יום שבת, 27 בספטמבר 2014

מדריך הטרמפיסט לבדידות (2005)

החלק הראשון של הבדידות

גלותו של הרואה

נאמר במקורות: או חברותא או מיתותא. או חברה או שנמות. אנחנו זקוקים לחברה כמו למזון. לגירוי, למשובים, להזנה רגשית ואינטלקטואלית. אבל ראוי שנדע מה ערכה של חברה עבורנו ומה ערכנו עבור החברה, ואת זה אפשר לחוות רק באמצעות ההיעדר. היעדר חברה - להיות לבד לזמן מה, בסוג של צום מהחברה שסביבנו. המצב חדש הזה הוא טעון, בונה ובעל משמעות רבה.

יש הרבה שפוחדים, פשוטו כמשמעו, להיות לבד עם עצמם משום שמעולם לא חוו זאת. במדבר, שבו הזדמן לי לפגוש אנשים רבים הבאים מן המרחב הבנוי, למדתי להפתעתי כי רוב רובם של האנשים לא חוו כמעט מעולם רגעים של פרטיות מוחלטת. זו נתפסה בעיניהם כבדידות וכדבר שלילי הקשור לדחייה ונידוי. אם תחשבו על זה, לעולם לא היינו לבד ממש. תמיד נמצא מישהו לידינו. הורה, אח/ות, מכר/ה, ידיד/ה, אנשים. גם אם אנו לבדנו בחדר, קיים סביבנו רעש חברתי ותקשורתי קבוע כמו גליו של הים. בחדר לידינו יש מישהו, בבניין יש שכנים, ברחוב חולפים אנשים ובכביש מכוניות.

אנחנו פוחדים להיות לבד משום שהמשמעות עבורנו היא נטישה. גדלנו במרקם חברתי, לפי צרכים ומשובים חברתיים ומסגרות של טקסים, מצוות, ונימוסים, או של הצד הנורמטיבי שומר החוק או של הצד האחר. אנו מעוצבים יחד עם הסביבה בתגובות מתמידות של טיפוח, עידוד, פינוק ולחילופין בתגובות של התעלמות, הצקה, לעג ותקיפה. אנו מותנים ותלויים בציפיות, בדחייה או קבלה. שינוי במערכת יחסים סימביוטית כזאת מביא אותנו למצבים של ניתוק יחסים, פיטורין, הגליה, הומלסיות חברתית, או אולי, עצמאות. הפרנו את תנאי העסקה. עצם ההתבוננות לבדה משמעה בדידות. המתבונן יצר קו גבול וחצה אותו.הוא נטש את האחרים.

הבדידות מאופיינת כתו וככוח מעצב אצל יוצרים. משמעותה היא מודעות ומתוך כך נטילת אחריות והתמסרות לצו ליבך. כאבה העז ופחדיה עוברים התמרה אל מצב של עיניים פקוחות לרווחה וקיום של מה שאפשר לכנותו פליאה של גילוי ומכאן להפוך להיות מאהבו של העולם ועקרונותיו. ברגע זה ממש, שבו לא אכפת לך מהחברה ותשומת ליבך הוסטה מיחסיך משום שגילית עיקרון קיומי, אתה תורם לחברה מבלי שהתכוונת את מתנתה הגדולה ביותר.  

מתוך נהר הזיכרון של הבודדים עולות פנים כמו למשל דמותו של משה רבנו שהתבודד בראש הר סיני במדבר וירד עם קוד החוק החברתי בידיו, ישוע הסובל שפתח את ידיו ואת קוד ליבו, מוחמד הנרדף שנחבא מאחורי קורי עכביש במערה וגילה במקריות העכביש את אצבעו של אללה. בודהה היושב מתחת לעץ הבאנייאן כזאב בודד, מלא חמלה כמובן. רומי ההוגה הסופי המחונן שחיבר את התשוקה אל הרוח, לאו טסה שיצא לגלות על גב התאו והשאיר שמונים ואחד שירים הוראתיים על עיקרון האקראיות בניהול, שופנהאור הנעלב שהביא את בודהה למערב הטרוד והצביע על הרצון כמהות העולם, סילביה פלאת בתוך פעמון הזכוכית כחלוצה המשרטטת את מפת הדיכאון, ואן גוך שביקע את האטומים של האור בשדה החמניות המטורפות, קרישנמורטי שהניח על השולחן את ההתניות, היחסים וההתבוננות ואיינשטיין המרוחק והבלתי צפוי ששיחק ביחסי העולם כקוביות. איש הפסיכולוגיה קרל יונג, שגם הוא בעל מקום של כבוד בגלריה הזאת, טען כי הבדידות נובעת לא מתוך חוסר באנשים אלא מתוך הקושי הנורא להסביר ולמסור את הדברים שנגלים לך. הוא עצמו הסתגר לו במגדל שבנה.

כל התנסות משמעותית בחיינו היא חוויה פרטית שקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לחלוק אותה עם מישהו אחר ואפילו עם עצמי. אבל אפשר להמיר את האנרגיה הזאת למילים, לתמונה ולצלילים כמאכסנים זמניים של מהות ונוכחות. האם לא הייתם לבדכם לחלוטין, גם אם היו אנשים מסביב, בתהום הראשונה שראיתם, בנס הראשון שקרה לכם, או במוות הראשון שחוויתם? בכאב? בדרך כלל אירועים פרטיים של בדידות דוממת מכוסים בזריזות ברעש חברתי ומילולי. קצף גלים. גם כאשר אנחנו חולקים את אותה התנסות ומזהים אותה ביחד, כל מה שנותר לנו הוא להכיר בחיוך פנימי, (אולי זו משמעות חיוכו של הבודהה או חיוכה של המונה ליזה), בבדידותו של האחר.

ישנם כל כך הרבה מקרים כאלה של יוצרים בודדים, עד כדי כך שאפשר להגדיר את הבדידות כמאפיין של הגות ויצירה. ליוצר, הבדידות היא טבע. למתנסה ולמחפש, הבדידות היא מקום קשה ומבחן, לאחרים הבדידות היא עונש, לפעמים כבד מנשוא. מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר אומר לנו בעצם כי תכונה זו מאפיינת אותנו כבני אדם. האם זה יקל עלינו לו נדע שהעומד/ת לידינו בדידותו/ה עמוקה כשלנו? התשובה היא כן. משום שאנו נושאים את מבטינו החוצה וברגע זה מתחילה מלאכת המאהב של העולם. אל תפסיקו.

זהו סוג של מבחן עצמאות אבולוציוני שבו בעלי יכולת התבוננות, נוכחות עצמית חזקה ורגישות גבוהה יותר מתנתקים מהגלגל המחזורי של המרקם החברתי וההגותי. להתנתקות יש מחיר. בדידות כמובן וחוסר ביטחון מול אופק לא מוכר. אבל כך גם מרגיש אדם צעיר שעוזב את ביתו לפתוח חיים חדשים. ובדידות גם אפשר להרגיש בקרב זוגיות, משפחה והמון. הלבבות הבודדים האלה מפיקים ויולדים את התובנות, היצירות וההמצאות המגלמות את רוח האדם והחברה ואנחנו בתשובה מוקירים להם תודה על מאמציהם, אם כי לעיתים באיחור ניכר ולפעמים הרבה לאחר שזמנם הפרטי תם. הבודד ביותר, אם הוא אינו קורס לתוך עצמו מאימת הנטישה והבידול, מגיע לחיבור החברתי הגבוה ביותר.

איך עושים את זה? מחפשים הזדמנות להתבונן לבדידות בעיניים. בפראפראזה על המשפט המפורסם ''כשהתלמיד מוכן המורה מגיע'', כאן נוכל לומר: כשאנחנו מוכנים - המקום וההזדמנות מגיעים. ואם נחזור לרגע קט לאיינשטיין, מקום ואירוע משמעם זמן. ודרך אגב איינשטיין גם אמר: ''במרכז הקושי נמצאת ההזדמנות''. ואני חייב להוסיף ציטוט של רומי המיסטיקן שגורם לי תמיד נחמה מסוימת: ''כאורך כנף הציפייה כך גובה המעוף''.

אנחנו יכולים להתבונן על מסע הבדידות כהתנסות ולא כתוצאה. ככלי שאיתו נוכל להגיע ולגעת בדברים הפנימיים שלנו ובעצמנו ורק משם ברוח העולם. שם, הרחק בעומק נח לו מובי-דיק, הלווייתן הלבן של היצירה. כדי לצוד לוויתן כזה אנחנו צריכים להיות רדופים כהוגן, מכורים לרצון ומטורפים של החלטה. לצאת אל הדהירה הגלמודה הזאת בים הרחב של העולם, בעיניים פקוחות לרווחה, במודעות מלאה ונכונות לשלם כל מחיר תמורת פלא מכאיב מחליף צורות ושמו אהבה. רק רציתי לספר לכם על הבדידות.


החלק השני של הבדידות 

ציוויו של הנוסע

קורא בשם דוד כתב באחת התגובות: ''...אבל מה עם קצות העצבים החשופים שמתחת למילים? מה עם המצוקה האיומה, מה עם הצעקה החנוקה, עם חוסר המוצא? מה עם הכאב האיום? מתי ההתבודדות היא בחירה חופשית ומתי היא מדרון חלקלק שמנסים לטפס בו? תחושת הבדידות היא חלק מאיתנו, וחלקים נרחבים מנפשנו מוגדרים ומתקיימים רק באינטראקציה עם אחרים. מהי המידה הנכונה של הבדידות? מרגע הלידה, אנו בודדים תוך גופנו.'' כל הדברים שכתב הם נכונים. משבר ולחץ יחד עם האמירה הכה נכונה כי ''חלקים נרחבים מנפשנו מוגדרים ומתקיימים רק באינטראקציה עם אחרים'', מחייבים אותנו להיוולד מתוך עצמנו ולצאת אל אופק חדש. החלופה היא למות ברחם העצמי שיצרנו.

באחד מסדרת הספרים ''אמבר'' של רוג'ר זילאזני נקלע הגיבור למצב ללא מוצא על סלע צף, מלמעלה יורד אליו נחש מפלצתי ומלמטה עושה את דרכו אליו לוחם חמוש. ממש חידת זן. הגיבור מתחיל לרכב על סוסו בסיבובים על המרחב המוגבל של הסלע ופעולה זו של מסע שנראית לכאורה חסרת תכלית מעבירה אותו אל מרחב ומימד אחרים. הוא נחלץ מן המלכודת. התנועה בדרך, גם ללא מטרה מוגדרת, מציעה את המפגשים, האפשרויות ולבסוף את המטרות והייעוד. התוצאה היא קשר.

אנחנו, האנשים עם הפנים החתומות בתחנת האוטובוס, אנחנו גיבורים יומיומיים של המתנה אינסופית לגאולה מכאב. אבל, תזכרו את הרגע הקטן שבו מגיע האוטובוס ואנחנו נושמים לרווחה, ושוכחים. אנחנו נגאלים מההמתנה ויוצאים למסע. כל מסע משמעו גילוי.

המסע הוא מושג עתיק יומין וחלק בלתי נפרד מהקיום, החל ממסע הזרע אל הביצית, דרך מסע החיים וכלה במסע האחרון. לממש מסע משמעו לממש את רגשותינו ואת הרעב לאופק חדש. וברוח סינית, אנחנו מחליפים את הצ'י הישן והעומד בצ'י חדש וזורם. לא לממש את המסע משמעו לאכזב את עצמנו.

כשלוחות הקצה של הפלנטה אנחנו נענים לציוויים שהכרתנו המודעת חרגה מהם מזה עידנים. מסלולי הנדידה המחזוריים של הציפורים בשמיים, הדגים באוקיינוס והעדרים בסוונה טבועים בנו כמפות עומק נסתרות של פלנטת האדמה. גופינו יודע היכן הצפון המגנטי. הוא מדבר איתו. גופינו מדבר עם הגאות והשפל וגם עם הירח והשמש. כאשר הארץ אינה יכולה לשאת אותנו יותר, את בניה החונקים והכבדים, על שתיים, על ארבע, בעלי כנף וסנפיר, אנו צריכים לנוע הלאה. האוויר, הים והקרקע שמחוץ למרחבים העירוניים מלאים נתיבים מסומנים. להקת הקורמורנים השחורה בעלת מאות פרטים טסה בבטחה בנתיב מסומן מתפתל מעל הים. לסי חוזרת הביתה, ודגי הסלמון חוזרים אל מקורם.  

המסע מעוגן בתרבות האנושית. בלקט מקרי נמצא את מסע בני ישראל במדבר, האודיסיאה, ההג'רה, מסעי הצלב, המסע הארוך של מאו, הצליינות לעיר הקודש, החאג', המוחאראם-מעבר הדירה המסורתי השנתי שהיה נהוג בירושלים, חציית האוקיינוס מפולינזיה לגילוי הוואי, גילוי אמריקה, מסע קון טיקי, ראלי פאריז-דאקאר, המסע אל הירח, המנסע של פו הדב וגם שביל ישראל ההולך ומבסס מעמד כנתיב הגירה פרטי אל עצמנו שהייתה לי הזכות לעשות את רובו יחד עם אספה פלד, שגם צילמה את התמונה למעלה עם הזקן והמשקפיים, שכיסו זמן קשה חיצונית ופנימית.

לבד בדרך, לבד בעיר זרה, או עיר מקלט שהפכה לזרה לי לאחר שיצאתי. לבד במדבר הדומם שהופך למוכר לאחר שנכנסתי. לא פשוט להיות לבד וללכת לאיבוד. יש סיפור נפלא שמופיע בספר שיחות מטורפות של יעקב רז: אסקימואי, או כפי שצריך לומר: אינואיט וחוקר קוטב אמריקאי נקלעו לסערת שלגים כבדה ודרכם לאיגלו אבדה. אנחנו אבודים אמר האמריקאי בייאוש. האינואיט תמה: אנחנו לא אבודים. האיגלו אבוד.  

אפשר ללכת לאיבוד מרצון. זו תופעה מקבילה לאתחול מחשב. שגיאות מצטברות נמחקות, המערכת מתרעננת, קבצים כבדים ניתנים לטיפול. השורש הזה נחשף בשעת המשבר וגורם לנו לקום וללכת. זהו אותו הציווי שאנחנו מכירים מאברהם: לך לך. העולם משתנה ומעוצב מחדש, הישן נמוג כערפל.

ווקאבאוט – ''ללכת בערך'' זהו הביטוי המשעשע באנגלית המשופצת של ילידי אוסטרליה ומושג מובנה בתרבותה. לא מעט חוואים מרטו את שערות ראשם כאשר אחד מעובדיהם נעלם ללא הודעה מוקדמת למשך חודשים ושב כאילו לא קרה דבר. בשעת משבר, בעיה לא פתורה, מבוכה מצטברת, אי-איזון ביחסים, לחץ, קם האיש שמשתמש בטכניקה הזאת ונושא את רגליו לאשר תיקח אותו הרוח. הוא יוצא אל הדרך במובן הישיר ביותר והדרך מספקת לו פיתרון. הוא מוצא את עצמו.

המסע מתועד בספרות וברשומות היסטוריות ככלי תרבותי לטיפול, חניכה וגילוי. ספרות אינסופית נכתבה על מסעות ונראה כי כל ספר שואף לשרטט מסע פנימי או חיצוני. בתרבויות שונות מעוגן המסע בכללים וגילאים. המסיים הצעיר זכאי להיכנס לחברה הבוגרת כמו בשבט המסאי, או לחילופין המבוגר חופשי לסיים את חובותיו לחברה כהורה ומפרנס ולצאת לדרכו כמו בהודו. בעולם הראשון המסע ככלי חניכה, נטמע במסגרות הגדולות והמתועשות של צבא, עבודה וחברה. המסע ככלי לגילוי עצמי נדד למחוזות הנוודים המודרניים: התרמילאים והמחפשים.

למסע ארבעה מרכיבים: ההחלטה, היציאה, השהות, הסיום. החלטה נוצרת מתוך בשלות או משבר או כהכרח גופני, חברתי או כלכלי המחייבים שינוי דפוסים וסביבה.  היציאה כהתנתקות מהישן, טעונה פחדים ומקבלת משמעות של הישרדות ולימוד. היוצא מוותר על לבושו הרגיל וחפציו המייצגים את הפרסונה הישנה שאינה רלוונטית יותר ויחסיו החברתיים מאבדים מתקפותם במצב החדש. שם אנחנו מוכנים לקבל תמיכה.

בשהות במסע החניך נצרף בתנועה, שימוש ראוי בציוד ויחסים ראויים עם עצמו וסביבתו. הוא בונה אקולוגיית פרט עצמאית ונבחן בעיני עצמו ואחרים על נחישותו ויכולתו לתפקד בזמן משבר. לדפוסים אלו יתרון על פני דחפים של בריחה-תקיפה והם מאפשרים חוויה של הבשלה והתבגרות אישית וחברתית. בסרט ''אפוקליפסה עכשיו'' של קופולה המבוסס על ''לב המאפליה'' של ג'וזף קונראד, המסע במעלה הנהר הוא אודיסיאה של ייאוש וסקרנות אל רובד קמאי קדום שבו הבודד והבדידות המודרניים, הדוגלים בבחירה אישית, עומדים למבחן. דווקא שם מתגלה הגיונה הצנטריפוגאלי של הרוח האנושית כמוסר החוצץ בינינו לצד האפל וכיתרון הישרדותי וחברתי על פני שליטה כוחנית צנטריפטאלית שפניה פנימה הזוללת ומפרנסת את עצמה בלבד ובזאת מביאה על עצמה את קיצה הגלמוד. מילתו האחרונה של קולונל קורץ היא: ''הזוועה''. נאמר: ''כל המוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר.''

