הטרוטופיה (הטרו - שונה, טופוס
- מקום), היא מושג שטבע מישל פוקו (Foucault)
בספרו "המילים והדברים" (Les mots et les choses, 1966). המושג מתאר את האופן שבו מרחבים מוגדרים
שונים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) פוגעים בפרט, שוללים את כוחו
ולעתים גם זהותו.
פוקו סקר בעבודתו מוסדות שונים כמו בתי כלא, בתי
משוגעים, בתי חולים, בתי ספר, קסרקטינים. בהתבוננותו מיפה את דינמיקות הכוח הגלויות
והסמויות שמוטמעות בסביבות חיינו השונות.
הדימוי המעצב שלו היה מושג הפנאופטיקון (ג'רמי
בנטם) כביטוי פיזי לכוח הממשמע המודרני המבוסס על בידוד, אינדיבידואליזציה, ופיקוח.
הוא ראה בדימוי את המחשתה הפיזית של הטרוטופיה כתופעה חברתית וכפי שאנו חווים אותה
היום גם כמחלה חברתית.
המונח "פנאופטיקון" כלומר: "רואה
כל" מתאר במקורו מבנה כליאה, המבטא פיקוח ריכוזי שבו המנהל רואה את אסיריו אך
אלה אינם יכולים לראות אותו. המונח גויס לטובת מנגנוני פיקוח בכל מרחב חברתי
ומגובה היום למשל במצלמות במרחבים תעשייתיים ועירוניים שונים, ונמצא במגמת התפתחות
עולמית כאשר כל המרחב נצפה וממופה מן החלל באמצעות אלכימיה טכנולוגית.
היסטורית, ובכפוף לטכנולוגיה, עברנו ממצב שבו לאף
אחד אין יתרון של ראייה מועצמת טכנולוגית, למצב של בעלות על טכנולוגיה של ראייה
ועל כיווני הראייה ממרחב החוץ פנימה או ממרחב הפנים החוצה.
הסיכום הפוקויאני מציג מיפוי מרחבים של סדר
כפייתי של שליטה, חסימה, שלילה, פגיעה, אכיפה והשלכותיו: פחד, אכזבה, זעם ואי
אמון. התוצאה המתבקשת היא הרס כפירוק של הממשות הפיזית כמרידה ושחרור או פירוק –
דקונסטרוקציה במובנה הממשי הפיזי לצד בחינה ביקורתית של מרחבי השיח שלהם.
מושג המפתח למצב עגום זה הוא בעלות משום שהוא
מפצל בין הסובייקט לבעליו.
בעלות על נכס כלשהו המועצמת כאידיאולוגיה דרך
המגבר הטכנולוגי היא מהות האתיקה הקלוויניסטית בשדה האמריקאי.
למשל בעלות על תחושה ותודעה מגדירה אותנו
כמתבוננים ולכן מודרים מן החוויה לכשעצמה. זה גם יסודה של ההמשגה כצל השלכתי שמעצם
מהותו אפשר לפרש אותו תמיד בצורה אינטרסנטית מוטה.
אפשר להרחיק עד לדינמיקה היסודית של הלידה –
התינוק נפרד מן האם. התינוק הוא של האם. היחס חורג מהפיזי למטאפיזי – לאנרגטי
במקרה הטוב כמהות בלתי מוגבלת (ביון, סזורה) – וכפרשנות במקרה הרע.
יש הבדל בין חסימה טבעית המייצרת הכרה בגבולות
יחד עם אתגר (קאנט) לבין חסימה מנכסת מעשה ידי אדם המייצרת תחושה של שלילת העצמי
יחד עם תוקפנות.
במישור הטיפולי נוכל לומר כי פגיעה מביאה לפגיעה
במקרה של מערכת חסומה כחלק מדינמיקת האיזונים, וכי הטיפול מאפשר את ראיית הדחף
והאנרגיה של התגובה ותיעולם באמצעות מתן אופק.
