זמן המדבר פרק 10 זיהוי

זיהוי

אני רואה את מה שאני רגיל לראות. מה שאינו נמצא בתחום הציפיות שלי אינני רואה אותו. העין רואה רק את מדרך כף הרגל והסביבה הקרובה. אני רואה עליה, מדרון, מדרגה, שביל, אבנים, צמחיה. אני רואה עצמים בלבד. מעבר לעצמים אני ישן. ישן אני נע בשטח, רואה רק את המקום שבאתי ממנו ואת המקום שאליו אני רוצה להגיע. שוב ושוב אני מופתע מעצם חדש המופיע בשדה הראיה שלי פתאום. אבל כל העצמים האלה מכונסים בתוך תבניות. תבנית ההר, הגבעה, המכתש, האוכף, השלוחה, המישור והואדי. תבניות אלו מאפשרות לי היסקים וצפייה לעתיד קצר שגודלו כגודל התבנית שאני רואה.

אבל יש היסקים והפשטה מעבר לתבניות. תמונה משלימה, עשירה, הכוללת מרקמים, סדירויות ואי סדירויות של קרקע, צמחיה, שמים, האוויר והרוח. חריגים בנוף מתבלטים על פני מסכים אלו. צל כהה על מסך הגבעות הבהירות, פיסת נייר על מסך הצמחייה, מכת רוח על מסך האוויר הדומם בין קירות הקניון, ברקים על מסך האובך, ציפור נוסקת על מסך השמיים, אדם על מסך קו הרקיע. התמונה הגדולה של השטח פרושה על כוונים וזרימה. עלי להתייחס לכוונים ואופן זרימתם כאל מרכיב ממשי ולא דבר מופשט ובלתי נראה.

למעשה, הכיוון הוא הדרך המכילה את כל העצמים שאנו מסווגים ומציינים כמו תנועה על דרך ראשית. לפיכך כאשר אנו חוצים אפיק אנו חוצים כיוון. כאשר אנו חוצים שלוחה, אנו חוצים כיוון. מה המשמעות של חציית כיוון? כפי שאנו חוצים כביש. האם יש תנועה? האם אנו חשופים באמצע הנתיב, ואז כל תנועה יכולה ללכוד אותנו? גם חום, קור, רוח וקרינת השמש הם תנועה היכולה לדרוס אותי. עדיף לנוע תמיד בשולי הכיוון. אז אנו גם מתואמים לתנועה הגדולה וגם לא מורגשים. למרות שבשטחי בר אין תנועה מוחשת כמו כלי רכב על דרך, זהו מקום לא טוב לנוח או לשהות בשטח בעל כיוון מהיר המתנקז דרכנו ועלינו, ושוטף אותנו. לפיכך לא נישן מתחת למפל, לא נישן במרכז האפיק, לא נישן בראש הפסגה ולא נישן במרכז צומת פתוחה. תמיד נרד או נצא מתוך הכיוון הראשי אל שוליו, שם נאתר מקום שבו הכיוון מתעגל, פונה ברכות, מתמתן, שם נעצור. באותה מידה לא נשהה במקום שבו הכיוון הופך להיות תקוע. מקום סגור ללא ניקוז. בתוך כיוון ראשי אנו חשופים, בתוך כיוון תקוע אנחנו לכודים. מבט העיניים של המחפש תמיד ינוע על פני הכיוון הראשי באותו תא שטח, גם אם אין שם דרך או תוואי מעשה ידי אדם.

לכל תא שטח יש הגיון שאין להפריכו. זהו הגיון מבני שנמצא אותו כענפי עץ מתפצלים. מרשת העצבים של גופינו אנו ועד לנתיבי הכוכבים ברקיע וכל מה שביניהם. הרואה את הכוונים והזרימה רוכב על גבו של דרקון התנועה הגדולה. מבטו אינו ישן או עיוור ואינו כבול למנייה וזיהוי עצמים כמו על מדף במרכול. מבטו חופשי ורחב, מלא פליאה, צד את ההשתנויות במרקם ובקצב של החומר, האוויר, השמים והתנועה. מבטו רואה מצבים ולא חפצים. העגול סביב הירח מנבא את החום של מחר, הברקים החלשים בלילה החם מבשרים את הסערה ואולי שיטפון, שמי הכוכבים הבהירים בחורף מספרים לי על הקור בלילה. השקט המעמיק בסוף הלילה מספר לי על השחר המגיע. על מנת לראות כל זאת עלי להיות ער.

אף מצב איננו קבוע. כל מצב משתנה. כמו עונות השנה, שעות היממה, הנשימה. תמיד יש את שחר המצב, את זריחת המצב, תמיד יש את התגברות הפעולה עד לשיאה, יש את ההתייצבות ואז באים אחרי הצהריים של הפעולה, גולשים אט אט לסיום, למצב האפס והכנה לשחר פעולה חדש. זיהוי אזורי הזמן של הפעולה או המצב מאפשרים לי לשלוט בתנועה בו. יש לזכור זאת היטב.