הצום הגדול

 

בשנת 2006 פרסמתי את המאמר הזה באתר של NRG  מעריב. הנה כמה מילים על צום.

 

במלחמת יום כיפור מצאנו את עצמנו בלב החיץ החקלאי של אזור איסמעיליה ללא מזון במשך ארבעה ימים. נס קפה משקיות שנותרו ממנת קרב עם סוכר ומי ג'ריקנים מנוערים היטב במימיית פלסטיק היה המשקה האיזוטוני שהחזיק אותנו. אחרי השירות הצבאי, בשנת הטיול הגדול בג'ונגלים של האמזונס השאלה הקבועה היתה: ''אסטה פארה קומר?'' ובתרגום: אפשר לאכול את זה? ככה בדקנו שורשים, פירות מוזרים, דגים מסוכנים וכל דבר שיכולנו להניח עליו את היד או לתפוס אותו צומח, הולך, עף, זוחל או שוחה. היינו רעבים נורא כל הזמן. בהישרדות-אמת, בימים הראשונים היעדר מזון אינו מהווה סיכון. חוסר מים כן.

רבים מאיתנו רגילים ללוח מזון בלתי מוגבל עם כמה ארוחות מסודרות ביום, פלוס נשנושים. בלוח המזון התעשייתי כמעט כולנו מכורים לעודפי מלח, סוכר ושומן המהווים מעגל התמכרות שמזין את עצמו. בדאו-דה ג'ינג, בשיר מספר 12, כתוב: ''חמשת הטעמים מקהים את חיכו של האדם''. גופנו צובר עודפים, שאריות וגרוטאות עיכול. המערכת צוברת באגים. אבל מתישהו בהחלט מגיע הזמן לפירמוט המערכת.

רובנו חיים בטווח ממוצע של תדרים. התדר שבו אנו חיים ניתן להרחבה, העמקה, האטה או האצה על ידי טכניקות נלמדות ומשמעת גופנית. למשל באמצעות מזון. בתרבות השפע שלנו שלש ארוחות ביום ויציאה יומית אחת מהווים פעימה של יממה מקובלת. אפשר לשנות את המקצב באמצעות בניית סדר ארוחות שונה. למשל על ידי צומות קבועים מדי שני וחמישי, כפי שקיימו רבנים וחסידים קפדנים ביהדות אירופה, או עם ארוחה מרכזית בימי שלישי ושישי, כפי שנהוג ביהדות צפון אפריקה. כך נבנית פעימה של שלושה ימים. על ידי לוח מזון עונתי למשל, נבנית פעימה אחרת. קצב הפעימות משפיע על יכולת ההתבוננות. הצום הוא מכשיר תודעתי. ראשית אנחנו נוטלים ביודעין את גורלנו בידינו ואומרים לגוף: שב בשקט. לא יקרה לך כלום. שנית, אנחנו לוקחים לזמן קצר את מושכות הזמן של ההזנה, שזהו תרגיל עצמאות. שלישית, אנחנו שולטים בפחדינו לזמן מה. הצום הוא התנסות הגורמת הלם לתבניות התנהגות ורגש, הרגלים והתמכרויות. סוג ההלם הזה מחליש את התבניות ותפיסתן הטוטאלית בתנאים רגילים.

בטכניקת שאלת החלום ביהדות, האדם שמייסרת אותו שאלה או דילמה מתפלל, מתרכז על שאלתו וצם שלושה ימים ואז בלילה הבא הוא צפוי לקבל מענה בחלום. בכל חברה אנושית מסורתית היו מחפשים ומאמינים מבצעים צומות ארוכים על מנת להגיע לצלילות הכרתית, מציאת תשובות וכטכניקה בעלת איכויות מיסטיות. על פי ניסיוני, מבחינה הכרתית, צלילות המחשבה יציבה ומעמיקה בזמן צום. הניסיון מלבן ומבהיר יחסים. תחושות מתח ולחץ נרגעות ומקבלות פרופורציות שונות, מקצבי הגוף נרגעים.

הצום שעליו אספר הוא צום ללא מזון אך עם שתיית מים. ישנם גם צומות של מיצים, צומות חלקיים ועוד ועוד. בראיון שנערך על ידי גלעד שר ב-1985 בדף המידע של שוטוקאן ישראל, סיפר מר טסוטומו אושימה ראש שוטוקאן קראטה העולמי, שהיה לי הכבוד ללמוד אצלו, על טכניקת הצום כפי שלמד ממוריו, שמשמשת אותו לניקוי הגוף ולחידוש האנרגיה. המאמר נפתח במשפט: ''תמיד ידעתי שלצום זה מסוכן אם לא מתכוננים לכך בזהירות''. לדבריו הצום מהווה טיפול ייעודי לבעיות של כאבי פרקים, פטריות, סוכרת, טחורים, עצירות, אבנים בכליות ודרכי השתן ובעיות בדרכי העיכול. אדם שעשה צום פעם אחת בשנה, אומר אושימה, יהיה הרבה יותר בריא מכל אחד אחר. המרפא הטבעי חיים ברנשטיין מתאר את הצום כגולת הכותרת של הריפוי הטבעי. הצום הוא תהליך נפשי וגופני בעל השפעות רבות ועמוקות על מנגנוני חילוף החומרים ופינוי פסולת שנצברה ברקמות חיבור. צום נחשב לטכניקה המאפשרת לכוחות הריפוי הטבעיים של הגוף לבוא לידי מימוש מקסימלי לטיפול בשומן, שיפור רגישות לאינסולין, תפקודי תאים ואף יכול להשפיע לטובה על המוח. רק האדם מסוגל לצום, אומר ברנשטיין, החיה יכולה רק לרעוב. הוא עצמו חווה צומות של בין שמונה-עשרה לעשרים וארבעה ימים. ישנם צמים ''מקצוענים'' היוצאים בחבורה למקום שקט מדי כמה חודשים לצום בן כמה ימים.

הצום אסור על אנשים חולים, מקבלי תרופות, נשים הרות, ילדים/ת ונערים/ת בתהליך גדילה. אסור גם להתפרע עם הטכניקה הזאת ולצום מספר רב של פעמים משום שזה יכול לגרום נזק.

כאשר שמעתי את מר אושימה מספר על הצום כטכניקה שהוא משתמש בה בקביעות, נאחזתי סקרנות עזה להתמודד עם ניסיון כזה ואולי בפזיזות מה עשיתי את הצום לראשונה לבד בבית, לפַּלַצוּת בני ביתי, כאשר הראיון עם מר אושימה משמש לי כמדריך לצום. למזלי עברתי אותו בשלום ואפילו גם בישלתי לאחרים בלי בעיות ואף עבדתי. מאז הפעם הראשונה התנסיתי בצום של חמישה או שישה ימים מלאים כפי שתיאר אותו מר אושימה, כשמונה או תשע פעמים. בתחילה מתוך סקרנות לבדוק גבולות וגם משום שחשתי כי זהו דבר נכון עבורי. באחת הפעמים השתמשתי בצום לפתור אירוע של כאבים במפרק הירך. בשאר המקרים השתמשתי בצום לשיפור מצב גופני. נוזלים עודפים מתנקזים, השרירים מתמצקים, המבט בהיר. המשקל יורד עם הנוזלים המתנקזים וחוזר חלקית עם סיום ההרפתקה. רגישות הגוף לעצמו וגם למזון לא טוב גדלה באופן משמעותי לאחר הצום, וכמו כן גדלה הרגישות לכמויות מזון. בחודשים לאחר מכן הופכים לבררנים באופן טבעי. 

למדתי שגופי נוטה לבצע צום מסוג זה (או להקטין את כמות המזון) החל מחציו השני של אוגוסט ובמשך חודש ספטמבר. מבחינתי זו היתה התנסות חשובה ובעלת השפעה. בכל מקרה אין לעשות התנסות זו אלא רק תחת הדרכה והשגחה של מומחה.

לפי דבריו של מר אושימה, צום שהוא פחות מחמישה ימים מלאים אינו מנקה את הגוף באופן מושלם ונחשב לחלקי. לצום נכנסים בהדרגה עם תזונה קלה מאוד ביום או יומיים לפני, מומלץ לבצע חוקן עצמי בערב לפני, או ביציאה האחרונה בבוקר. יש לשתות מים במשך כל הצום ללא הגבלה משום שהגוף מתייבש.

כמה נקודות לתשומת לב: ראשית חום הגוף יורד מכיוון שכל הפעילות של חילוף החומרים מואטת. הגפיים קרים יותר מהרגיל. בראיון אושימה מספר שאשתו הייתה מכנה אותו איש הקרח בגלל התופעה והתלוננה שהרגליים שלו קרות. נקודה שנייה שיש לשים אליה לב היא שלחץ הדם יורד ויש להימנע מקימות פתאומיות על מנת למנוע עילפון - ''בלקאאוט'', סחרחורת ונפילה. לכן יש לנוע במתינות ובתשומת לב, לא להתאמן או לתרגל ולהימנע מפעולות פתאומיות.

בכניסה לצום עצמו יש להשגיח שהקיבה תהיה ריקה ככל האפשר על מנת למנוע כל אפשרות, קלושה ככל שתהיה, של פיתול קיבה הדורש התערבות כירורגית. ייתכנו בהחלט כאבי ראש ביום או ביומיים הראשונים, שהם הקשים ביותר, עקב ''גמילה'' מקפאין וסוכר ומ"שעון'' ההזנה הקבוע שנעצר. במשך הצום עצמו צריך לשתות מים ללא הגבלה בכל פעם שצמאים או ''רעבים''. אצלי תחושת הרעב נעלמה לאחר יומיים ותחושת הגוף הפכה לקלה מאוד.

תופעות נוספות, כמו טעם או ריח של אצטון מהפה בסוף היום הרביעי או החמישי, מצביעות על פירוק שומנים ותוצרי לוואי רעילים הנקראים קטונים המתרחש בכבד. תופעה זו נעלמת על פי ניסיוני עם סיום הצום. כאבי פרקים או שרירים בני כמה שעות, עליות חום בנות כמה שעות, כאבים אחרים בני כמה שעות מלמדים על פי ברנשטיין על תהליכי ניקוי בגוף ומודלים של מחלות עתידיות.

החלק הקשה בצום הוא היציאה ממנו. חשובה ביותר המשמעת של חזרה מדורגת לתזונה רגילה. הדבר המסוכן ביותר הוא התנפלות בלתי מבוקרת על מזון. לפיכך אסור לעשות התנסות זאת ללא פיקוח. כמספר ימי הצום כך זמן החזרה. ביום הראשון להפסקת הצום יש לצרוך ללא הגבלה נוזלים של ירקות מבושלים בלבד. הטעם שלהם נהדר. יש להוסיף מלח כדי לסייע לקליטת הנוזלים. ביום השני ניתן לעבור להסמכה הדרגתית של הירקות המבושלים, משהו כמו מרק דליל ותוספת מתונה של יוגורט לקראת סוף היום. כל פריט מזון חדש מתקבל כחגיגה של טעם וצריך להיזהר מאוד לא לטרוף. ביום השלישי מוסיפים תוספת קטנה של צנימים או טוסט או ביצה רכה. ביום הרביעי או החמישי מנת דג מאודה לא גדולה ומעט אורז וכך הלאה. הכל במנות קטנטנות. אין לאכול בשר ושומן מיד לאחר הצום בכל מקרה. חזרה הדרגתית תאזן את רמת החומציות של הדם ותסייע לשיקום אוכלוסיית החיידקים הידידותיים בגוף.

אפשר לחזור לפעילות מלאה כבר ביום הראשון של החזרה מן הצום. ביום השני מר אושימה מספר שהאנרגיה אדירה ואני מאשר את זה מניסיון אישי.

נקודה אחרונה היא חזרה מבוקרת למאמץ וקצב פעילות. חשוב לזכור כי הגוף יצא מתבניות המתח הרגילות שלו והוא מאוד רגוע ומשוחרר בשרירים ובפרקים. זיכרון התנועה שלנו מבוסס על התנגדות תבניות המתח הרגילות. פעולה פשוטה כמו הרמת דלי מים או סל קניות או התפתלות לאחור על כסא משרדי לנטילת חפץ כלשהו, יכולה לגרום לפגיעה לא צפויה בהיותה מטילה משקל מהיר על השדרה דרך שרירים רפויים יחסית. לפיכך יש לשים לב לכל פעולה בימים הראשונים לאחר הצום. באופן טבעי עם החזרה לאכילה נרד ממשמעת השתייה. אי הקפדה על שתייה, או התייבשות בלתי מורגשת גורמת לסחוסי הדיסקים בשדרה לאבד נוזלים ולהפוך לפחות גמישים ויותר פגיעים.

מי שמסיים צום כזה חווה גאווה של הישג של התמודדות וגמילה מחומרים שונים ומהרגלים. זו יכולה להיות הזדמנות למי שרוצה לשנות את לוח המזון שלו או לחוות מחדש את הטעמים המקוריים. באחת הפעמים כשלושה שבועות לאחר הצום נכנסתי לשתות לראשונה אספרסו קצר כפי שהייתי רגיל. לא יכולתי לסיים את הספלון והאספרסו היה באמת קצר. העוצמה של הקפה היתה גדולה מדי והגוף שלי פשוט אמר מספיק. ההשפעה של טעימת הקפה הקטנה הכניסה אותי לסחרור של פעילות למשך שעות ארוכות. היום כמובן אני שותה את כוסות הקפה היומיות שלי כרגיל. ועכשיו, אחרי סיפורי הצומות הגדולים, צום נעים למי שרוצה וגמר חתימה טובה לכולם.

 

 

מִכְרוֹת הַצַּעַר הַגָּדוֹל / מנהרות לילה

 

שיר 14   

מִכְרוֹת הַצַּעַר הַגָּדוֹל       בְּכַפּוֹת יָדַי פִּצְעֵי חֹשֶׁךְ     צְלָלִים מִתְאָרְכִים בַּחַשְׁמַל

לִבִּי דּוֹקֵר אֶת כְּתֵפִי הַשְּׂמָאלִית       בַּקֹּר הַנְּשִׁימָה מִתְקַצֶּרֶת

מִשְׁקַל שֶׁל אֲדָמָה      מִשְׁקַל שֶׁל זְמַן מִשְׁקָל שֶׁל רִיק      הֵדִים אֲטוּמִים    

רֶגַע חֹשֶׁךְ        צְלִיל בָּשָׂר       קוֹרֵעַ גְּבָעוֹת סְתָיו 

צְלִיל בָּשָׂר       קוֹרֵעַ גְּבָעוֹת סְתָיו    רֶגַע חֹשֶׁךְ         

מוּאָרוֹת רֶגַע   אֲפֵלוֹת שוּב         טִפּוֹת זְמַן    

מַיִם   תּוֹדָה הִיא אוֹמֶרֶת        אַתָּה צָרִיךְ לָמוּת    

בְּנֵי הָאָדָם הֵם רָעִים            בְּנֵי הָאָדָם הֵם טוֹבִים       

תִּפְלוּת       תִּפְלוּת 

The Mines of the great sorrow.

Dark wounds in my palms Shadows are lengthening in the electric light

My heart is stabbing my left shoulder In the cold the breathing is shortened

Weight of Earth. Weight of time Weight of Void. Sealed echoes.

A moment of darkness. The sound of flesh Tearing up autumn hills

Illuminated for a moment. Dark again.  Drops of time.

Water. Thank you, She says. You must die.

Humans are evil. Humans are good.

Insipidity    Insipidity

בתקופתם של הדינוזאורים

 

בתקופתם של הדינוזאורים

 

לִפְנֵי הֲמוֹן מִילְיוֹן שָׁנִים

הָיְתָה תְּקוּפַת הַזָּאוּרִים

הָיוּ גְּדוֹלִים הָיוּ קְטַנִּים

מַמָּשׁ מִכָּל מִינֵי סוּגִים

הָיָה אֶחָד עִם רֹאשׁ כַּדּוּר

הָיָה אֶחָד עִם אַף שָׁבוּר

וְלַשְּׁלִישִׁי הָיְתָה מִן קֶרֶן

מִכָּאן וְעַד תְּקוּפַת הָאֶבֶן

כֻּלָּם בְּיַחַד שָׁם קִפְּצוּ

וּבַבִּצּוֹת הִתְבּוֹצְצוּ

הֵם לֹא הִכִּירוּ אֲנָשִׁים

מְכוֹנִיּוֹת וְגַם כְּבִישִׁים

אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי אָכְלוּ

גָּדְלוּ גָּדְלוּ וְהִתְנַפְּחוּ

נִהְיָה צָפוּף נִהְיָה גַּם קַר

פִּתְאוֹם אָסוֹן הַכֹּל נִגְמַר

וּמִנִּי אָז וְעַד הַיּוֹם

הַכֹּל נִשְׁאַר כְּמוֹ חֲלוֹם

אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מָה קָרָה

לְאָן הָלְכָה הַחֲבוּרָה

וְזֶה הַלֶּקַח לְכֻלָּם

לְהִתְנַפֵּחַ זֶה מֻגְזָם

וְאִם אֲנַחְנוּ לֹא נִשְׁמֹר

מִי יֵדַע שֶׁל מִי הַתּוֹר?

הֲדִינוֹ זָאוּר כָּךְ אָמַר

זֶה סוֹף סִפּוּר עָצוּב וּמַר

 

וְזֶהוּ סוֹף סִפּוּר הַזָּאוּרִים.

סַבָּא סַבָּא כְּתֹב לִי שִׁיר

 סיפורי סבא / דוד מיכאלי / 1993

סַבָּא סַבָּא כְּתֹב לִי שִׁיר

עַל הַכְּפָר וְעַל הָעִיר

עַל הָרִים יַמִּים וְחֹל

וְעַל מָה נוּכַל לֶאֱכֹל

עַל בָּרָק שֶׁל כּוֹכָבִים

וְעַל בָּרָק שֶׁל עֲנָנִים

וְעַל שְׁקִיעוֹת צִבְעָן זָהָב

וְעַל זְרִיחוֹת צִבְעָן שֶׁנְהָב

וְאֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ עֲגֻלָּה

וְלָמָּה יֵשׁ חֲצִי יָרֵחַ

וְאֵיךְ פִּתְאוֹם סַבְיוֹן פּוֹרֵחַ

כְּתֹב לִי שִׁיר עַל צְפַרְדֵּעִים

וְעַל שְׂמָמִית וְעַל קוּרִים

וְסֵפֶל שֶׁל קָקָאוֹ חַם

וּגְלִידָה עִם וָנִילָה גַּם

כְּתֹב עַל נֶשֶׁר וּכְנָפַיִם

וְעַל חָרַק שֶׁרָץ עַל מַיִם

סַפֵּר לִי מָה אוֹכְלִים הָאֲרָיוֹת

וּמָה שׁוֹתָה זִקִּית

וּמָה אוֹכֵל קִפּוֹד

וּמִי הָיוּ הַלְּטָאוֹת

שֶׁכָּאן הָלְכוּ לִפְנֵי שָׁנִים

וְלָמָּה אֳנִיּוֹת צָפוֹת

וְאֵיךְ חֲלָלִיּוֹת טָסוֹת

וּמִי אֶת הַגְּשָׁרִים מַנִּיחַ

וּמִי אֶת הַיָּמִים מַרְתִּיחַ

וְלָמָּה בַּקְבּוּקִים סְגוּרִים

וְאֵיךְ קוֹרְאִים בָּעֲנָנִים

וְאֵיךְ שׁוֹמְעִים בְּקוֹנְכִיּוֹת

אֶת דְּבַר הַיָּם בִּלְחִישׁוֹת

וּמֵאֵיפֹה עוּגִיּוֹת בָּאוֹת

וְלֶחֶם אֵיךְ אוֹפִים

וּמָה זֶה תַּרְנְגֹלֶת

הֵיכָן צוֹמְחוֹת בֵּיצִים

וּמָה זֶה אֶפְרוֹחִים

וַחֲבִיתוֹת וְתַבְלִינִים

וְאֵיךְ הוֹלֵךְ לְאַט הַצָּב

וְאֵיךְ פּוֹרֵחַ הֶחָצָב 

וְלָמָּה הֶעָלִים נוֹשְׁרִים 

וְלָמָּה עֲנָנִים בּוֹכִים

וּמָה זֶה עֹגֶן שֶׁל סִירָה

וּמָה זֶה צְרִיחַ שֶׁל טִירָה

וְאֵיךְ צוֹחֲקִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת

וְאֵיךְ אוֹכְלִים כָּאן אִטְרִיּוֹת

וּמָה עוֹשִׂים הַשַּׁבְּלוּלִים 

וְאֵיךְ יוֹדְעִים לִסְפֹּר פִּילִים

בַּבֹּקֶר מָה שָׁרוֹת הַצִּפּוֹרִים

הֵיכָן יְשֵׁנִים הַחֲתוּלִים

וּמָה זֶה אוֹתִיּוֹת בַּסֵּפֶר

וְאֵיךְ פִּתְאוֹם הַגֶּשֶׁם בָּא

וְלָמָּה הֶעָשָׁן עוֹלֶה

וְלָמָּה הַפְּרוּסָה נוֹפֶלֶת

וְאֵיךְ תְּמוּנָה צְמוּדָה לַקִּיר

סַבָּא סַבָּא כְּתֹב לִי שִׁיר

 

שׁוּבוֹ שֶׁל הַבֹּקֶר

שׁוּבוֹ שֶׁל הַבֹּקֶר

מִבַּעַד לְעַנְפֵי הַמִּכְנָף 

שִׁבְרֵי שָׁמַיִם

סטיקייה / צומת ראם / 1998

״מנהרות לילה – רקוויאם 710״ / "כתוב" / בינה ק.פ.

