ערפל בחוף תל-אביב / צילום: נועם שיזף
ציור כריכה
קדמית:
הַמְחַבֵּר וְסִפְרוֹ / הקדמה מאת אשר ברש
פְּיֶר לוֹטִי (ז’וּלְיַן וִיוֹ) נולד ברושְפור אשר בצרפת בשנת 1850, בן למשפחת פרוטסטנטים ותיקים. בשנת 1867 נכנס לשרת בצִי המלחמה והשתתף בכמה קרָבות ביַפַן, בסֶנֶגַל, בטונְקִין ועוד. בשנות שֵרוּתוֹ הראשונות בַצִי היה בישן ונחבא אל הכלים ועל־כן כִנוהו חבריו האופיצירים "לוטִי", על שם פרח הודי קטן, שדרכו להסתתר בצניעות מעין רואים. כנוי זה נעשה אחר־כך לשמו הספרותי של המספר הנודע. בשנת 1899 נתמנה קבַרניט באנית־מלחמה וכעבור שנה נשלח עם הצי למזרח הרחוק לרגל המהומות בסין. בשנת 1894 בקר את ארץ ישראל וכתב עליה שני ספרים. אחרי מלחמת העולם, בשנת 1923, מת בפריס. משנת 1891 היה חבר האקדמיה הצרפתית.
פרסומו הספרותי מתחיל עם צאת ספורו "אַזִיאַדֶה" בשנת 1879. מאז הוציא בזה אחר זה רומנים רבים, רובם מתארים חיים אֶכְּסוטִיִים: של יורדי־הים או של עמי המזרח. הנודעים בספריו: "נִשוּאֵי לוטִי" (1882), "הדיג מאיסלנד" (1886), "המַלָח" (1893), "ירושלים", "הגליל" (1894), "הימים האחרונים של פקין" (1902), "הודו בלא האנגלים" (1903), "הנִכְזָבות" (מחיי ההמון בקושטא, 1906). בספריו האחרונים שולטת מגמה פוליטית, ובאחדים מהם הטיף גם למעשה לשיטות מדיניות ידועות ביחס לעמי המזרח.
האמן לוטִי שיָך לאימפרֶסיוניסטים. הנתוח הפסיכולוגי והתאור האֶפִי השָלֵו והמבליט – אינם מענינו. העלילה בספוריו היא נוזלת ומפעפעת תדיר. הטפוסים, עם היותם ברובם אנשים אלמנטריים, ילְדֵי העם, ספוגים תמיד אישיותו הפיוטית והרגשנית של המחבר. זעזועים, מצבי־רוח, נדנודי אורות וצללים, אמונה מסתורית, צחוק הגורל – כל אלה ממלאים את נפש גבוריו. זכרונות העבר ותמימות המסורת זורמים בכח קסם אל ההווה הנסער, מצטרפים אל יגון החיים, מתלכדים עם תקוה, מלחמה ואימה טמירה, כדי לקרב את הקץ, את המות ההכרחי.
"הדיג מאיסלנד" הוא אחד ממבחר רומניו. הכל עובר כאן כמו בערפל, ששמש גדולה ווְרוּדה תלויה מעליו והתהום פעורה והומה תחתיו. יש אשר הערפל יתפזר לרגעים ולימים, ואז יצחקו פני הים, ונפש האנשים הנִשָאִים עליו גלויה ומחַיֶכֶת ומשתעשעת כבטוחה באָשְרָה, אך הנה התעַבָּה הערפל שנית, המצולה תֶחֱמַר ותשאג, הנפשות מתמלאות חרדה ומרי־קרב, ואחרית כל סערה: קרבן.
המסורת הבְרֵיטַנית בכפר הדיָגים רוויה דמעות־אסון וחרדת־תמיד לקראת
הבאות. המשפחות קשורות והדוקות זו לזו, אך האסון מרגיז לפעמים מרִבצן את הקנאה
והשנאה. הגאוה והגבורה מעבירות את בְחִיר הבחורים, את יַן, על רגשותיו עד כדי
אכזריות קשה. גוֹד נושאת את גורלה בזהירות ובפחד ככלי־יקר שנִסְדַק. סילבסטר הרך
והענוג מת מות חַיָלִים מלא אוֹר בשדות האורז, והזקנה, ששורש־חייה האחרון נִתַּק,
ממשיכה לחיות בתוך טירוף ענוג נוגע עד הלב. נִדְרוֹ־הלצתו של יַן לחוג את חתונתו
עם התהום, ירבץ עליו כגורל. רק לזמן קצר מתפזר הערפל. האושר בא לשכון בבית גוד
כשמש־סתיו מאחרת. אך הנה באים בעוז רוחות הקרה, יַן יוצא שנית אל הערפל, לקראת
גורלו, לקראת קִיוּם הנֵדֶר, שאין לו הַתָּרָה.
נפש הקורא תתעַלה ותזדַכך בעולם הרגשות והסֵבֶל שבספר זה.
א. ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה