חלמתי שהתעוררתי: דבי עשב / המחברת התל-אביבית / גוף העבודה 6 / מיקבץ קורונה 21 Debi Essev / Opus 6 / Corona

 חלמתי שהתעוררתי: דבי עשב / המחברת התל-אביבית / גוף העבודה 6 / מיקבץ קורונה 21 Debi Essev / TLV copybook /  Opus 6 / Corona

על הקיימוּת בציוריו של לה־טוּר / אלדוס האקסלי / דלתות התודעה / עדן ושאול / נספח ד'

 

ציור: אמנון גרוף

אלדוס האקסלי 

דלתות התודעה / עדן ושאול

נספח ד'
על הקיימוּת בציוריו של לה־טוּר

ז'ורז' דה לה טוּר היה בתחילה צייר החצר של הדוכס של מכורתו לוֹרן ואחר־כך של מלך צרפת. עוד בחייו זכה בכבוד מופלג, שאכן היה ראוי לו. אך עם עלייתו לשלטון של לואי ה־14 וצמיחתה וטיפוחה המכוון של "אמנות ורסאי" חדשה, אריסטוקרטית בנושאיה וקלאסית בבירור בסגנונה, המוניטין של אדם מפורסם לשעבר זה סבל מליקוי מאורות כה שלם עד שכעבור שני דורות אפילו שמו נשכח וציוריו ששרדו יוחסו לאחים נַאין, לאוֹנתוֹרסְט, לזוּרבּארַן, למוּרילוֹ ואפילו לוֵלאסקֶז. גילויו מחדש של דה לה טוּר החל ב־1915 והושלם למעשה ב־1934, כשהלובר הציג תערוכה מכובדת של "ציירי המציאוּת". לאחר התעלמות בת כשלוש מאות שנה, אחד מטובי הציירים הצרפתים שב ותבע לעצמו את זכויותיו.

ז'ורז' דה לה טוּר היה מאותם בעלי חזיונות מוּחצנים, שאמנותם משקפת נאמנה היבטים מסוימים של העולם החיצוני, אך היא משקפת אותם במצב של שינוי צורה, עד שאפילו העלוב בפרטים מתמלא במשמעות פנימית והוא התגלמות של המוחלט. רוב הקומפוזיציות שלו הן של דמויות הנראות באור הנר. נר יחיד, כפי שהראו קָרואג'ו והספרדים, יכול ליצור את האפקטים התיאטרליים ביותר. אך דה לה טוּר לא התעניין באפקטים תיאטרליים. בתמונותיו אין שום דבר דרמטי, שום דבר טראגי, פאתטי או גרוטסקי, שום תיאור של פעולה, שום פנייה אל סוג הרגשות שאנשים הולכים לתיאטרון כדי לשלהבם ואז לשכּכם. דמויותיו סטאטיות מעיקרן. הן אינן עושות דבר; הן פשוט קיימוֹת, כפי שפסל גרניט של פרעה קיים, או פסל של בּוֹדהיסַטְוָה מחְמֶר, או אחד ממלאכיו שטוחי כף הרגל של פְּיֶירוֹ. והנר היחיד משמש, בכל אחד מהמקרים, להדגיש את הקיימוּת האינטנסיבית אך נטולת הלהט הזאת. על ־ידי הצגת דברים רגילים באור בלתי רגיל חושפת שלהבתו את המסתורין החי, הפלא שאין לבטאו של עצם הקיום. כה מעט דתיות יש בציורים, עד שבמקרים רבים אי אפשר להחליט אם אנו עומדים מול איור לספרי הקודש או מול סקיצה של מודלים לאור הנר. האם ה'לידה' ברֵן היא הלידה בה"א הידיעה או רק אחת מני רבות? האם תמונת הזקן הישן תחת עינה הפקוחה של הבחורה היא מה שהיא נראית? או שזה פטרוס בכלא כשהמלאך הגואל מבקר אותו? אין כל אפשרות לדעת. על אף שאמנותו של דה לה טוּר משוללת כל דתיות, היא נשארת דתית במובן העמוק, במובן זה שהיא מגלה, באינטנסיביות שאין לה אח ורע, את האלוהות הנוכחת בכול.

מן הראוי להוסיף שכאדם, צייר דגול זה של פנימיות האלוהים היה כנראה יהיר, קשה, שתלטני באופן בלתי נסבל ורודף בצע. מה שמוכיח, פעם נוספת, שאין בהכרח התאמה מלאה בין יצירתו של אמן לאופיו.

 

Young Virgin Mary
ז'ורז' דה לה טור - Detroit Institute of Arts

David Michaeli / 1977 / Memo / Pipes / pencil and water colors

 

A student chooses teacher / Momentary Reflections on Movement / David Michaeli

Photo: Yuan Tsur

A student chooses teacher

Through a conscious or unconscious search.

Once found, student faces teacher

In the primeval knowledge of one who is closed

And wishes to be open.

Student faces teacher

Through choosing the possibility to open.

Student faces teacher

So that the teacher may crack open the shell 

And create an opening and a doorway. 

This is a frightening process, 

Annoying and sometimes horrifying.

The collision may be prolonged.

The shell of fear is fueled

From the student very core.

And it is this core

That the teacher wishes to reach.

The teacher acts according to his character:

Some attack with full force,

Some give way only to 

Return with renewed vigor, 

Some are softly seductive. 

The right teacher is one with an open gate

Through which the universe may pass

The center that fueled the shell of fear

Is dead.

The student may not communicate with the teacher.

But must stand opposite in order for the teacher 

To forge an opening.

Once the door is opened,

Both have the understanding of shared experience

And loneliness.

Often, the guide’s gateway 

Is still not open

And the enormous effort 

Invested in opening the student

Actually, serves to provide the energy 

Needed to open the guide himself. 

The teacher feeds on his student.

The encounter is simple and essentially means: 

I want that which seems to you 

To be the core of your life.

The right teacher sheds his own shells.

Every so often he leaves his student 

For a different kind of encounter

And always he returns a different person,

In a new skin yet ever with the same goal.

This is a form of barter, 

The student paying pieces of himself 

For the understandings

And the ability to be a gate.

This is a form of barter in which the student 

Must calculate time carefully 

In order to build enough of himself 

To permit independent and creative existence,

In order to build enough of himself 

To be capable of severing the connection. 

  

פחד / שנאה / דמ

 כתוב, 20/4/2008

שני שירים משנת 1984. פחד ושנאה אודות הנעלמים בארגנטינה. לכל הטריטוריות חסרות החירות.

פחד

רגלי טובעות עקבות שחורים מתפשטים
הזיעה מצטברת בחריץ העכוז
בתי השחי שלי מסריחים
שיערי מיטנף מתמלא קשקשים
דבוק מסתבך לרגליי
ניגרר מתלבט ונועץ ציפורניים
הפחד שלי חסר לב, לבן, בלי עיניים.
זעקות רצות הלוך וחזור
מפי הטבעת שלי לגרוני
באגם של פחד משתקף אור עיני
ולבי שוקע לצד השני.
מכות של חשמל ביום חורף
שמות את קולי על מדף
מפותל וחרוק מאומץ ופתוח
לנצח.
לידו נשענת שורה של קולות
במגרש גרוטאות מפלצתי
היכן הם היכן הם היכן הם
נוהמים השכנים מסתכלים
לאחור ולצד
כשאני נגרר מחושמל מנופח
וגפי מזדקרות
והפה הוא קצה של צינור
היכן הם היכן הם היכן הם
הרוח נושבת בלילה
שותקים העלים
מותכים ארוזים מודבקים
מושקעים אל שדות נפט של הנצח הבא
אני והפחד
אני ואתה.

השנאה

כשאני מתפשט ונכנס למקלחת
שוטפת אותי השנאה
בזרם חזק של אפור התרגשות
ושל פחד.
אז נהיה לי בור בבטני
ועורי מאדים ברוח נושבת
עוצם את עיני
מתנדנד לי למעלה
אל תוך זרמים שקופים וחדים
באפור וצהוב וסגול ושל פחד.
השנאה נופלת עלי ורועפת
מנקה מקיזה מגבשת
ציפורני מתקלפות משיירים
אני עוצם את עיני בשמחה
ופוסע לתוך מישורים
מישורים ושטחים נקיים
ונגב נפרש בצבעי לבנה
יבש עם חול מאווש בנשיבות של שנאה.
פלטות של שיש בצבע צהוב חצי מת
מבט קר של עייש סגול עם פסים אפורים.
רחבות לבנות ממתינות לצופה
להביט אל אופק רחוק ודומם לא מותווה.

האנושיים / דוד מיכאלי

 האנושיים 

בשנת 1963 הופיעה בבית הספר שבו למדתי, בעיר שהייתה עדיין קטנה, מורה חדשה כבת ארבעים. זננזיב. מבטא זר. פולני. בשנים האלו היו הרבה יותר אנשים שמספר כחול היה מקועקע על זרועם. תמיד התפלאתי על הספרות הגסות, הבלתי מעוצבות. בשנים האלה שמענו בלילות מפעם לפעם צווחות ביעותים מבנייני השיכון הסמוכים. איש עם רגל קטועה. איש עם משפחה קטועה. איש עם לב קטוע. איש לא דיבר על הקולות בוקר שלמחרת שבו זרחה שמש ובמכולת מכרו את הדגים המלוחים ואת גבינת הקרש בפנים נחושים. הרהורים על פשר החיים היו יכולים לזכות אותך במבט השמור לתמהונים או בהארה מיידית בקולה המפכח של כף יד הפוגשת את פניך. משמעות החיים הייתה ברורה מאוד. יש רע. כשאין רע – טוב. והיה טוב. אכן היה טוב ופשוט וברור עם פריחות של תפוז ופרגים אדומים ושמש וחול.

למורה החדשה שסיפרתי עליה היה גוף תמיר ודק וקשה. בגיל עשר כבר הייתי ער לכך. בפניה שכן זעם קבוע שכופף את זוויות פיה והפך את שפתיה לדקות מהודקות. שיערה היה גלי ובהיר, גבותיה מקושתות וזהירות, עיניה כחולות עם מבט שהיום הייתי יכול לכנותו מבט לאחר הצלפה. מבלי שידענו פחדנו ממנה וחמלנו עליה בוזמנית. מה הרגישה האישה הזאת מול ילדים, ילדי חופש. לא ברור מה הייתה הסיבה, איני זוכר, שהיא הפכה את פניה מן הלוח, לימינה היו החלונות הגדולים, החמסין הגדול, או אולי עננים, ברחוב שאחרי גר שוחט, אבק. היא הביטה בנו ובקול שטוח אמרה: הגרמנים היו לוקחים במחנה הריכוז את הבנות שנראו טוב, ושולחים אותן לצבא כדי שיהיו זונות לחיילים. היא העבירה את ידה הימנית לרוחב חזה: על החזה שלהן קעקעו כתובת קעקע "פֶלְד-הוּרְ" זונת שדה. אז היו מצחקקים למשמע המילה זונה אבל שום צחקוק לא נשמע משום שהמורה ביטאה את המילה "פֶלְד-הוּרְ" בשקט ובכוח עצום כיריקה והשבעה של זיכרון משתולל שקיפלה בתוכה סלידה, שנאה, תיעוב, נהמת חרון תת-צלילית כמעט חייתית שלראשונה שמעתי כמוה והישירה בנו מבט כחול נאטם ותהום. שתקנו מולה. זו לא בעיה כל כך גדולה: מפצלים את עצמך ואת האימה מאפסנים באחד החלקים. לאחר זמן הפכה בדייקנות את פניה שהפכו בצקיים לרגע ואת גופה הקשה חזרה אל הלוח והגיר המשיך להחריק. האם נשאה כתובת אש מקועקעת על חזה? ההפסקה כיסתה על הדברים, כך היה אז. אבל הזיכרון עבר, שרד.

זה הרואה את הפרח במלוא עוצמתו ומבין, צריך גם להיות מוכן לראות את האַיום במלוא עוצמתו. את החתול הגוסס, את הקבצן, את המחסום, את השוחט ואת הנשחט. כי הפרח אינו פורח רק בגן מעוצב או בשדה ציורי, הפרח פורח גם על קברות אחים רוחשי רימות, ליד רוצחים בארוחתם ולצד הצלעות השבורות שנשאו פעם בשר פורח. כי כל מלאך איום כפי שכתב רילקה בשירו. רב חסד הוא הבורא המאפשר לנו לסנן, למַסֵך ולהתעלם כדי שנוכל לקיים את חיינו הקטנים והמופלאים, להתקיים מבלי שנכרע תחת העומס, האיום, הזוועה והפרטים, מבלי להיות הלומי עולם, כי לא כל אחד יכול. כי לא כל אחד רוצה. אם במקום אמונתך תקשיב לסיוטיך הם ייצרו עולם מסוייט.

כתבו על זה. על הבלתי נתפס. על הבלתי נסלח. קצטניק, שליח מפלנטת מוות, תקשר עבורנו, ופלט באותו כוח נורא את זיכרונותיו כהשבעה של זיכרון בספריו. בשנות השבעים ניסה קצטניק טיפול חדשני בלסד. כדי להשתחרר מלילותיו המסוייטים. בעקבות ההתנסות הוא כתב את ספרו האחרון צופן אדמע. הסם אינו לוקח אותך לעולמות אחרים. הוא מפגיש אותך עם עולמך עולמינו הנוצר עליך וסביבך מתוכך שלך. מוגבר, חסר סינון. צומת איומה שבה יסורי הנרצח הרוצח המתבונן והאלוהים מתעוותים יחדיו, מתאבכים בקשת צבעים דרך קריסטל של מנסרה כימית. אין בכך הקלה אך יש בכך חלוקה ושיתוף. לפחות שידעו. וזהו הציווי האושווינצי: שידעו את עצמם לדעת. כי אסור לא לדעת.

פרימו לוי ששרד את אושוויץ כתב: אתם היושבים באין מחריד, במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד, בשובכם הביתה עם הדמדומים: התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שעבורו "כן" או "לא" לביו מוות היה. התבוננו וראו האם אשה היא זאת. בת בלי שם ובלא שיער; שלא נותר בה עוד כח לזכור, שעיניה ריקות וצונן חיקה כצפרדע ביום חורף וכפור. הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה: אשר אנוכי מצווכם לחלוק בלבכם. ושננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך, בשבתכם ובקומכם והיה כי תדמו- יאבדו בתוכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד. ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד.

ויקטור פרנקל הפסיכיאטר שיכולת ההתבוננות הצוננת שלו סייעה לו לשרוד את הזוועה הגיע להארה כי הרצון העמוק ביותר הוא שאיפה למשמעות המאפשרת להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. "מי שיש לו לְמה - יעמוד בכל איך". בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, המבקשת לפרוץ החוצה. האדם המודרני שאיבד את האמונה, סובל מעקרות וחוסר משמעות, "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלו הוא שעמום שמתבטא בשילוש של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. פרנקל חשב כי מן הראוי שמול פסל החירות בניו יורק ייבנה פסל נגדי, "פסל האחריות". אפשר לשלוט בגופי אבל אי אפשר לשלוט במה שאני חושב גילה פרנקל במחנה הריכוז.

ג'ור'ג אורוול חשב בספרו 1984 כי גם זה אפשרי. ההודאה והנכונות להקרבת האחר למען הישרדותך משנים את תודעתך לנצח כי כך החלטת.

יעקב ברונובסקי בשיחותיו על ההבדל בין ידע לכישוף מדבר על הניסויים האיומים והמטופשים של מחנות הריכוז שנערכו על ידי אנשים מנותקים לחלוטין מתחושת האחווה האנושית שהיא גורם מפתח. נקודת המוצא שלהם היא הרעיון כי ישנו כישוף שאותו הם יגלו.

אורי צבי גרינברג כתב:"...כל העניינים – גשרים, כל הדברים – גשרים, ענף אל ענף, וכנף אל כנף הם-קשרים, ובכל יש אשנב להציץ ובכל יש שערים. גם כל הגופים גשרים: אבר אל אבר גשור: כח המשך בכך. דמע אל דמע קשור ממישור אל נהר מבקעות להרים...."