יש תהליך אורגאני בלתי פוסק של קריסטליזציה
ודהקריסטליזציה – בניה, התגבשות ופירוק - כאשר העולם התעשייתי והוירטואלי אינו
חורג מכלל זה. התגבשות מבנה תאי יחד עם התמיינות תפקודית הוא תהליך בונה על חשבון
יחידאות (שכיום החברה המודרנית חווה אותו בתופעת התאגידאות). נוכל לומר כי בתוך
המבנה, תחושה ותודעה הן הרוח הבלתי מוגבלת שביכולתה להתקשר תמיד למרחב הקמאי,
האורגני, הפתוח והבלתי מוגבל, לנשגב (האוקינוס, רולן, חווית שיא, מאסלו) באמצעות
קוד פתיחה פשוט של הכרה בו, שמשמעותו הכרה בעצמי. "הכר בי" היא האמירה
היסודית של הצורה באשר היא. במובן זה פרח בודד הוא ייצוגו של היקום. בטיפול שטח
אנו מכוונים א-מילולית לחוויה זו. אי הכרה תוליך לתוקפנות.
בשטח עצמו נפגוש אצל משתתפים רבים דפוסים נרכשים
של אי הכרה עצמית שיש לדלג מעליהם באמצעות התחושה והחוויה על מנת לגעת במרכז המכיר
בעצמו להפעלת אמון מחדש (קווליה, מהות, ככות).
אם הצפון של המיפוי הפוקויאני הוא שליטה אני
מעוניין להשתמש במבנה המרחבי שלו באופן אחר: ברצוני להקרין דרך הפריזמה הפוקויאנית
את ערכי טיפול השטח כסביבות החלמה, שיקום כיווני, השפעות סביבתיות, גבולות ומרחבים
בונים. הטרוטופיה חיובית כלומר: מקום שונה חיובי היא השלב המתבקש
לאחר כל דקונסטרוקציה. החל מיער המתאושש לאחר שריפה ועד לחברה המתאוששת לאחר
מלחמה. המשותף להם הוא פריצת מרחבים ותהליכי בנייה. (ראו שיטפון, זמן המדבר פרק 2)
הטרוטופיה חיובית (הטרו - שונה, טופוס
- מקום) מקום שונה חיובי: האופן שבו מרחבים מוגדרים אורגניים המקיפים את
הסובייקט (הסוביקט- בלשונו של פוקו. במקרה שלנו האדם בתוך הסביבה – כלומר, אנחנו)
מעצימים את תחושתו ותודעתו של היחיד, מספקים לו גבולות, מעודדים ומשתמשים בכוחו, מכירים
בזהותו ומציעים לו אופק.
בניגוד להטרוטופיה בעלת המשמעות השלילית ובעלת
השליטה על הראיה החד-כיוונית, בהטרוטופיה חיובית נרצה להשתמש במושגים של
"ראיה דו סטרית" "נצפות-כל", "נראות-כל",
"שקיפות" או "אינטר-טראנס-אופטיקון" כלומר כולם רואים את
כולם. יחסי הגומלין הנראים והפעילים יוצרים מערכת איזונים. הומיאוסטאזיס.
הטרוטופיה חיובית הינה האופן שבו הסביבה,
המשימה, ההתמודדות והקהילה (הזמנית) נבנות ומזוהות עם הפרט באמצעות פעולתו
ומאפשרות לו להגדיר את עצמו ולפתח את ההתייחסות המרחבית שלו (פיזית ולא-פיזית
כאחד) באמצעות תרומתו.
המחובקים אל המרחב הקהילתי בשטח פתוח מתקבלים
כחברים במבנה חברתי ומכירים ברצונם החופשי כבני אדם. בו בזמן הם מחויבים לפעולה במרחב
- בסביבה הפיזית המכילה אותם ובונה אותם כישויות שלמות שמכירים בהן, דרך התמודדות
עם תנאיה. הטרוטופיה חיובית שואפת להעביר את ההגדרה והפעולה להחלטת המטופל
בסביבה הפיזית המתאימה.
כל המרחב האורבאני התעשייתי על מוסדותיו מתקדם
להטרוטופיות כאשכולות של אתרים המופרדים מסביבתם והשולטים בתנועה שבהם. הטרוטופיה
חיובית מכירה בפרטיה באמצעות שותפות לסביבה ויוצרת מרחב מחבר ומרחב מקלט.
המרחב ההטרוטופי החיובי, המופרד מסביבתו לצרכי החלמה, יגרום לניתוק מהמרחב
ההטרוטופי השולט והמדיר, ויעניק מוגנות ואחווה בין שונים.
