כתוב . Catuv: פברואר 2022

הרהורים על מעשה האמנות והאמן / ג'וזף קונראד / הקדמה לספר "הכושי של הנרקיס"

ג'וזף קונראד (1857-1924), החביב עלי מאוד, סופר אנגלי יליד פולין, שירת כימאי בצי הסוחר של בריטניה וכתיבתו עוסקת בהתמודדות במצבים קיצוניים שרבים מהם מבוססים על ניסיונו וחוויותיו האישיות. קונראד הוא בן דורו של ארנסט שקלטון שהוביל את צוות "אנדורנס" דרך אנטארקטיקה. באותה רוח קונרד מוביל אותנו דרך מצוקים פיזיים, רוחניים וספרותיים. קונרד כתב את ''לב המאפליה'' ששימש כבסיס והשראה לסרט ''אפוקליפסה עכשיו''.

''הכושי של הנרקיס'' נכתב ב- 1897. שני הספורים האלה מופיעים ביחד בספר שיצא לאור בעברית בספרית פועלים בשנת 1961. לאחר חיטוטים רבים מצאתי אותו בספריית בית אריאלה.

''הכושי של הנרקיס'' הוא ספור על אנייה ששמה ''הנרקיס'' והכושי הוא אחד ממלחיה הזמניים שנשכרו בנמל להפלגה, והוא הרוח הרעה של המסע, הולך ומכביד על הספינה עד לסיכונה. הספור הוא על הדינאמיקה הקבוצתית של מסע הספינה.

ג'וזף קונרד הקדים לספר מסה בתחביר יפהפה, הנראה מורכב מאוד לימינו המסרוניים. המסה עוסקת בעשייה אמנותית ובכתיבה כאמנות. תרגומה (אולי היחידי לעברית) מובא בזה.

הקדמתו של ג'וזף קונראד על מעשה האמנות לספור ''הכושי של הנרקיס''

פינגווין, ההוצאה הקלאסית 1987 מאנגלית: דוד מיכאלי

עבודה השואפת, ובכן, בצניעות, להיות הצהרה אמנותית, מחויבת לשאת את הצדקתה בכל תו. לכשעצמה, אמנות יכולה להיות מוגדרת כהתנסות חד-ממדית על-מנת למסור את איכות הכנות הגבוהה ביותר, אל היקום הנראה, על ידי הנגשת והארת האמת, בריבוי ואחדות, מובהקת בכל היבטיה. זו התנסות באיתור צורותיה, בגווניה, באורה, בצלליה, בהיבטי החומר ובעובדות החיים, אשר כל אחד מהם הוא יסוד מוסד, דבר אשר הנו תמידי ומהותי - איכותם האחת הקורנת והמשכנעת - האמת המוחלטת של קיומם.

כך האמן, כמו ההוגה או המדען, משחר אחר האמת ויוצר את עתירתו. מתרשם מהיבטי העולם, ההוגה צולל אל תוך רעיונות, המדען לתוך עובדות - ממקומם, נוכחים, מגיחים, הם יוצרים את פנייתם אל איכויות אלו של קיומנו, אלו אשר תואמות אותנו כטובות ביותר עבור המיזם המסוכן של החיים. הם דוברים בסמכותיות אל הגיוננו, אל פיקחותנו, אל כמיהתנו לשלווה, או אל תשוקתנו לאי-שקט; ולא לעתים רחוקות אל דעותינו הקדומות, לעתים לפחדינו, פעמים רבות אל אנוכיותנו – אבל תמיד אל התום שלנו. ומילותיהם נשמעות ביראת כבוד, משום שעניינן דברים כבדי משקל: עם עיבוד חשיבתנו ותשומת הלב הראויה לגופינו; עם הגשמת שאיפותינו; עם השלמות של האמצעים והאדרתה של תכליתנו יקרת הערך.

שונה הדבר עם האמן. מעומת עם אותו מופע חידתי האמן שוקע אל תוך עצמו, ובשטח נידח זה של עקה ומאבק, אם הוא יהיה ראוי ובר מזל, הוא ימצא את מושגי עתירתו. פנייתו נוצרת כלפי יכולותינו הברורות פחות: אל חלק זה של טבענו אשר, עקב תנאי המאבק הקיומיים, יש לשמור אותו מחוץ לטווח הנחשף, בתוך האיכויות העמידות והנוקשות יותר – כמו הגוף הפגיע בתוך חליפת השריון. פנייתו היא פחות נשמעת ויותר מעמיקה, פחות מובחנת ויותר מניעה מעמקים - ובמהרה נשכחת. ועם זאת השפעתה מתמשכת לעד.

הבינה המשתנה של דורות רצופים נפטרת מרעיונות, מתשאלת עובדות, הורסת תורות. אולם האמן פונה לחלק זה של קיומנו אשר אינו תלוי חוכמה: לחלק זה שבנו שהנו מתנה ואינו קניין – ואי לכן, נמשך תמידית. הוא דובר אל יכולותינו להנאה וקסם, אל הרגישות לנסתר הסובב את חיינו; אל תחושת החמלה שלנו, ויופי, וכאב: אל הרגש הרדום של אחווה עם כל הבריאה – ואל המעודן ושאינו נראה, האמונה וההזדהות האורגות יחדיו את בדידותם של לבבות אין מספר: להזדהותם בחלומות, בשמחה, בעצב, בשאיפה, באשליה, בתקווה, בפחד, אשר אוגדת אדם לאחר, אשר אוגדת את כל האנושות – המתים אל החיים והחיים אל העתידים להיוולד.

זהו רק סוג כלשהו של רצף חשיבתי, או תחושתי, היכולים במידת מה להסביר את תכליתה של ההתנסות, מעובדת בסיפור הנלווה, על מנת לייצג אירוע מדריך מנוחה בחיים הנסתרים של מתי-מעט מתבדלים אל מחוץ לכל ההמון המתעלם של האקראי, הפשטני וחסר הקול. כך, שאם יש איזה שמץ של אמת באמונה בוידוי שלעיל, יהיה זה לעדות כי אין מקום נשגב או פינה אפלה על פני הארץ אשר אינם ראויים, ולו רק להבזק חולף של פלא וחמלה.

המניע, אם כך, יכול להתייצב לשם הצדקת עניין העשייה: אך מבוא זה, אשר הנו בפשטות הצהרה אודות מאמץ, אינו יכול להסתיים כאן – משום שההצהרה עדיין לא תמה.

בידיון – אם הוא בכלל שואף להיות אמנות- פונה אל הלך רוח. ואכן חייב להיות, כמו ציור, כמו מוזיקה, כמו כל אמנות, פנייה של הלך רוח יחיד אל כל אינספור הלכי הרוח האחרים אשר רגישותו וכוחו שאין להתנגד לו מאצילים לאירועים חולפים את אמיתות משמעותם, ויוצרים את המוסר, את האווירה הרגשית של המקום והזמן. פנייה מסוג זה, כדי שתהיה יעילה, חייבת להירשם דרך החושים: ובעובדה, אין אף דרך אחרת לבצע זאת, משום שהלך רוח, יהיה יחיד או קיבוצי, אינו בר שכנוע מנומק.

כל אמנות, לפיכך, פונה בעיקר אל התחושה, והתכלית האמנותית המתבטאת במלים כתובות חייבת גם היא להתבטא דרך התחושה, באם השתוקקותה העילאית היא לגעת במבוע הנסתר של היענות הרגש. הדבר מחייב שאיפה מאומצת אל תנועת הפסל, אל צבע הציור, ואל ההשפעה הקסומה של המוזיקה – אשר הינה אמנות האמנויות.

וזאת רק דרך שלמות גמורה, התמסרות תמידית למיזוג המושלם של צורה וחומר: זאת רק בדרך של לא להרפות, שימת לב שאינה מתייאשת לעולם, לצורה ולמצלול המשפטים ואשר אז יכולה להיווצר גישה לעיצוב הזרימה, לגוון: ואור ההשפעה הקסומה ניתן ליבאו כדי שיחולל עבור המיידי החולף ונעלם על פני השטח השגרתיים של המלים: של המלים הזקנות, הזקנות, שחוקות ובלויות, מושחתות מעידנים של שימוש רשלני. המאמץ הכנה להביא לגמר את המטלה היצירתית, לנוע הרחק על דרך זו ככל שישא אותו כוחו, ללכת ללא רתיעה מגמגום, תשישות או האשמה, הוא ההצדקה התקפה היחידה לעובד הכתיבה.

ואם מצפונו נקי, תשובתו לאלה, המלאים מחוכמתם אשר מחפשים אחר תשואה מידית, תביעה פרטנית להעשרה, ניחום, בידוח: התובעים להיות משופרים מיידית, או מעודדים, או מפוחדים, או הלומים, או מוקסמים, חייבת להתנסח כך: - חובתי אשר אני מנסה להשיג היא, באמצעות הכוח של המלה הכתובה, לגרום לכם לשמוע, לגרום לכם להרגיש – ולפני הכל, לגרום לכם לראות. זאת – ולא עוד, אך זה הכל כולו. אם אני מצליח, תמצאו שם בתואם לשממות שבכם: עידוד, ניחום, אימה, קסם – כל שתבקשו: ואולי, גם נצנוץ חטוף זה של אמת, שאחריה שכחתם לבקש.

ללכוד ברגע תעוזה, ממפל הזמן חסר הרחמים, רסיס חיים זו רק תחילת המשימה. המשימה ברגישות ואמון היא לתמוך בלי חקרנות, ללא ברירה וללא פחד, את הרסיס הנושע לפני כל עין ובאור של רוח כנה. זאת כדי להראות את התדר שלו, את צבעו, את צורתו: ודרך תנועתו, צורתו, וצבעו, לגלות את מהות אמיתותו - לחשוף את סודו המפעים: המתח והלהט בתוך הליבה של כל רגע כובש.

בהתנסות חד ממדית מסוג זה, אם יהיה מישהו ראוי ובר מזל, הוא יכול במקרה להגיע לצלילות אשר כזו של כנות עד כי לבסוף החיזיון המוצג של חרטה או חמלה, של אימה או עליצות, יקים בלבבות החוזים רגש זה של אחווה בלתי נמנעת: של שיתוף במקור נסתר, ביגע, בשמחה, בתקווה, בגורל חסר ביטחונות, אשר אוגד אנשים אחד לשני ואת כל המין האנושי אל העולם הנראה.

ברור כי זה אשר, בצדק או שלא בצדק, אחוז בקרנות הדין המובע לעיל אינו יכול לשמור אמונים לאף אחת מהתבניות הזמניות של אומנותו. החלק המתמיד שבהן – האמת אשר עוטה כל סגנון רק באופן לא מושלם - אותו עליו לשאת עמו כחזקתו יקרת הערך ביותר, והרי אלו הם כולם: ריאליזם, רומנטיציזם, נטורליזם, אפילו סנטימנטאליות בלתי רשמית (שהיא, כמו העני, קשה ביותר להתפטר ממנה): כל אלו כורח האלים, לאחר תקופה קצרה של השתעות, זנח אותו – ואפילו ממש על ספו של ההיכל - על גמגום המצפון שלו ולטובת המודעות הישירה של קשיי עבודתו.

בבדידות לא נוחה זו הזעקה העילאית של אמנות לשם אמנות, מעריבה, מאבדת את הצליל המלהיב של אי-מוסריות גלויה. זה נשמע מרחיק לכת. זה מפסיק להיות זעקה, ונשמע רק כלחישה, לרוב בלתי מובן, אך לעתים, ועמום, מעודד.

לפעמים, מתמתחים בנינוחות בצלו של עץ בצד הדרך, אנו רואים את תנועותיו של העמל בשדה הרחוק, ולאחר זמן, מתחילים לתמוה ברפיון, כמו, מה בדיוק הוא עושה, הבחור. אנו מתבוננים בתנועות גופו, בהתנחשלות זרועותיו, אנו רואים אותו מתכופף מטה, עומד, מהסס, מתחיל שוב. אכן זה יכול להוסיף לקסם של שעה בטלה לשמוע מה מטרת עשייתו. אם אנו יודעים כי הוא מנסה להרים אבן, לחפור שוחה, לעקור גזע, נביט עם עניין אמיתי יותר במאמציו: אנו חופשיים לחנון את כד שדי נפשו על פני תמונת הנוף השלווה: ואפילו, במסגרת רעיון של אחווה, אולי נביא את עצמנו לסלוח לכישלונו. הבנו את העניין שלו, ואחרי הכל, הבחור ניסה, ואולי לא היה לו את הכוח, ואולי לא היה לו את הידע. אנו מוחלים, ממשיכים בדרכנו - ושוכחים.

וכך הוא עם עובד האמנות. האמנות ארוכה היא והחיים קצרים, והצלחה רחוקה היא עד מאוד. וכך, ספקניים לגבי הכוחות להפליג כה רחוק, אנו משוחחים מעט אודות המטרה – תכלית האמנות, אשר, כמו החיים עצמם, הינה מרוממת, קשה, - נסתרת בערפילים. דבר זה אינו נמצא בהגיונה הצלול של מסקנה החוגגת את ניצחונה: זו אינה הסרת הלוט מאחד הסודות חסרי הלב הנקראים חוקי הטבע. זה אינו יותר מרומם, אלא יותר קשה. לעצור, למרווח נשימה, הידיים עסוקות בקיום עבודת הארץ, ולאלץ אדם להיות מואר על ידי מראה מטרה רחוקה, לשם הבזק רגעי על החיזיון הסובב של צורה וצבע, של זריחת שמש וצללים: לעצור בם למבט, לאנחה, לחיוך – מטרה אשר כזאת, היא קשה וחולפת, ונשמרת רק עבור השגת מעטים בלבד. אך לפעמים, על ידי הראויים וברי המזל, אפילו מטלה זו מושלמת. ואז כשהיא מושלמת - הביטו! – כל אמת החיים שם: רגע של חזון, אנחה, חיוך – וחזרה אל שקט נצחי.