הרוע מחליף צורות ולובש פנים. מהותו היא ביטול האחר כנקמה קמאית על חוסר משמעות ומכאן ביטול האנושי, ביטול הרוח, ביטול היופי בכוונת מכוון, ביטול המוסר וסגידה לכוח. מהותו היא "תרצח" במקום ה"לא תרצח" תודעת הזוועה הטרור והאימה. מהותו היא אונס הדורס את מושא חשקיו. ומכיוון שזה נעשה פעם אחת על ידי מישהו זה יקרה לרבבות. זהו אינו הרוע הרומנטי של גתה בפאוסט: "אנוכי הוא הרע אשר את הטוב הוא יוצר..." ומכאן למטאפורה הפופולארית המאפשרת להעביר את המהות האנושית של הרוע למופע פיזיקלי כדוגמת: "בלי חושך אין אור" שמשמעותה היא אי נטילת אחריות אישית. הנכונות להבין את הרוע היא חלק מקבלתו ובמילים אחרות הנכונות לבטל את המשמעות היא ביטול הנשגב. אין הבדל בין הקטן לגדול. רצח הנשים במשפחה הוא הטבח בדרפור. אונס הנשים בקוסובו הוא כריתת הידיים באנגולה. קציר האיברים בסין הוא השמדת כלבי הים, ילדים רוצחים באפריקה הם הילדים הרוצחים בקולומביין, קולורדו, הם המתאבד המתפוצץ. להפוך את האנוש לחומר, למחצב, למשאב משמעו לרדד את העולם כולו ולעקר אותו מהכרתו האלוהית. כביכול חומר בלא רוח הוא חומר מת שניתן לעיבוד וניצול. ואולם, אין חומר בלא רוח ואין רוח בלא מרכבת החומר. הניסיון להבין או לחיות כסביל הוא מותרות אינטלקטואליים של בטוחים ובריחה מעימות. הדבר היחיד העומד בינינו לבין הזוועה הוא החלטה. כמו האהבה חיינו הם דבר שיש לעבד אותו, להחליט אותו ולבנות אותו כל יום מחדש. זוהי העבודה האמיתית. ולמרות הצמרמורת: משחררת. להשיב מן הגיהינום את המילים שנאנסו והפכו למצבת יזכור לרצחנות, רשעות וציניות ב"שיחדש" של עולם נורא שהוּקם, מוּקם ונוּקם בתחנתו הסופית. המילים זהות, ההחלטה תקבע אם זה יהיה גן עדן או גיהינום.

סולמות וחבלים פילוסופי - גבע פינצי, ירון פינצי - מצפה רמון

משחק סולמות וחבלים פילוסופי  

גבע פינצי בן 9 ואביו ירון פינצי ממו''פ מדבר במצפה רמון יצרו משחק סולמות וחבלים פילוסופי מרתק ומעורר השראה.

גבע וירון ניסו לעקוב אחר התפתחות המחשבה והדעת לאורך ההיסטוריה ולמפות אותה באמצעות דמויות מייצגות. הם נתנו דרור להעדפות ורגשות לגבי תיעדוף והכללת אירועים היסטוריים.

גבע מתעניין בפילוסופיה בזכות אחיו שחשף את המשפחה לקומיקס פילוסופי  משעשע ומסקרן ובזכות הספר עולמה של סופי. גבע הוא בן 9 ואת המשחק הכין יחד עם אביו כפרויקט לימודי לבית הספר (יחד עם סקר שאלות על החיים שבו השוו דעות ילדים ומבוגרים). גבע לומד בבית ספר דמוקרטי סביבתי (בי"ס רותם במצפה רמון). 

בתמונה קטנה:

 

ובתמונה גדולה: לחצו על התמונה לקבלת פריסה מלאה! תיהנו

חלמתי שהתעוררתי: דבי עשב / המחברת התל-אביבית / גוף העבודה 4 / מיקבץ קורונה 20-21 Debi Essev / Opus 4 / Corona

חלמתי שהתעוררתי: 

דבי עשב / המחברת התל-אביבית / גוף העבודה 4 / מיקבץ קורונה 20-21 Debi Essev / Opus 4 / Corona