מדובר באמצעי סביבתי המכתיב כללי משחק (הגמוניה,
גראמשי) טבעיים שאינם מורגשים ככפייה הטרוטופית עבור החברים בקבוצה לתפוקות של
תחושת חופש, מוגנות, נטילת שליטה עצמית, חיבור וקירוב של השונים. רוב חברי הקבוצה מקבלים
עליהם כהכרח ובסופו של דבר כבחירה מודעת ורוצה את חוקי הסביבה (השטח הפתוח)(ומשום
שאינו שיפוטי או מדיר). השהות בשטח מאפשרת שחרור מהמבנים ההטרוטופיים השליליים
הממשיים והלא ממשים.
כדי לקרוא תיגר על מבנים כאלה, יש צורך בהפעלת דקונסטרוקציה
על ההרגלים המכוננים אותם. אדם היוצא למרחב זר לתרבות ולחברה עשוי להבחין ביתר
קלות במבנים אלו ולבקרם, בעוד שאלו שאינם יוצאים למרחב זר לא יבחינו בהם או לא יבקרו
אותם. בדומה למנגנוני חוקי הסביבה (ההגמוניה, גראמשי) שבמרחב ההטרוטופי החיובי הם בלתי
שיפוטיים, גם תכונה זו של המרחב ההטרוטופי החיובי מהווה את אחת מנקודות
עוצמתו הרבות.
באמצעות טיפול השטח אפשר לראות כי ההטרוטופיה
החיובית היא תהליך קריטי בתרבות ומהווה תנאי לקיומם של חיים חברתיים בונים.
היא מאפשרת ליחידים ויכולותיהם לקיים קהילה או חברה בעלת מאפיינים מוגדרים,
המתקיימת במרחב וזמן נתונים.
ניתן לקשור את ההטרוטופיה החיובית לאופן
שבו הסביבה יכולה להשפיע, לגבש וליצור כללי התנהגות בלתי שיפוטיים, וזאת מתוך
ההנחה שסביבה כזאת מחייבת התייחסות כמו התמודדות או אתגר שמשמעם ציפייה או אופק ללכת
אליו, אינה מסווגת חברתית כמקובל זרים וחריגים אלא מכירה בערכם מתוך הבנה כי אי
הכרה בערכם מסכנת את הקהילה במסעה וקיומה הסביבתי. תהליך זה של אי-רלבנטיות
חברתית, שאינו מפריד בין הציבור הקשוב לכלליה הבלתי-כתובים של הסביבה, לבין אלו שאינם
קשובים ונושאים במחיר סביבתי ללא יכולת להאשים אחרים, הוא תהליך המכונן ומגדיר את
הזהות האישית והפרטית של כל אחד מחברי הקבוצה. המשגת וחווית הענישה משתנה עם
שינויי היחס בין היחיד לסביבה והקבוצה ובאופן שבו היא משמשת לקיומן של הטרוטופיות
חיוביות.
מרחב שיח בונה - הדברים
והמילים במקום המילים והדברים
המונח הטרוטופיה חיובית משמש לתפיסה של
ארגון או עיצוב מרחב וסביבה פיזיים המכתיבים מרחב שיח בונה, השונה מזה הנמצא
בשימוש בהטרוטופיה הפוגעת ביחיד ושוללת את זהותו.
חונכנו להשתמש בשפה ככלי למיין ולקטלג את
המציאות, להבין אותה בפרשנות נבחרת, ולשלוט בה ובאחרים באמצעות הסבר והוראות.
באמצעות הרווחה הטכנולוגית כלי השפה התנתק מן
הסביבה ויוצר מציאויות מדומיינות. במציאות מדומיינת, כמו בגישת הבניית המציאות
בתקשורת המונים, ההרסני אינו שונה מן המיטיב – שניהם מנותקים מן הסביבה והמצפן
שלהם הוא שליטה.
החוקיות, הלוגיקה והמישמוע המיובאים שמנסה האדם
להחיל על המרחב, מתנגשים עם נטייתו של המרחב להיות בו-זמני ולא-מוגדר, ובסופו של
דבר תמיד להפתיע את ההנחות השרירותיות של השיח. בסופו של דבר המבנה המושגי המיובא
אל השטח קורס, וזאת משום שהוא בלתי-אפשרי ליישום על המציאות שאינה ניתנת לסימון,
והוא גם מביא להבנה כי תפיסת האדם את עולמו יכולה להיות מוטעית ומוגבלת ולכן ראויה
לבדיקה.
מרחב השיח של ההטרוטופיה נסמך על המציאות הממשית
אך משום שאינו מתייחס אליה אלא מנסה לשלוט בה ההטרוטופיה מועדת לכישלון, מכיוון
שהמציאות אינה כפופה לנוסחאות והשבעות ותופעות סביבתיות שונות אינן מקשיבות לביטוי
החברתי והתרבותי.
השיח, בתפקידו כקוד השולט בדרך המחשבה ובשגרת
החיים של כל פרט בחברה, מתקשה להתמודד עם חריגים סביבתיים, לשוניים ומציאותיים
שאינם הולמים את הנחותיו ומנסה ליצור מרחב שליטה מקביל שסופו כישלון.
המרחב הפיזי כולל יסודות ראשוניים ממשיים כמו
אדמה, מים, אש ורוח שכדי להנכיחם יש להמשיגם באמצעות מרחב השיח הבונה, דרך תווך של
פעולה משותפת לאורך זמן מספיק. זאת, לצד מרכיבים שאין להמשיגם אך אנו מרגישים בהם
(קווליה).
הטרוטופיה חיובית כמכתיבה
משמעות באמצעות המרחב
בהקשר מרחבי כאשר יש למרחב משמעות או הוא ממשמע
(מחיל, מכתיב משמעות), כלומר הוא מגויס על כל היבטיו (כמו אמנות מגויסת), האדם
מאבד את משמעותו מכיוון שהוא הופך לסובייקט - כלי עיוור תומך ותלוי במרחב שולט
המאפשר בחירה במרחב קטלוגי בלבד המכתיב לו סדר ואופן בחירה. התחושה היא חסימה.
לחסימה יש ערך של מחלה של העצמי.
כאשר אין למרחב משמעות, כלומר הוא לכשעצמו,
כמו מרחבי טבע פתוחים, לאדם יש משמעות מכיוון שהוא צריך לראות ולמצוא דרך, בחירתו,
נכונה או שגויה מבחינה קיומית הינה חופשית. התחושה היא שחרור. לבחירה חופשית יש
ערך של החלמה של העצמי.
עפ''י פוקו גם למדע החוקר, הכולל תחומים שונים,
יש בסיס פיזי הטרוטופי של מרחבים מופרדים בירוקרטית או פיזית, סגורים ושמורים. המרחב
הפנימי הפיזי והבירוקראטי ממודר לפי רמת נגישות ומייצר מבנה שליטה – היררכיה.
הבסיס הפיזי והמושגי של הטרוטופיה חיובית ובמיוחד
בטיפול שטח הינו מרחב פתוח (זמנית) שאינו ממודר ומאפשר נגישות על פי רצון ויכולות.
ההירארכיה בין האוכלוסיות החברות בתוך המבנה
ההטרוטופי נקבעת לפי מספר נתיבי הגישה של הפרט אל פרטים אחרים וחלקים שונים באותו
המבנה. ככל שיש לפרט גישה גדולה יותר לחלקים מופרדים ומובדלים בתוך המבנה, כך הוא
נמצא בדרג הגבוה ביותר.
על פי מדד זה בהטרוטופיה חיובית יהיו חברי הקהילה
השונים כולם יחדיו בקבוצת שווים גבוהה בהיותם בעלי נגישות מכסימלית האחד אל השני.
ככל שהשטח יהיה קיצוני יותר תעלה הנגישות. מכיוון שמושג הנגישות קשור לרמת הנראות,
חברי הקהילה או הקבוצה בהטרוטופיה חיובית יראו אחד את השני ללא מגבלות.
המרחב ההטרוטופי החיובי פועל לפירוק מתמיד של
המשמעות המגויסת, הדיסציפלינה וכללי המשחק המיובאים, ולכן להכרה באדם,
תוך שהוא מאפשר בזאת לחברי הקהילה החולפת בו לבנות ולהעצים את עצמם.
המרחב הפתוח מכתיב קצבים, תנועות ותופעות, ללא אידיאולוגיה
קטגורית ומקטלגת, וללא התפיסות הממדרות ומדירות של התרבות התאגידית. המרחב הפתוח מכיל
סטיות, מחייב להכיר בתופעות סביבתיות ובאחר ורותם את היכולת האנושית לשיתוף פעולה
ואחווה. לכן אנו שבים לעיקרון היסוד: הכר בי היא האמירה היסודית של הצורה.
מקורות:
מישל פוקו, הטרוטופיה, רסלינג 2003, תרגום,
אריאלה אזולאי
דוד מיכאלי, זמן המדבר, מדף 2000
דוד מיכאלי, קץ הדימוי, NRG מעריב, 2008 מקור, 1998
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה