכויות העמידות והנוקשות יותר – כמו הגוף הפגיע בתוך חליפת השריון. פנייתו
היא פחות נשמעת ויותר מעמיקה, פחות מובחנת ויותר מניעה מעמקים - ובמהרה נשכחת. ועם זאת השפעתה מתמשכת לעד. הבינה
המשתנה של דורות רצופים נפטרת מרעיונות, מתשאלת
עובדות, הורסת תורות. אולם האמן פונה לחלק זה של קיומנו אשר אינו תלוי חוכמה: לזה
שבנו שהנו מתנה ואינו קניין – ואי לכן, נמשך תמידית. הוא דובר אל יכולותינו להנאה
וקסם, אל הרגישות לנסתר הסובב את חיינו: אל תחושת החמלה שלנו, ויופי, וכאב: אל
הרגש הרדום של אחווה עם כל הבריאה – ואל המעודן ושאינו נראה, האמונה וההזדהות
האורגות יחדיו את בדידותם של לבבות אין מספר: להזדהותם בחלומות, בשמחה, בעצב,
בשאיפה, באשליה, בתקווה, בפחד, אשר אוגדת אדם לאחר, אשר אוגדת את כל האנושות –
המתים אל החיים והחיים אל העתידים להיוולד.
זהו רק סוג כלשהו של רצף
חשיבתי, או תחושתי, היכולים במידת מה להסביר את תכליתה של
ההתנסות, מעובדת
בסיפור הנלווה, על מנת לייצג אירוע מדריך מנוחה בחיים העלומים של מתי מעט מתבדלים אל
מחוץ לכל ההמון המתעלם של האקראי, הפשטני וחסר הקול. כך, שאם יש איזה שמץ של אמת
באמונה בוידוי שלעיל, יהיה זה לעדות כי אין מקום נשגב או פינה אפלה על פני הארץ
אשר אינם ראויים, ולו רק להבהק חולף של פלא וחמלה. המניע, אם כך, יכול להתייצב לשם
הצדקת עניין העשייה: אך מבוא זה, אשר הנו בפשטות הצהרה אודות מאמץ, אינו יכול
להסתיים כאן – משום שההצהרה עדיין לא תמה.
בידיון – אם הוא בכלל שואף להיות
אמנות- פונה אל הלך רוח. ואכן חייב להיות, כמו ציור, כמו מוזיקה, כמו כל אמנות,
פנייה של הלך רוח יחיד אל כל אינספור הלכי הרוח האחרים אשר רגישותו וכוחו שאין
להתנגד לו מאצילים לאירועים חולפים את אמיתות משמעותם, ויוצרים את המוסר, את האווירה
הרגשית של המקום והזמן. פנייה מסוג זה, כדי שתהיה יעילה, חייבת להירשם דרך החושים:
ובעובדה, אין אף דרך אחרת לבצע זאת, משום שהלך רוח, יהיה יחיד או קיבוצי, אינו בר שכנוע
מנומק.
כל אמנות, לפיכך, פונה בעיקר
אל התחושה, והתכלית האמנותית המתבטאת במלים כתובות חייבת גם היא להתבטא דרך
התחושה, באם השתוקקותה העילאית היא לגעת במבוע הנסתר של היענות הרגש. הדבר מחייב
שאיפה מאומצת אל תנועת הפסל, אל צבע הציור, ואל ההשפעה הקסומה של המוזיקה – אשר
הינה אמנות האמנויות. זאת רק דרך שלמות גמורה, התמסרות תמידית למיזוג המושלם של
צורה וחומר: זאת רק בדרך של לא להרפות, שימת לב שאינה מתייאשת לעולם, לצורה ולמצלול
המשפטים ואשר אז יכולה להיווצר גישה לעיצוב הזרימה, לגוון: ואור ההשפעה הקסומה ניתן להבאה כדי
שיחולל עבור המיידי החולף ונעלם על פני השטח השגרתיים של המלים: של המלים הזקנות,
הזקנות, שחוקות ובלויות, מושחתות מעידנים של שימוש רשלני.
המאמץ הכנה להביא לגמר את
המטלה היצירתית, לנוע הרחק על דרך זו ככל שישא אותו כוחו, ללכת ללא רתיעה מגמגום,
תשישות או האשמה, הוא ההצדקה התקפה היחידה לעובד הכתיבה. ואם מצפונו נקי, תשובתו
לאלה, המלאים מחוכמתם אשר מחפשים אחר תשואה מידית, תביעה פרטנית להעשרה, ניחום,
בידוח: התובעים להיות משופרים מיידית, או מעודדים, או מפוחדים, או הלומים, או
מוקסמים, חייבת להתנסח כך: - חובתי אשר אני מנסה להשיג היא, באמצעות הכוח של המלה
הכתובה, לגרום לכם לשמוע, לגרום לכם להרגיש – ולפני הכל, לגרום לכם לראות.
זאת – ולא יותר, אך זה הכל כולו. אם אני מצליח, תמצאו שם בתואם לשממות שבכם:
עידוד, ניחום, אימה, קסם – כל שתבקשו: ואולי, גם נצנוץ חטוף זה של אמת שאחריה
שכחתם לבקש.
ללכוד ברגע תעוזה, ממפל הזמן
חסר הרחמים, רסיס חיים זו רק תחילת המשימה. המשימה ברגישות ואמון היא לתמוך בלי
חקרנות, ללא ברירה וללא פחד, את הרסיס הנושע לפני כל עין ובאור של רוח כנה. זאת
כדי להראות את התדר שלו, את צבעו, את צורתו: ודרך תנועתו, צורתו, וצבעו, לגלות את
מהות אמיתותו - לחשוף את סודו המפעים: המתח
והלהט בתוך הליבה של כל רגע כובש.
בהתנסות ממוקדת מסוג זה, אם
יהיה מישהו ראוי ובר מזל, ייתכן שיוכל להשיג צלילות כזו של כנות עד כי לבסוף החיזיון
המוצג של חרטה או חמלה, של אימה או עליצות, יקים בלבבות הצופים את הרגש הזה של אחווה
שאין למנוע: של שיתוף במקור נסתר, ביגע, בשמחה, בתקווה, בגורל בלתי צפוי, אשר אוגד
אנשים אחד לשני ואת כל המין האנושי אל העולם הנראה.
ברור כי זה אשר, בזכות או בטעות,
הינו שפוט של התפיסות המוצגות לעיל אינו יכול לשמור אמונים לאף אחת מהתבניות
הזמניות של אומנותו. החלק התמידי שבהן – האמת
אשר כל אחת מהן עוטה, רק באופן לא מושלם -
אותו עליו לשאת עמו כאחזקתו היקרה ביותר, אך הרי אלו הם כולם: ריאליזם,
רומנטיציזם, נטורליזם, אפילו סנטימנטאליות בלתי רשמית (שכמו העני, הכי קשה להתפטר
ממנה): כל אלו חובה וכורח של האלים, לאחר תקופה קצרה של אחווה, זנח אותו – ואפילו
ממש על ספו של ההיכל - על הגמגום המצפוני
שלו ולטובת המודעות החשופה של קשיי עבודתו. בבדידות לא נוחה זו הזעקה העילאית של אמנות
לשם אמנות, שוקעת, מאבדת את הצליל המלהיב של אי מוסריות גלויה. זה נשמע
רחוק מאוד. זה חדל להיות זעקה, ונשמע רק כלחישה, לרוב בלתי מובן, אך לעתים, ועמום,
מעודד.
לפעמים, מתמתחים בנינוחות בצלו
של עץ בצד הדרך, אנו רואים את התנועות של העמל בשדה הרחוק, ולאחר זמן, מתחילים
לתמוה ברפיון, כמו, מה בדיוק הוא עושה, הבחור. אנו מתבוננים בתנועות גופו,
בהתנחשלות זרועותיו, אנו רואים אותו מתכופף מטה, עומד, מהסס, מתחיל שוב. אכן זה
יכול להוסיף לקסם של שעה בטלה לשמוע מה מטרת עשייתו. אם אנו יודעים כי הוא מנסה
להרים אבן, לחפור שוחה, לעקור גזע, נביט עם עניין אמיתי יותר במאמציו: אנו חופשיים
לחנון את כד שדי נפשו על פני תמונת הנוף השלווה: ואפילו, במסגרת רעיון של אחווה,
אולי נביא את עצמנו לסלוח לכישלונו. הבנו את העניין שלו, ואחרי הכל, הבחור ניסה,
ואולי לא היה לו את הכוח, ואולי לא היה לו את הידע. אנו מוחלים, ממשיכים בדרכנו - ושוכחים.
וכך הוא עם עובד האמנות. האמנות
ארוכה היא והחיים קצרים, והצלחה רחוקה היא עד מאוד. וכך, ספקניים לגבי כוחות להפליג
כה רחוק, אנו משוחחים מעט אודות המטרה – תכלית האמנות, אשר, כמו החיים עצמם, הינה
מרוממת, קשה, - נסתרת בערפילים. דבר זה אינו נמצא בהגיונה הצלול של מסקנה החוגגת
את ניצחונה: זו אינה הסרת הלוט מאחד הסודות חסרי הלב הנקראים חוקי הטבע. זה אינו
יותר מרומם, אלא יותר קשה.
לעצור, למרווח נשימה, הידיים
עסוקות בקיום עבודת הארץ, ולאלץ אדם להתייצב בפתח על ידי מראה של יעדים רחוקים,
לשם הצצה לרגע על החיזיון הסובב של צורה וצבע, של זריחת שמש וצללים: לעצור בם
למבט, לאנחה, לחיוך – זו היא המטרה, קשה וחולפת, ושמורה רק לבודדים בלבד שישיגו
אותה. אך לפעמים, על ידי הראויים וברי המזל, אפילו מטלה זו נשלמת. ואז כשהיא
מושלמת - - הביטו! - - כל אמת החיים נמצאת שם: רגע של ראות, אנחה, חיוך - - וחזרה
אל רוגע נצחי.