סיום המסע כטכס חניכה מאשר את ההכרה במאמץ ואת קבלתנו בעיני עצמנו או האחרים. זהו נכס רוחני שהרווחנו אותו במאמץ קשה ומתמשך ומכיוון שכך אין מוותרים עליו בקלות. אנחנו גדלים מתוך קושי ולא מתוך נוחות.

צליינים כפריים מרוסיה, וגם משוודיה, צעדו ברגל חודשים ארוכים אל ירושלים במאה התשע עשרה וחנו במגרש הרוסים שנקרא על שמם. היבט החלוץ, או פורע החוק היוצא לאזורי ספר או נשלח לשם מסופר בקורותיהם של חלוצי א''י, דוד המלך במדבר יהודה, וגם בקורותיהם של האוסטרלים הלבנים הראשונים. מי שלא מסתדר עם מערכת נשלח למקום חסר מערכת ושם הוא צריך להתנסות ביסודות הראשוניים של הקמת המערכת בעצמו.

כשאנחנו יוצאים למסע, (איזה מילים קסומות) המציאות שעיצבנו על יחסיה וכליה, נמוגה לטובת מצב חדש שבו אנחנו צריכים להתחיל מבראשית את יחסינו עם עצמנו ועם הסביבה. אין היסטוריה, אין שיפוט. זהו ממש גלגול חדש, הזדמנות לא לחזור על תבניות התנהגות וטעויות, קבלת משובים טריים מאנשים חדשים, יחסים חדשים מדויקים יותר, בעלי תחושת חירום גדולה יותר, הרגע הבודד מקבל איכות מיוחדת, משום שאנו מתקדמים ואיננו חוזרים לאחור. ככל שאנו מפליגים אל האופק כך אנו מעמיקים בתוך עצמנו, נפתחים להקשיב לליבנו הדובר ונבנים מחדש.

לכל מסע שבעה וילונות. יהא זה שביל ישראל או יחסים בין-אישיים. הוילון הראשון שאנו חוצים דרכו הוא פחדינו וזיכרונותינו. אנו מחזקים את עצמנו בלחן נמשך של סיפורים לקראת הרגע שבו הצעד הראשון בנתיב הזר מתחיל לעצב את הזיכרון הבא, שיצטרף בתורו, כפי שאמר סקוט פיצג'ראלד, אל סירת זיכרונותינו הזעירה החותרת באומץ כנגד הזרם הנושא אותנו ללא הרף לאחור, אל השכחה.
ברגע שבו עוזבים את המוכר והידוע, הוילון השני נוכח פנינו: הכניסה לשטח. הנוסע מכונס בתוך עצמו, מרוכז וכבד ראש לקראת הלא נודע. היו שלום אזרחים שלווים במסלול הבטוח, היה שלום עולם. ומן הצד השני: שלום עולם חדש. הדרך, המעלה, הרכס, הרמות, והאופק. המבט מתרומם לאיטו, מתוך עצמך, אל הדרך. המשמעות, שבעיר הצפופה נעלמת ברקע המואר מדי, כמו הכוכבים, כאן היא ברורה ומובהקת: קדימה!  
הוילון השלישי שמו אקלום. מלאכת ההסתגלות, ההתמצאות וקריאת השטח. ''ברווח שבין הדברים - כוחם'' אמר לאו טסה הוותיק וזהו הוילון הרביעי שמשמעו ההפסקות והחניות. מחסה, שיחות ומפגשים, טעם המזון ואומנות האירוח עם קומץ הקפה שנותר. שלבים אלו הם המסוכנים ביותר בגלל הביטחון העצמי שצברנו.
נקודת השוויון של המסלול היא הוילון החמישי של המסע: הבחירה איך להמשיך. מכאן פועל כוח המשיכה של נקודת הסיום שהיא הוילון הששי ומלאכת הסיום היא ארץ בפני עצמה. דריכות מפנה את מקומה לרווחה ועייפות ומראה הסיום מספר לך כי יצאת החוצה מן החלום או מן המציאות. בחר/י לך. בדרך חזרה מכסה אותנו הוילון השביעי, הפרידה, שכולה עננים. מכונסים בעצמנו, ובגעגוע סתום, שכן מלאכת הזיכרון החדש כבר החלה, אנו שבים הביתה. אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים אמר הרקליטוס החכם. אבל אפשר להתבונן בו שוב ושוב.  כשאנחנו נבדלים מהנהר בהתבוננותנו, המאפיינת אותנו כבני אנוש ונותנת בידינו את הבחירה, אנחנו בודדים.

לא פשוט לצאת לדרך ולאחר זמן רב גם מסתבר, בהקלה מסוימת, שלעולם לא נגיע. לא לאיתאקה עפ''י קוואפיס איש אלכסנדריה ולא לאיכטלאן עפ''י קסטנדה המתבונן בדרך בנשימה עצורה. אבל ההלך לבדו נושא עימו את קסמה של הדרך שהוא בלתי מובן לזה שמעולם לא יצא אליה. סנופקין הנודד הקטן והבודד עם כובעו המרוט מעמק המומינים יהיה תמיד מושא ההשתוקקות של מומינטרול משום שהוא הולך אחרי ליבו. אותו הרקליטוס אמר שהכל זורם, אולי הגיע הזמן להיוולד ולצאת למסע.


החלק השלישי של הבדידות

בחירתו של המקום

בתור תלמיד הייתי מפוזר מקצועי. המורה התקיפה שלא קיבלה כמעט אף פעם תשובה ראויה שלחה אותי לעתים מזומנות לעמוד בפינה. לעתים עמדתי שם עיוור מזעם ועלבון מקשקש על הקיר בעיפרון, לעתים נמנמתי בעמידה, ולעתים רק התבוננתי מנותק בטיח מתקלף, מטאטא גלמוד ופח אשפה מרשת פלסטיק, קורי עכביש, כרזת הכתיבה התמה של האלף בית עם דוגמאות של מילים בשורות מקבילות של קווים ובשיערה של הילדה שהייתי מאוהב בה. לפעמים הכיתה עצמה על המורה הקשוחה וחריקות הגיר נעלמה לגמרי. העכביש שעלה על הקיר היה הרבה יותר מעניין ומחוץ לחלון ישבה צוצלת על ענף קזוארינה. היה לי ממש מקום טוב.

במאמר הראשון של מדריך הטרמפיסט לבדידות דיברתי על  הבדידות כתוצאה של יכולת התבוננות ומכאן יכולת יצירה, במאמר השני דיברתי על המסע והנוסע. במאמר השלישי אגע במושג המשלים של התודעה: המקום. ראייה, תנועה, מקום.

תארו לעצמכם דג זהב שיצא מן המים והתחיל ללכת ולנשום. אם הוא יחזור אל המים הוא כבר יהיה שונה מהדגים האחרים וגם תחושת המים תהיה שונה. יש סיפור על איש שאימן דג ללכת מחוץ למים. יום חורף אחד הוא הוציא אותו לטיול אבל אז, מה חבל, הדג נכנס בדרך לשלולית וטבע. 

בחוץ הדג חסר את השלמות הקרירה של המים שבהם לא חשב אלא רק שחה ואכל. דג מחוץ למים הוא דג בודד. אם המצב החדש יגרום לו דיכאון אפשר לומר עליו שהתייבש ואיבד את מקומו. אם המצב החדש יעניק לו תחושה של אתגר, אולי יצמיח כנפיים. אפשר לומר כי הוא מצא מקום חדש ואולי אפילו חברים חדשים.

האם אפשר לנתק את הבריכה מדג הזהב? האם אפשר לנתק את דג הזהב מהבריכה? האם הם מהות אחת? אם נלמד הכל על הבריכה לא נדע היכן הדג. אם נלמד הכל על הדג, היכן תהיה הבריכה? 

ישנו ויכוח כאוב וממושך שחוצה דורות של אמנים, פילוסופים ומדענים. הויכוח הזה מתמצה בקצרה בעיקרון אי הוודאות של הייזנברג שאומר כי ככל שאנחנו יודעים יותר על החלקיק כך אנחנו יודעים פחות על מיקומו בחלל וככל שיש לנו יותר מידע על מיקומו בחלל כך אנחנו יודעים פחות עליו עצמו.

מקום, מסע והתבוננות הם מרכיביה של חבילת התודעה האנושית. יכולת ההתבוננות היא המקום שמחוץ לעולם שמאפשר להעריך ולהזיז אותו. ארכימדס אמר: תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם. המסע הוא הכיוון והזמן כפי שאנחנו חווים אותם כנוסעים בקיום. המקום הוא הכל: אנחנו והבחירה כאחד.

שלושת המרכיבים האלה מְבַדלים אותנו מתוך ההיגרפות החצי עיוורת בזרם הקיום: ההתבוננות כהערכה מבחוץ, המסע ככלי לפיתוח מודעות, ולבסוף הבחירה שמחייבת אותנו להחלטה עצמאית. איין ראנד הסופרת ניסחה את העניין במעשיוּת מערבית דרך שלוש שאלות: היכן אני נמצא? איך אני יודע את זה? מה עלי לעשות? ובדיוק שם נופלת עלינו הבדידות כהכרה שאין ממנה דרך חזרה. אנחנו לבד ואנחנו במקום חדש ואין מי שיחליט עבורנו מלבדנו.

המקום הוא מושג טעון ויסודי בתפיסה האנושית שאנו יכולים למצוא אותו הרחק בעברנו הביולוגי הקדום כדחף טריטוריאלי. המקום מייצג בסדר מתפתח טריטוריה, מטרה, מחוז חפץ. המקום מתפתח למרחב פעולה פנימי וחיצוני שיחסי הגומלין ביניהם טוענים אותנו באנרגיה והחשוב ביותר: אנו יכולים לעצב אותם. נאמר בגיטה ההודית: כל דבר שנהגה, הינו אפשרי.

אנחנו משליכים על המקום או מקרינים עליו דרך הפריזמה של רגשותינו וחינוכנו את תמונתו שלו. כאשר משהו לא מתאים לתמונה אנחנו משנים את הנוף. המקום הוא התודעה כפי שהיא מסוכמת בתפיסתנו החושית.

אנחנו יוצרים את סביבתנו. זו יכולת מובנית כמו ציפור שבונה את קינה. היכולת הזאת מספקת לי מרחב מוגן להשתכפל או להתרבות, וכמו כן משקפת ומייצגת את זהותי הנבחרת. אילוץ לעזוב את מקומי, ואפילו שהיתי בו דקות ספורות בלבד, מעורר בי זעם, ותחושה של יציאה לגלות. ראינו את מחזות ההתנתקות זה עתה. אפילו ויתור על מקום ישיבה באוטובוס דורש ממני מאמץ מנטאלי. בכל מקום אני בונה מערך ובית מנטאלי שנדרש מאמץ ורגש לנטוש אותו. כאשר זה כבר קורה אני מחפש את המקום הבא להיצמד אליו ומפעיל מיד את המערך האדיר הזה מחדש.

אבל בכל מקום בו אנחנו נמצאים אנו ניצבים במרכז שושנת הרוחות והמקום נברא סביבנו דרך פעולותינו. לא במקרה המקום הוא אחד משמותיו של אלוהים. אנחנו מתקשים לראות את המקום ולהבין את הקשר הבונה או מחריב אותנו ואותו בו זמנית. בעיות בהבנת הנקרא. היציאה מהמרחב הפרטי המוכר שלנו אל המדבר הגדול והזר, היא טכניקה מעולה לנסח עבור עצמנו ולהכיר מחדש מושגים ורגשות של מקום ותודעה. בסרט מטריקס מקדמים את פניו של ניאו המתעורר במלים: ברוך הבא למדבר של הממשי.

והמדבר של הממשי מפחיד. מה שמחוץ לבועת התפיסה שלי הוא זר ואני נתקף באותה אימה למראה מקום, אנשים או יצורים לא מוכרים. הקשיים האמיתיים שלי הם נקודת המפגש וההתנגשות בין תפיסת העולם שלי הבנויה ומבוססת על העבר והציפיות, לבין השטח החדש. האילוץ לוותר על התבניות ודפוסי ההתנהגות שלי, מעורר בי זעם, התנגדות ותחושה של היוותרות ללא הגנות.

אין מקום ללא שוכני המקום. אנו משתמשים ברבדים שונים של זמן ושטח יחד עם אוכלוסיות אחרות החולקות ויוצרות איתנו את המקום. הלטאה משתמשת בסדקים שאני איני משתמש בהם וזמנה שונה משלי. וכמוה הנחש, העקרב, הנמלה והחרגול. כל אחד מקיים את פעילותו על פי ממדיו וראייתו, ובמרחב שאינו בר שימוש עבורי. והיה וכבר נפגשנו, כדאי להשתמש במתת ההתבוננות האנושית. הזדמנות להציץ לעולם אחר.

