פרימו לוי החל לכתוב את "אם זה אדם" בדצמבר 1945, מיד בשובו מאושוויץ לטורינו, מתוך "דחף מיידי ואלים". בהתחלה כתב דווקא את פרק הסיום, העוסק בעשרת הימים שבין עזיבת הנאצים להגעת הרוסים, שבהם שהה במרפאה לחולים מידבקים (ולכן לא צורף לצעדת המוות, שבה נספו או נרצחו כמעט כל האסירים האחרים). ב–11 החודשים הבאים הושלמו יתר פרקי הספר. הוצאת אינאודי, שאליה פנה, דחתה את כתב היד; הלקטורית נטליה גינצבורג בישרה ללוי שיש "יותר מדי ספרים על הלאגר" (המחנה הנאצי). הטקסט — ספרו הראשון של לוי — פורסם בהוצאה קטנה; מרבית העותקים נגנזו. לאחר עשור הוציאה אינאודי את "אם זה אדם" מחדש, והספר החל במסעו האטי והעיקש, עד שזכה, בשנות ה–80, להכרה כאחת היצירות המשמעותיות ביותר שנכתבו על השואה.
לאורך אותן שנים המשיך לוי לעבוד ככימאי, ולכתוב. ספרו השני, "ההפוגה", עסק במסעו מהמחנה הביתה; בהמשך כתב גם פרוזה ואפילו מדע בדיוני. מסה ארוכה ומעניינת של מנחם פרי, שצורפה לתרגום העברי החדש, מציעה ניתוח ספרותי של חייו ומותו של לוי מבעד לכתיבתו, שכולה קשורה, במישרין או בעקיפין, לחוויותיו באושוויץ. לוי מת באפריל 1987 כתוצאה מנפילה מהקומה השלישית בחדר המדרגות של ביתו בטורינו; השאלה אם מדובר היה בתאונה או התאבדות מעסיקה את קוראיו ופרשניו עד היום (פרי סבור שמדובר במשהו שבין השניים, מעין התאבדות ספונטנית, שסיבותיה רבות וסותרות).
במסגרת ההוצאה המחודשת, בתרגומו של מירון רפופורט, גם הושב בצדק שמו המקורי של הספר, שבמהדורה העברית מ–1988 (בתרגום יצחק גרטי, הוצאת עם עובד) שונה ל"הזהו אדם?" מלא התוכחה. "אם זה אדם" היא כותרת פתוחה יותר. היא מתייחסת לאושוויץ כאירוע שהתרחש לא ב"פלנטה אחרת" אלא במציאות האנושית שלנו, ושמעתה יש להבין את עצמנו לאורו: אם זה אדם, מהי המשמעות לעולם שבנינו ולחיים שאנו חיים כיום? ומה הטעם בעיסוק במשמעות הזאת? זו פנייה התואמת יותר את רוחו של לוי, שהסגנון המצומצם של כתיבתו מסתיר מורכבות גדולה, אניגמטיות ופתח לפרשנויות סותרות.
בזכות המורכבות הזאת לוי גם הולם כל כך את הרגע הזה, שבו דווקא נוכחותה ההולכת וגוברת של השואה בחיינו, כדימוי וכמטבע פוליטי, הופכת את העיסוק בה לסבוך, נזיל וחמקמק. "אם זה אדם" הרגיש לי רלוונטי לא במובן הצר של "לקחי השואה", אלא באופן רגשי, על רקע 7 באוקטובר והמלחמה בעזה, כשהאימה המופשטת והקונקרטית נוכחת באופן הבוטה ביותר בחיי היום־יום שלנו. הנחמה והתקווה שלוי מציע אינן שייכות לנוסח "עברנו את פרעה", אלא נובעות משילוב של התעמקות, חוש אחריות ויושר פנימי לנוכח הזוועה. גם אלה, מזכיר לנו הספר, חלק מהאדם.
קישור: לקריאת הביקורת בעיתון הארץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה