סיפורים על גבריות וזיכרון / הכפית

הכפית

משום שסירבתי יום אחד לחרוג מהרגלי הקבוע לשתות ספל תה כהה, בשעה חמש ושלושים אחרי הצהרים, נקלעתי לריב. צירוף הנסיבות גרם כי באותו הזמן ממש, נזקקה האישה שאיתי להסעה דחופה לפגישה במרכז העיר. ידעתי כמובן שהתנהגתי בעיקשות עיוורת אבל הרגל שתיית התה היה היחיד ששמרתי עליו בקנאות כעוגן וכדרגת חופש לחיי שנחשבו בעיני עד אז למפוררים ולא עצמאיים. אני שמחה שאתה אוהב תה, היא ביטאה את המלים בשקט שכיסה על זעמה ואני מצדי אחזתי בכפית באצבעות לבנות מכעס על ההפרעה. מכל מקום, היא עזבה.

אני מתמחה באמנות המלחמה. לא ברמת העימות האישי אלא במדעי המדינה ואסטרטגיה. בשעות הפנאי הנדירות שלי אני משחק גו דרך המחשב עם שחקנים בארצות אחרות. את המשחק למדתי בילדותי. איני יכול לומר כי חיי היו קלים משום שהוצבתי, מעצם טבעם של האנשים שגידלו אותי, בפני שאלות תפיסתיות קשות. כוחו של הכסף נשבר מול עיני המזועזעות בגיל עשר, כאשר אבי המאמץ קרע מולי שטר מדינה בעל ערך גבוה. פרצתי בבכי. גם כאשר הדביק את השטר בניסיון לנחמני לא הועיל הדבר. יום אחד כאשר היינו עסוקים בהכנת עוגות מחבת וחלקנו רגע נדיר של אושר, נגע לפתע פתאום באפי להרף עין עם הכף החמה. מאז ידעתי את יחסיותו של הרגע. עתה כמבוגר אני יכול להעריך אותו יותר אם כי לבי עדיין בוכה על תום ילדות שאולי נלקח. האם יש תום של ילדות? יכול אני לומר כי היו רגעים שחשתי כי אני גווע מצחוק. הוא היה ליצן כביר. זאת בצד רגעי שנאה ותסכול איומים משום שחשתי כי הוא הולם בתפיסתי הצעירה ללא רחמים ובחוסר סבלנות. נלחמתי באבי המאמץ ללא הרף ואולם אט אט נתחוור לי, שלא לרצוני, כי אני נמצא במחיצתו של רב אמן הנחבא מאחורי מחיצת השוטה הבלתי צפוי. הייתה לו תלמידה אחת בלבד שראה אותה לעיתים רחוקות. מפעם לפעם נקרא לפגוש אנשים בהרים שנחבאו באובך והיה שב עייף ומרוצה בדרך כלל.

אבי הביולוגי שלא הכרתיו, חונך וחי כקונפוציאני ואולם אמי נולדה כנזירה טאואיסטית. דבקותו בכללים של אבי גרמה לה זעם ומוקדם מאוד בשחר ילדותי עזבה אמי ונסעה אל ההרים לשהות במקדש טאנטרי. אז חזרה לעיר הגדולה, עורה זוהר, להמשיך לגדל אותי. לאחר כמה שנים עברנו היא ואני לחיות במחיצתו של המורה. החפץ היחיד שלקחה עמה היה אריח חרסינה קטן עם קליגרפיה של ההקסאגרמה השלישית ''ג'וּן'' מתוך ספר התמורות. החיים עמה הכילו תחושת רעם קבועה מתחת לאדמה ואי אפשר היה לצפות את תגובותיה, דבר שגרם לי למתח מתמיד ורווח לי מאוד כשעזבתי לבסוף את הבית.

שני אלה, אבי המאמץ ואמי, חיו כשחקנים אנונימיים בדלות רבה. התקשיתי מאוד להבין את דֶמון השלמות שעיצב את חייהם וכמו גם את דרגת החופש שחיפשו וסיפקו אחד לשני, דבר שאני מבין אותו לאשורו היום עם כניסתי לעשור הרביעי של חיי.

ספרייה הייתה הנוף הראשון שנראה בבית שגדלתי בו מדלת הכניסה. מדפי עץ אורן משוחים בלכה כהה, שפתי העץ מעוגלות בסגנון ישן. ספרים נצברו על המדפים באי סדר של שימוש מרובה. במקומות שלא הוצאו ספרים זמן רב נצטבר אבק רב שטרחו לנקותו לעיתים רחוקות. צעצועים קטנים מורכבים היו מפוזרים אקראית על המדפים, מכוסים אבק גם הם, כדורי כסף כבדים בקופסה מחופה ברוקד כחול השמיעו צליל עדין כאשר אחזתי בהם. בספרייה מצאתי ספרי הסבר להכנת יין ולחם, כרכים נדירים של אמרות המומחים אודות יד המוחלט העליון, ספר התמורות, ספרי האיש החום, הבריתות השונות על כל כרכיהן, מפות שונות הן של כוכבים והן של גוף האדם, ספרו של לו-קר-צו מהיבשת המערבית הישנה ועוד רבים. מצולע עץ חום מאובק בעל שישה עשר חודים עמד על המדף כחידה רנסאנסית בלתי ניתנת לפירוק על אף כל מאמציי. במדף תחתיו שכנה קופסה כהה עם דסקיות שנהב כהות ובהירות למשחק גו. מאז שעזבתי את הבית לא נעשה בה שימוש.

חלק נכבד ממחזורי הרווח והכסף של  ימים אלו שאני חי בהם הוא שמיעת סיפוריהם של אנשים וכתיבתם בדפים ציבוריים. בהתאמה לתודעה האנושית, חלק נכבד מפיק רווח נאה מסיפורים של מין ופשיעה ומוות המסבים ריגוש עז לקהל רב, אולם יש קהל המעוניין לשמוע סיפורים אחרים. נתמזל מזלי ואני מוציא חלק מפרנסתי מסוג זה של סיפורים שאני מלקט. יום לאחר שרבתי עם אשתי נתבקשתי לשוחח עם רב אמן קונפוציאני זקן שהסתגר בביתו מזה שנים. הוא העמיד דורות של תלמידים אשר כיום הם המנדרינים הרשמיים ועל פיהם יישק דבר. תלמידיו הישירים נחשבו למיוחסים ביותר ועסקו בפרשנויות של תפיסות עולם קודמות, קטלוגן והוראתן. הנושאים שנתבקשתי לשוחח עמו עליהם היו טקסים חילוניים וגישתו אל המוות.

שאלתי את אבי המאמץ אודות רב האמן הקונפוציאני והוא נתחייך. הו, אמר, ונקב בשמו: אבן-משחזת, הוא מצוין. אולם שהות קלה בדיבורו סימנה לי כי הוא מתייחס להיבט אחד בלבד ומטיל ספק בקיומו של היבט אחר. כמובן שלא ידעתי מהו זה ומהו האחר, אך חשתי רעם קל מתחת לאדמה וסקרנותי התעוררה בד בבד עם עוינות לא ברורה. ראה, אמרתי לו בדיפלומטיות, אודה לך מאוד אם תסכים לשוחח איתי לפני הראיון. אין בעיה, הוא ענה, בוהה, בוחש חסר ידיעה בספל התה שלו. אני רוצה לשאול אותו שאלות רקע נוחות ולאחר מכן, הרהבתי עוז, אולי שאלות הצופנות ביקורת בתוכן. הוא נתחייך שוב וניער את הכפית על פי המצווה שלוש פעמים למנחה. מתי שתרצה, ענה לי, ממוקד עלי לרגע קט ומתערפל מחדש. הייתי מרוצה. הוא נפנה אלי חזרה ושאל ברישול מחויך כדרכו בשנים האחרונות: מתי תבוא לשחק איתי גו? בהזדמנות, התחמקתי כדרכי. מה שלום אשתך? שאל לפתע, משליך כמנהגו המרגיז את הכפית ברעש לכיור ואוחז בספל באצבעות קלות. לא ראיתי אתכם בזמן האחרון. בסדר, עניתי קצרות, מסתמר. נטלתי את הרכב המשפחתי ונסעתי לשחק במשחקי הכדור של יום שישי עם עמיתיי לכתיבה.

השתוממתי לגלות בימים הבאים כי בספרייתו של אבי המאמץ כמה וכמה כתבים של אותו רב אמן קשיש. אני מאוד אוהב לקרוא אותו, שח לי, כאשר שאלתי אותו עליהם. למדתי ממנו רבות. מעולם לא פגשתי אותו. את תלמידיו פגשתי. כאן חלפה עננה לא מורגשת כאשר חייך. אבי תדרך אותי בבקיאות שלא ציפיתי לה באשר לאופי השאלות, לרקע האקדמי ויחסי הכוחות האקדמיים בזירה הפילוסופית ואז להפתעתי הוסיף: קרוב לוודאי שתשתו תה. אני מניח שהתה יוגש בספלי חרסינה עם דוגמה מסורתית. במצב זה, זו השאלה שעליך לשאול אותו לקראת סוף הראיון: האם אתה אוהב תה? שים לב לתשובתו. אם יענה במילים, סיים בזאת את המפגש במילות נימוס. אם לא יענה במילים, שמוט את הכפית על הצלוחית של הספל כדי שיישמע צליל ברור. הבטח לי כי תביא את תשובתו, אמר לי בחיוך שגרם לי אי נוחות. אני סקרן. מכיוון שהייתי במצב רוח נוח נעניתי בפזיזות והבטחתי. התחרטתי על כך מיד ואולם, המילה כבר נאמרה.

כיצד שואלים איש זקן מה גישתו כלפי המוות? לכאורה חסר נימוס. אולם איש זה היה אורים ותומים בתורות רבות ויחסן אל החיים ומעבר להם. ספריו היו כתבים מכוננים בכל האקדמיות ועליהם כבר נכתב דור חדש של ספרים. על פי מה שליקטתי הוא צמח במסגרת קפדנית ביותר שהיגוייה המדוקדק נשמע היטב בדיבורו. גופו היה קטן, אצבעותיו רכות, שערותיו לבנות ונפזרות לצדדים. בתו שהתה לצידו קשובה לכל צורך ודרישה, אמדתי את גופה ותהיתי במעומעם היכן אשתו. שתינו תה ירוק, עשיר כתרד צעיר, מספלי חרסינה בצבע קרם של ווג'ווד עם דוגמת דרקונים כחולה. עיניו היו כחולות תמות עם קמטי חיוך בצידיהן כאשר ציטט את הפסוק האלמותי: ''כוס התה היא מציאות בין השלכות''. ואולם מאוחר יותר בשיחתנו למדתי כי הקמטים נוצרו גם מצמצום נחוש וספקני של העיניים כאשר לא הובן, לדעתו.

האם היה נאור? איני יודע. מואר? לא. אולי. נדיב, חביב, רך ומבין, מעל גרעין קשה וסגור חבוי בעומקו. הוא השתמש בנתק מהסביבה על פי רצונו. בתשובה לשאלותיי ענה במתינות תשובות מפורטות עם סימוכין רבים מכל חצרות הידע שביבשת. עתה חשתי בשמץ ממה שחשבתי כי אבי המאמץ הגיב אליו. סריג המילים היה מרווח דיו עד כי יכולתי לחוש מבעד לרווחים את הרעד העמוק שפעם מתחת לרגליי בבית שבו גדלתי. איני יודע אם רווח זה נוצר מפאת צליל גילו או שמא בגלל ידיעתו או, שמא בגלל ידיעתי. משום מה הסבה לי התחושה נוחם עד כי עיניי נתלחלחו. הוא הציץ בי בסקרנות, כביכול היה לנו משהו משותף מעבר לידיעה. איש צעיר, בן כמה אתה? פנה אלי בהיגויו המדויק. בן שלושים ושלוש אני, עניתי לו במבוכה בשל האינטימיות הבלתי צפויה.

שעה חלפה. בתו הביטה בי לסימן כי תם הזמן. אנו לקראת הסוף, ביקשתי ככפוי שד, מבויש, נזעם על הבטחתי, טרחנותו של אבי המאמץ ואווילותה של השאלה. נותרה שאלה אחת בלבד שעלי לשאול אותך לפני שאלך. שאל, ענה ועצם את עיניו בעייפות.

האם אתה אוהב תה? שאלתי במאמץ. קולה של אשתי פעם לפתע בראשי והיה כה קרוב עד כי המילים נשמעו כרצף רך של רעמים. הוא שהה רגע ארוך ואז, כחול עיניו נח על עיניי ממוקד בפתאומיות, שמט את הכפית שאחז. ראיתי את הכפית שלו צונחת בתוך הכחול של עיניו כסדרת תמונות פוגעת בלוח השולחן מנתרת פוגעת שוב מתהפכת חוזרת למצבה הקודם נעה מעט ודוממת. לא שמעתי דבר. ברקע, כתפאורה נעה ללא קול, חשה אליו בתו, כאשר מישהו הרים בקושי את הכפית שלי, כבדה כמטיל ברזל. שמטתי אותה על הצלוחית. צלילה הקטן נפרד ממנה באיטיות ממרחק רב ונתגלגל ברעם מוכסף שעצר את בתו במרוצתה.

מי אתה? שאל. מנין הגעת?

סיפרתי לו בלשון כבדה על אבי המאמץ. רוגז ומחייך בעל כורחי בוזמנית, הוצפתי בתחושת דחיפות עצומה. לאחר שהות שהייתה קשה לי ללא נשוא נוכחתי לחרדתי כי עיניו הוצפו דמעות. הוא חייך. אז יש מישהו לבסוף, אמר, מושיט את ידו. נפרדתי ממנו לשלום בחיפזון. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי התחלתי לחייג באצבעות רועדות את מספר הטלפון הנייד של אשתי.

גבעתיים, ינואר 2004