לכל מקום יש נימוסים וכללים. התעלמות מהם מפנה את המקום נגדנו. מחסום של פחד ואיבה גורם לפגיעה במרחב החיצוני: הסתגרות, בניית מבצרים, השמדת החי, השמדת הצומח הנראה לי כמאיים ומסתיר רע. אלה מגישים חשבון ומחזירים לנו בתורם עוינות ותוקפנות אקולוגית ופוליטית. בטווחי הזמן הפרטיים הקשר אינו נראה לעין. אולם אין חשבון שאינו נסגר. נכתב: אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.

מדיניות של פחד ואיבה גורמת לפגיעה במרחב הפנימי: פעולות בלתי שקולות, מאמץ לא סביר בזמן לא מתאים, התכנסות, אדישות, הזנחה  והתעלמות מהמערכות שלי עצמי. אלה מחזירים  בתורם פגיעה והרסנות בריאותית וחברתית.

בתרבות האינדיאנית של צפון אמריקה האוגר  לבן הרגל מסמל הן את השיתוף והעמלנות ובד בבד את המוות המתבטא במגיפה והמציין את התערערות המאזן הקהילתי של חברת בני האדם וחברת בעלי החיים כתוצאה מהזנחה או הגזמה.

ג'ייקוב פון-איקסקול, ביולוג והוגה, טבע בתחילת המאה העשרים את המונח ''אומוולט'' שמשמעו המרחב והזמן הייחודיים לכל נברא. כמספר הברואים כך מספר המרחבים והזמנים. כל יצור הוא חלק מסביבתו ומסתבר שכולם תומכים אחד את השני לפלנטה שלמה. מדהים עד כמה האיזון עדין ושביר. מדהים להיווכח ולראות את ההתרסקות ואת המהירות המואצת שבה הולכים ונעלמים המקומות ושותפינו למערכת הבית העולמי. וברוחו של דאגלאס אדמס זצ''ל: היו שלום ותודה על הדגים. כפי שאמרו הדולפינים לפני שנעלמו מכדור הארץ.

טשרניחובסקי אמר: האדם הוא תבנית נוף מולדתו. מהות אחת של תודעה ונוף. הנוף יכול להיות אכזרי או נדיב. תלוי איך ניגשים אליו. הנוף יכול להיות קבוע או הפכפך, גלוי או נסתר, סגור או פתוח. כך גם הקהילות שצמחו בו וממנו. האנשים שהולכים בו יוצרים את דרכם ומשקפים את הנוף בו-זמנית. אנחנו נושאים בנו את תמונת הנוף. אנחנו הנוף. כאשר לא מלמדים אותנו להכיר אותו, אנחנו פוחדים ממנו ומעצמנו.

נוח לנו לראות את המקום במושגי נדל''ן רשומים בטאבו נצחי: קירות, מגרשים, חלקות. אבל כל מקום, בית, מדינה, פסגה או עמק, הוא אירוע לזמן קצוב שאנו נוטלים בו חלק. בפחדנו מעצמנו לבדנו אנחנו מוותרים על נוכחות עצמאית ונשענים על שיפוטם של אחרים. מישהו מנהל את האירוע עבורנו. אנחנו מוותרים על קשר בורא ובריא, מחליפים אותו תמורת שקט תעשייתי בהתמכרות סבילה למותג וקבוצה ומקבלים כבונוס את צידה הנורא, המופנם, האפל, המדוכא והנואש של הבדידות המסורסת וחסרת יכולת ההחלטה. אנחנו מאבדים כך את עוצמתנו הפנימית, את המקום ואת השכינה השורה בו ומקבלים במקומו טריטוריה, פחד, מנהיג והיררכיה. התלהקות, זעם וקהל במקום נטילת אחריות אישית, סמכותנות במקום סינרגיה.

אבל זו כנראה התבגרותו של העולם וכל מתבגר יודע בשלב מסוים בחייו כי עליו להחליט נכון או לא נכון, גן עדן או גיהינום. בידינו הבחירה לקבוע את אופי המקום והאירוע. המדבר הממשי של הבדידות מלמד אותנו, כמה נפלא! את ההחלטה שאיתה אנחנו יכולים לגדול, ליצור קשר ולבנות, או להרוס, עולם.