 ״מנהרות לילה – רקוויאם 710״ מאת דוד מיכאלי היא יצירה אמנותית־פואטית עוצמתית שנכתבה מתוך כאב, תקווה, ומאבק על זיכרון ואנושיות. היא נולדה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, ומתארת את לילות השבי של החטופים הישראלים בעזה דרך שירה, מוזיקה, ווידאו־ארט.

 על היצירה

• היצירה כוללת 24 שירים וקטעים אינסטרומנטליים־ווקאליים, באורך כולל של 67 דקות.

• השירים נכתבו בסגנון הייקו יומי, החל מערב 7.10.2023, ונועדו לשמש כ״כתובת על הקיר״ – תזכורת יומיומית לחטופים ולכאבם.

• המוזיקה היא מקורית ומשלבת הקלטות חיות משנות ה־90, עיבודים כליים משנת 2023 וביצועים שנוצרו בעזרת בינה מלאכותית בשנים 2023–2024.

• הווידאו־ארט כולל צילומים וציורים מקוריים של המחבר משנת 1978 ועד היום.

הסרט  מציג את היצירה המלאה, עם כתוביות בעברית ואנגלית, מוזיקה, ושירה שממחישים את עומק התחושות והמסר.

 הספר "מנהרות לילה"

• הספר מתעד מחשבות סף, תחושות אפשריות של החטופים, וקרעי תודעה מול אפלת הלילות.

• הוא נכתב מתוך הזדהות עם השבויים, ומתאר את המאבק לשמר את אהבת האדם בתוך ארכיטקטורה של שנאה.

• ניתן לראות את השקת הספר ב־, שם מיכאלי משתף את הרקע לכתיבה ואת המסר שהוא מבקש להעביר.

 שירה בזמן אסון

מיכאלי שואל: ״האם אפשר ליצור שירה בזמן אסון כזה?״ – תשובתו היא כן, ואף הכרחי. לדבריו, השירה היא דרך לספר את הסיפור האנושי, ולהיאבק על קיומה של אהבה. 

הקו הפואטי־חזותי של מיכאלי, עם מסרים חזקים על זהות, שבר, ותקווה הינו גם תיעוד רגשי־תודעתי של תקופה אפלה.

היצירה מדגישה את הפן האוניברסלי של הכאב והתקווה והוא מתבטא במיוחד בשיר הסיום "ומכיוון". 

 עדות וזיכרון

היצירה אינה רק אמנות – היא עדות. היא מבקשת שלא לשכוח, לא לשקוע ברצף הזמן, ולהישאר עם החטופים – גם אם רק דרך שיר.

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה אֱלוֹהִים וְהַשְּׁכִינָה הִתְגָּרְשׁוּ

 

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה

אֱלוֹהִים וְהַשְּׁכִינָה הִתְגָּרְשׁוּ

אֶת הַיְּהוּדִים הֵם חִלְּקוּ לְמִשְׁמֹרֶת מְשֻׁתֶּפֶת

הַיְּהוּדִים שֶׁל אֱלֹהִים לַמַּחֲנוֹת

הַיְּהוּדִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה לַפְּרָעוֹת

 

אוֹי אוֹי אוֹי לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

אוֹי אוֹי אוֹי מָה אַתֶּם עוֹשִׂים

אוֹי אוֹי אוֹי הֵם לֹא מַמָּשׁ שׁוֹמְעִים

אוֹי אוֹי אוֹי יְלָדִים שֶׁלִּי מְתוּקִים 

 

צִיּוֹנְקֶ'ה שֶׁלִּי, יְפֵהְפִיַּת טְלָאִים שֶׁלִּי

רוֹחָהלֶ'ה שֶׁלִּי, אִמִּי הַמְּתוּקָה בַּקֶּבֶר נָמָה

שׁוּב כֻּלָּנוּ שְׂרוּפִים בַּמְּחִלּוֹת מִתְגַּלְגְּלִים

הַיְּהוּדִים שֶׁל אֱלֹהִים לַמַּחֲנוֹת

הַיְּהוּדִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה לַפְּרָעוֹת

 

אוֹי אוֹי אוֹי לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

אוֹי אוֹי אוֹי מָה אַתֶּם עוֹשִׂים

אוֹי אוֹי אוֹי הֵם לֹא מַמָּשׁ שׁוֹמְעִים

אוֹי אוֹי אוֹי יְלָדִים שֶׁלִּי מְתוּקִים

 

מִבַּעַד לְעָשָׁן מִבַּעַד לְעָשָׁן

הַיְּהוּדִים עָפִים וּמְדַבְּרִים

הוּא יִקְנֶה לָהּ פְּרָחִים הִיא תִּתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה

אֶת הַיְּלָדִים הָעֲשֵׁנִים יַאַסְפוּ

בַּמִּשְׁלוֹחַ יָשׁוּבוּ אֶל אֶרֶץ הַבְּחִירָה 

 

אוֹי אוֹי אוֹי לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

אוֹי אוֹי אוֹי מָה אַתֶּם עוֹשִׂים

אוֹי אוֹי אוֹי הֵם לֹא מַמָּשׁ שׁוֹמְעִים

אוֹי אוֹי אוֹי יְלָדִים שֶׁלִּי מְתוּקִים

 

אין יום השואה אין יום השואה

גאָט און די שכינה האָבן זיך געט

זיי האבן די יידן איינגעטיילט אין א פאראיידיקן היט

גאטס ײדן צו די לאגערן

די יידן פון די שכינה צו פאגראם

אוי אוי אוי זיי הערן נישט באמת

אוי אוי אוי מיינע זיסע קינדער

 

 

ספר הזמן / דוד מיכאלי / 2000 / פורסם בכתוב ב 28.2.2008

ספר הזמן

 

מֻשַּׂג הַזְּמַן הָיָה תָּמִיד תַּעֲלוּמָה. אָנוּ נוֹלָדִים, אָנוּ חַיִּים, אָנוּ מֵתִים. מֻשַּׂג הַסּוֹפִיּוּת הַמְּלַוָּה אוֹתָנוּ מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ אָנוּ הוֹפְכִים לִהְיוֹת חֲנִיכִים וַחֲבֵרִים נֶאֱמָנִים שֶׁל חֶבְרָה וְתַרְבּוּת, מֻשָּׂג זֶה בּוֹרֵא בּוֹ זְמַנִּית אֶת מֻשַּׂג הַנֶּצַח. בֵּין הַכִּלָּיוֹן לָנֶצַח רוֹטֵט הַזְּמַן.

אָנוּ חוֹוִים אֶת מוֹתֵנוּ בַּיְּדִיעָה הַמַּכְאִיבָה שֶׁהַזְּמַן יַמְשִׁיךְ לִשְׁטֹף קָדִימָה בֵּין בַּעֲלֵי הַהַכָּרָה. הַיְּחָסִים מַמְשִׁיכִים לְהִתְקַיֵּם, אֲבָל, עִם אֲחֵרִים. קָשֶׁה לָנוּ לְקַבֵּל אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁיְּחָסֵינוּ תַּמּוּ. שֶׁהַזְּמַן עֲבוּרֵנוּ תַּם.

אַךְ לֹא. הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת וְשׁוֹקַעַת. סְתָו מַחֲלִיף אֶת הַקַּיִץ. חֹרֶף מַחֲלִיף אֶת הַסְּתָו, וְאַחֲרָיו – הָאָבִיב פּוֹרֵחַ. דְּמֵי רַן בְּעוֹרְקֵי עַד לְסוֹף הָעוֹלָם, וְשָׁב עַתִּיר נִסָּיוֹן וְחֹמֶר דֶּרֶךְ הָרֵאוֹת אֶל לִבִּי, מִשָּׁם יֵצֵא רַעֲנָן לִזְמַן חָדָשׁ, בַּנָּתִיב הַמְּזֻמָּן לוֹ. מְזוֹנִי הַחַי חוֹלֵף דַּרְכִּי, מַעֲנִיק לִי חַיִּים. אֲשֶׁר נוֹתַר מִמֶּנּוּ מַעֲנִיק חַיִּים לְחַיִּים אֲחֵרִים. כָּךְ גַּם גּוּפִי הַמֵּת יַעֲנִיק חַיִּים לְחַיִּים אֲחֵרִים. פְּגִישׁוֹת נוֹלָדוֹת מַבְשִׁילוֹת וּמִסְתַּיְּמוֹת. פְּגִישָׁה בַּת שְׁנִיּוֹת וּפְגִישָׁה בַּת תְּקוּפַת חַיִּים. כָּל אַחַת הִיא יָקוּם זְמַן שָׁלֵם.

פִּרְחֵי הַזְּמַן בַּשָּׂדֶה הָאֵין סוֹפִי נִפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים, כָּלִים וּפוֹרְחִים.

כֹּה הַרְבֵּה מַעְגָּלִים, כֹּה הַרְבֵּה מַחֲזוֹרִים: הַיְּמָמָה, הַיָּרֵחַ, הַשֵּׁפֶל וְהַגֵּאוּת, הַבִּיּוּץ, הַמַּחֲזוֹר הַמִּינִי הַקָּטָן, הַמַּחְזוֹר הַמִּינִי הַגָּדוֹל, הֲנָפַת הַפַּטִּישׁ וְהַנְחָתָתוֹ, הֲנָפַת הַחֶרֶב וְהוֹרָדָתָהּ, הַחִבּוּק, הַפִּהוּק, הַשֵּׁנָה, שְׁתִיַּת הַקָּפֶה, לְגִימַת הַתֶּה, הַהֲזָנָה, הַזַּעַם, הַבֶּכִי, הַחִיּוּךְ, כָּל דְּבַר מַעְגָּל. הַקָּטָן מַפְעִיל אֶת הַגָּדוֹל, הַגָּדוֹל פּוֹעֵל עַל הַקָּטָן. אֵין סוֹף מַעְגָּלִים מְשֻׁלָּבִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי, מְטִילִים אֶת צִלָּם אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי, פּוֹעֲלִים בִּתְנוּעָה הַרְמוֹנִית חַסְרַת גְּבוּלוֹת.

גַּם אִם נִתְקַע מַעְגָּל אֶחָד הוּא שַׁיָּךְ לַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה. עֲצִירָתוֹ אוֹ הֶאָצָתוֹ יוֹצְרִים שִׁלּוּב חָדָשׁ. הַתְּנוּעָה אֵינָהּ נִפְסֶקֶת לְעוֹלָם.

בִּמְרוּצָתֵנוּ לִקְרַאת הַתַּאֲרִיךְ הַחֲגִיגִי, הַכֹּה אֱנוֹשִׁי שֶׁל סוֹף הָאֶלֶף הַשֵּׁנִי אוֹ סוֹף הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי אוֹ סוֹף הַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה, אָנוּ יוֹצְרִים בְּיָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת, וְאַהֲבָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה אֶת הַגְדָּרוֹת הַהַתְחָלָה וְהַסּוֹף.

וּמָה אָנוּ עוֹשִׂים אִם לֹא בְּנִיָּה אֵין סוֹפִית שֶׁל גְּדוֹת הַנָּהָר, שָׁם זוֹרֵם נָהָר הַיַּחַס הוּא הַזְּמַן. עִם כָּל תַּמְרוּר שֶׁאָנוּ מַצִּיבִים אָנוּ מוֹסִיפִים פֵּרוּר לִגְדוֹת הַמֻּשָּׂגִיּוֹת. בִּבְנוֹתֵנוּ אֶת הַמֻּשָּׂג וְהַחֹמֶר אָנוּ יְכוֹלִים לְהִתְבּוֹנֵן מֻקְסָמִים בַּזְּמַן הַשּׁוֹטֵף. בִּנְהַר הַיְּחָסִים. כַּאֲשֶׁר הַמֻּשָּׂג וְהַחֹמֶר מִתְפּוֹרְרִים וְשָׁבִים אֶל מְקוֹמָם לְתוֹךְ הַנָּהָר - אָנוּ כֹּה עֲצוּבִים. נֶחְפָּזִים לִבְנוֹת מֵחָדָשׁ מִדֶּרֶךְ לְכַף רַגְלֵינוּ אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ שׁוּב נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מֻקְסָמִים בַּזְּרִימָה. בְּנֵי אֱנוֹשׁ מְבֹרָכִים אָנוּ, וְאָנוּ יוֹצְרִים אֶת הַקֶּסֶם.

1000, 1600, 2200, הַאִם אֵלּוּ דַּקּוֹת? שָׁעוֹת? שָׁנִים? בְּכָל אֲשֶׁר נִפְנֶה אָנוּ עוֹמְדִים סַקְרְנִים מוּל הַדֶּרֶךְ הַמְּנִיעָה אֶת כָּל גַּלְגַּלֵּי הַיְּקוּם הַמְּשֻׁלָּבִים בֵּינֵיהֶם. לַמִּין הַזָּעִיר בְּיוֹתֵר וְעַד לַמֻּחְלָט בְּיוֹתֵר. כָּל אֲשֶׁר הָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה. וָלֹא. לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי.

גַּם בְּמַחְזוֹר הַיְּמָמָה בָּאָרֶץ הַחַמָּה שֶׁבָּהּ אֲנִי גָּר, פּוֹעֶמֶת אוֹתָהּ חֻקִּיּוּת אֵין סוֹפִית. הָאַיִן הַמָּתוֹק וְהַמַּפְחִיד לִקְרַאת הַהַתְחָלָה וְהוֹפָעַת הַזְּרִימָה וּנְסִיגַת הַצֵּל, וְהַמַּעֲשֶׂה, וְהַבֹּהַק, הָאֲדָמָה הַמִּתְקַשָּׁה וְהָאֲוִיר הַקּוֹרֵן. הַהַרְפָּיָה וַעֲלִיַּת הַצֵּל וְהַהֶמְשֵׁךְ בַּלַּיְלָה הַחַם, הַחִפָּזוֹן לִקְרַאת הַחִדָּלוֹן – וְשׁוּב רֶגַע הַבֵּינַיִם שֶׁל הָאַיִן אֲשֶׁר סָפוּג בְּכָל שָׁעָה וּבְכָל מַעֲשֶׂה: הָרֶגַע הָאָיֹם חֲסַר הַזְּמַן, הָרֶגַע שֶׁבּוֹ נֶעֶלְמוּ הַגָּדוֹת וְהוּא מֻחְלָט וְעִלָּאִי.

וּבְהִתְבּוֹנְנִי בְּקָטָן אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַגָּדוֹל: הִנֵּה הָעוֹלָם הִנֵּה אֲנִי.

 

ספר הזמן

0000
לִפְנַי הֱיוֹת הַזְּמַן,

וְאֵין עֲדַיִן צַד אַחֵר,

רַק הַמְתָּנָה בְּאֵין מַתָּן

וְהַזְמָנָה בְּאֵין כָּל זְמַן.

 

0100

בַּתֶּפֶר בֵּין הַסּוֹף לַהַתְחָלָה,

בִּנְקֻדַּת הָאַיִן,

בֵּין נְשִׁימָה לִנְשִׁימָה.

 

0200

כַּאֲשֶׁר הָאַיִן הוֹפֵךְ לִכְלוּם,

דָּבָר קוֹרֶה בָּעֳמָקִים,

מִתְהַוֶּה דָּמוּם.

 

0300

דּוּמָם מַרְפֶּה קְשָׁרָיו,

שְׁאֵרִיּוֹתָיו פְּרוּשׂוֹת,

הַשָּׁמַיִם לְלֹא תְּנוּעָה.

 

0400

בָּא רֶגַע הָעֲמִידָה עַל שְׂפַת הַמַּפָּל,

דְּמָמָה לִפְנֵי תְּנוּעָה,

הַשְּׁאִיפָה לִפְנֵי שִׁחְרוּר.

הָעוֹלָם שָׁטוּף בְּאוֹר שֶׁאֵינוֹ אוֹרוֹ,

הַשָּׂדֶה דּוּמָם מַמְתִּין.

 

0500

הִנֵּה זוֹרֶמֶת הַתְּנוּעָה.

תְּחִלָּה אֵינָהּ מֻרְגֶּשֶׁת.

אַךְ הִנֵּה! בְּבֵרוּר אָפֹר!

אֲפֹר פְּלָדָה נִסְדָּק וָרֹד.

צִפּוֹר! צִפּוֹר!

 

0600

קַו הָרֶכֶס נִסְדָּק,

גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ מְנַסֵּר, חוֹתֵךְ, נוֹסֵק.

הוֹ, שֶׁמֶשׁ! שֶׁמֶשׁ!

רִקְמוֹת חוּטִים וְאוֹר.

 

0700

רִיצָה רִיצָה

זוֹרֵם עָסוּק מִתְנַקֶּה

מְחַפֵּשׂ בּוֹדֵק נוֹסֵק נִזּוֹן

 

0800

כָּאן נַתְחִיל.

כְּבָר הִתְחִילוּ?

מִקְצָב סָדוּר.

כִּוּוּן בָּרוּר.

 

0900

הַבֵּט אֶל יָדְךָ.

הַכְּלִי הָפַךְ אֶחָד,

הַנִּכְלָל הָפַךְ אֶחָד.

 

1000

הַבֵּט סָבִיב.

רְאִיָּתְךָ נִפְרֶשֶׂת.

טַבְּעוֹת הַזְּמַן מַכּוֹת גַּלִּים

מִתַּחַת לְךָ.

 

1100

הֵיכָן טַרְפִּי?

דָּם קָטָן זוֹרֵם בִּי,

חַיִּים קְטַנִּים מְפַכִּים,

נֶפֶשׁ קְטַנָּה שָׁבָה.

 

1200

תְּלוּיָה בַּשָּׁמַיִם,

פְּרוּשַׁת אֵבֶר,

מְטִילָה אוֹר מֻחְלָט.

לְאָן לִפְנוֹת?

מִזְרָחָה? דָּרוֹמָה? מַעֲרָבָה?

 

1300

הַחְלָטָה נָפְלָה לֹא מֻרְגֶּשֶׁת,

מִתְרַכֶּזֶת בְּעַצְמָהּ,

לֹא קַשּׁוּבָה לִכְלוּם,

חֹם זוֹרֵם.

 

1400

הַשָּׁמַיִם מְנֻסָּרִים בְּעָצְמָה,

נְסֹרֶת שֶׁל חֹם וְאוֹר,

עֵצִים שׁוֹתִים דְּמָמָה.

 

1500

נִשְׁמַת הָעוֹלָם נִשְׁמַעַת

כְּבֵדָה וְיַצִּיבָה,

הַשֶּׁמֶשׁ מַבִּיטָה לְאָחוֹר.

 

1600

הַיָּם מְלַטֵּף אֶת

מִצְחָהּ שֶׁל הָאֲדָמָה הַמְּסַנְוֶרֶת

בַּאֲוִיר קַל.

 

1700

בּוֹדֶקֶת אֶת חֶשְׁבּוֹנָהּ

מַרְפָּה הַשֶּׁמֶשׁ אֶת יָדָהּ.

הָאֲדָמָה מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ

בְּעֵינַיִם חֲצִי פְּקוּחוֹת.

 

1800

מְנוּחָה. עוּר הַזְּמַן!

אֶפְשָׁר לְתַקְתֵּק. לִנְשֹׁם.

מַרְכִּינָה בַּעֲיֵפוּת אֶת רֹאשָׁהּ

אֶל מִטַּת הַמַּיִם,

יָפָה, כּוֹנֶסֶת עַצְמָהּ.

 

1900

שְׁעַת הַמַּזָּל, שְׁעַת הַגְּבוּלוֹת.

הַסֶּדֶק הַקָּשֶׁה נָמֵס

הָאֶחָד חַי בְּתוֹךְ הַשֵּׁנִי.

נֶצַח שֶׁל רֶגַע.

אַךְ הִנֵּה חוֹמֵק חוֹמֵק הָאוֹר.

 

2000

שָׁקַע הָעוֹלָם,

עָלָה הַגַּל סְבִיבִי.

הֶאָנוּחַ אוֹ אָקוּם שֵׁנִית?

 

2100

אֲנִי מַמְשִׁיךְ מֵעֵבֶר לִזְמַנִּי.

בָּאָרֶץ אֲפֵלָה מוּאֶרֶת,

תְּנוּעָה שְׁקֵטָה, פַּרְוָה רַכָּה

וְצִפָּרְנַיִם.

 

2200

מַמְלָכָה שֶׁל עֹמֶק אֲפֵלָה,

מוּזָרוּיוֹת מַעֲמַקִּים

עִם אוֹר עַצְמִי.

 

2300
מָחוֹל, מָזוֹן וְהִתְרַבּוּת.

הַזְּמַן אֵינוֹ יַצִּיב יוֹתֵר.

מַהֵר! מַהֵר!

 

2400

שְׁאֵרִיּוֹת חוֹמְקוֹת אֶל הַמֻּחְלָט.

נָמוֹג הַכֹּל, נִבְלַע, כֻּסָּה, טָבַע,

נִמְחָה.

בְּרֵכָה שְׁקֵטָה.

 

0000

כְּבָר לֹא הֱיוֹת בְּצַד אֶחָד,

וְאֵין עֲדַיִן צַד אַחֵר,

רַק הַמְתָּנָה בְּאֵין מַתָּן

וְהַזְמָנָה בְּאֵין כָּל זְמַן.