יום שבת, 18 בנובמבר 2017

זמן המדבר פרק 5 לילה

לילה


הלילה העוטף אותנו משנה את אופן הראייה. הצללים באים. ראייתי ותפיסתי במשך היום מבוססות על קווי ראייה ישרים. תחושת הגוף שלי נורית דרכם כמו קרני לייזר אל נקודות במרחב ומוחזרת מהן למשוב. קרניים אלו נורות ברצף בלתי פוסק, ובונות אותי במרכזה של סביבה קורנת ומוקרנת. אני מקבל את העובדה שהכל ברור, חשוף וחסר צללים ברצון. זה נוח. כל הכוונים, והמשובים שלהם, יוצרים ומאשררים את תחושת  ההתמצאות והמיקומים במרחב, בתנועה ובמנוחה, ומהווים כלי ראשי  חיצוני לקיום שווי המשקל שלי,
הלילה מרכך את הקרניים האלה, ובולע אותן. המטרות הגופים ונקודות המשוב הופכות למטושטשות, חסרות גודל, ובלתי נראות. במקום לאתר נקודה שאליה נורית הקרן, ולנוע אליה באופן יזום, תחת שליטה, מה שנותר לנו הוא להימשך אל תוך החלל, בלא יכולת לצפות רצף. החלל בין שתי גבעות, החלל בין השיחים, החלל שליד גוף. עלי לסמוך על שווי המשקל הפנימי שלי ולא על משוב של עצמים רחוקים. התחושה אינה נוחה. היא הפוכה מאשר אנו רגילים. אין הגדרות, אנחנו נסחפים. המשיכה אל תוך חלל לא ברור היא מפחידה תמיד. אבל ההתקרבות והמשיכה אל החלל ניתנים תמיד לעצירה או עקיפה.
תמונת הלילה מורכבת מכתמים כהים יותר וכהים פחות. כאן חייבת הראייה האמנותית שלי לבוא לידי ביטוי.
תמונת הלילה היא חסרת צבע ובעלת עומק לא מוגדר. הרחוק והקרוב הופכים לאחד. רבדים נרחבים של פרטים תומכים, נבלעים ונעלמים. חלקים משוכללים, נרחבים באותה מידה, בתפיסתי הופכים לחסרי שימוש. עלי לשוב ולהשתמש ברבדים הראשוניים של תפיסתי, על מנת לנוע בצורה נכונה בין היש והאין.
אני נע בעולם אונת המוח הימני. אינטואיציה, יצירתיות, דמיון וסקרנות הם הסמנים שלי.
הלילה העוטף אותי פורק גם את צורתי מקוויה המוגדרים, ואני הופך להיות אחד מצלליו וגושיו. הדבר המזהה אותנו כבני אדם הוא מקצב התנועה שלנו ונפח הגוף האנושי. המקצב והנפח הופכים להיות המזהים הראשיים של כל דבר בלילה.

התחושה מתעוותת יחד עם תמונת המציאות המיטשטשת. לכן, או שננוע כמו בטיסת מכשירים, בהסתמכות מוחלטת על מרחק וכיוון מדודים, או שנצליח להפריד את התחושה מההשפעה המהפנטת של התמונה העמומה, ולנוע בבחירה, ברוח בלתי מתפזרת, לפי הגושים והמסות שבתמונת הנוף, דרך החללים שביניהם.

צד מוחנו השמאלי השולט מתוך הרגל, מכור למאמץ קדחתני לבנות צורות שלמות ומושגים מענני המראות הנמצאים בשטח. הגבעה הופכת להר, השטח המוצל לתהום, השטח הבהיר הקרוב, הופך לרחוק. בהניחנו למאמץ הנורא של השלמת המציאות מרסיסים מואפלים, נוכל לנוע בעזרת המרחק והכיוון, ושיווי המשקל, ולהניח לתחושה הבסיסית שלנו להוליך אותנו על פני השטח. אותו דבר מסתורי-התחושה, הנו מכשיר יעיל, אשר עלי להאמין בו קודם כל. עם השימוש בו הוא הולך ונעשה יעיל יותר. לא ברור, לא חד, אבל נכון.  בלילה, בויתור על החד והברור אנו משתחררים מהעבודה המיותרת והאוטומטית של בניית הצורות והגופים המכוונת ליצור תמונת מציאות מוצקה וחדה, ומכאן, לפי הבנתי המוגבלת, בטוחה. אי אפשר להיות בטוח. יותר מכך כאשר אתה בטוח, המשמעות היא שהמצב הנתון נמצא בשיאו וההיפוך צפוי לבוא.  בויתור על החד והברור, אני מוציא את התחושה לחופשי, ומאפשר לאופן ראייה אחר אשר אינו נסמך על רצפים וטווחי זמן, לבוא לידי ביטוי. בהשלמה עם הידיעה שאין אפשרות להיות בטוח, אני פורק נטל של חרדה ומאמץ לשמירת הקיים, המפריעים לי בתנועה, ובהבנת הנמצא לפני.

אין תגובות: