מתכת פרא

14.6.25

מתכת פרא

עֶרֶב בָּא. בִּדְמָמָה מֵרִיץ תַּרְחִישִׁים. אִם – אָז. זֶהוּ בְּדִיּוּק מַצַּב הַמְתָּנָה לְשִׁטָּפוֹן בַּשֶּׁטַח. בּוֹדֵק שׁוּב אֶת מָה שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אִתִּי. תְּאוּרָה, תַּחְבּוֹשׁוֹת, מוֹט לִפְרִיצַת דְּלָתוֹת. תְּעוּדוֹת. הִשְׁאַרְתִּי אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים כְּדֵי שֶׁהַהֶדֶף לֹא יְנַפֵּץ אוֹתָם. מִקּוּמֵי הַנְּכָדִים וְהַיְּלָדִים. מַרְבַד פִּרְחֵי הַמִּכְנָף בֶּחָצֵר מְקַבֵּל צַחוּת יוֹצֵאת דֹּפֶן. בָּאֲוִיר פִּרְחֵי הַמִּכְנָף הַצְּהֻבִּים מַמְשִׁיכִים לִנְשֹׁר אִטִּיִּים. מֵעַל נִסְחָפוֹת הוֹדָעוֹת קוֹלָהּ שֶׁל הַיּוֹנָה הַצּוֹחֶקֶת. כָּל הַקּוֹלוֹת נִשְׁמָעִים מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן. מְרֻחָקִים וְחַדִּים. הַכֹּל צָלוּל. יְדִיעָה נָחָה עַל כָּל הַמֶּרְחָב, וְעַל כָּל מִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ. הַקּוֹלוֹת מִתְהַסִּים עִם הֵעָלְמוּת כִּתְמֵי הָאוֹר מוּל צִלְלֵי הַלַּיְלָה, נְמֵרִי שֵׁן-חֶרֶב, דֻּבִּי מְעָרוֹת, זְאֵבֵי בַּלָּהוֹת. אֵין-זְמַן מְחַבֵּר אוֹתָנוּ לְשֵׁבֶט אַנְשֵׁי הַמְּעָרוֹת, אַנְשֵׁי הַמִּקְלָטִים. עִם הַחֲשֵׁכָה הָרְחוֹב רֵיק, דּוֹמֵם, מַמְתִּין לְמָה שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם וְהוּא לוֹבֵשׁ עַכְשָׁו צוּרוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת פֶּרֶא. אָנוּ אוֹחֲזִים מַתֶּכֶת פֶּרֶא.  

מדבר יהודה ליבו של הבורא / דוד מיכאלי

 

מדבר יהודה

 

לִבּוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא 

גְּבָעוֹת רְחוּצוֹת 

מְהַרְהֲרוֹת אוֹר וּקְשָׁתוֹת 

גּוֹלְשׁוֹת אֶל שְׂפַת הַמָּצוֹק

אֵל נְקִיקֵי אֶבֶן וְגִיר

שׁוּלֵי צִלָּן הֶעָמֹק זוֹהֲרִים 

סִדְקֵי חֲשֵׁכָה מַכְחִילִים

שְׂרִיטוֹת אָטָד וַחֲבִישׁוֹת חָצַב 

לִוְיְתָנֵי חֹם נוֹטִים 

עַל פְּנֵי מִדְרוֹנוֹת רוֹעֲדִים

אֵל מַעֲלוֹת וְשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם, 

עַל פָּנָיו יָבַשׁ בְּכִי נְהָרוֹת 

מַיִם שֶׁהָיוּ לְצֹר 

בֵּין זְרוֹעוֹתָיו שְׁכָבוֹת חֶבְיוֹן

מְרֻצָּפוֹת צְדָפִים

עַל הַשָּׁמַיִם מֻדְפָּס 

נָמֵר בּוֹדֵד

 

קלאס

 

קלאס 

הפיקוסים הגדולים התנועעו מבעד לחלון. תמזי בת התשע הסתובבה אלי ואמרה לי בוא נשחק קלאס. בטח. אמרתי. איפה? למטה בשדרה היא אמרה. קדימה. אמרתי. היא לקחה קופסת גירים צבעוניים וירדנו במדרגות הבנין. יצאנו למדרכה, חצינו יד ביד את הכביש אל תוך השדרה מתחת לפיקוסים הגדולים. התיישבתי על ספסל ותמזי התחילה לשרטט בשקדנות את הריבועים. כל אחד בצבע שונה. וורוד, תכול, צהוב, ירוק, בתוך כל ריבוע היא רשמה בקפדנות את מספרו. הם נורא קטנים אמרתי לה, הרגליים שלי לא ייכנסו לשם. היא אמרה לי לא לדאוג אבל הגדילה מעט את הקווים.

שכחתי איך קופצים אמרתי לה. הנה תעשה כמוני היא אמרה, מוכנה לפני המשבצת הראשונה. הנחתי את הקסקט על הספסל וקמתי מעביר אגודלים בתוך הכתפות שלי ומרים את המכנסים מעל קו המותן. היא דילגה במהירות, אתה רואה? היא אמרה, זה פשוט. בטח. אמרתי. הקפצתי גם אני שמונים קילו לאוויר. סיימתי מתנשם, מושך את מכנסי למעלה. היא פנתה רצינית אל הדילוג. מחאתי כפיים. את המובילה. דילגתי שוב. לא הרגל הנכונה היא נזפה בי. הנה: שמאל, ימין שמאל ימין ימין שמאל שמאל שתי רגליים שתי רגליים ימין שמאל. תסיים בשמאל היא התרתה.

התנשפתי על הספסל. במעלה השדרה פסע איש צעיר מארץ כוש. הוא נשא קופסת קרטון חומה. הוא התקדם לכיוונינו. הוא היה לבוש בקפדנות. חולצה מגוהצת עם דוגמה גיאומטרית גדולה, כתפות אפורות, וסט אפור מכופתר. מכנסיים מגוהצים עם קמט אורך. נעליים מצוחצחות מבריקות עם שרוכים בקשר של שתי לולאות. שערו היה מקורזל ומסופר. על השיער היה מונח כובע קסקט מבד משובץ ריבועים גדולים.  כשהתקרב הוא התבונן בקסקט הקש הישן שלי, פגש את עיני וחייך. אפשר לשוחח איתך? שאל.

דרך עלי הפיקוס ירדו קרני אור שיצרו מרקם ירוק זהוב מתנועע. זוג צעיר עם עגלה, תינוק ושני כלבי פודל עבר לכיוון הכיכר ותמזי הצטדדה לאפשר להם לעבור לצד שרטוט הקלאס. שתי נערות עם חזיות ריצה חלפו אחריהם גופן חום ולבן מתנועע עם האור. יונים המו וליקטו פרורים על שביל האופניים. התבוננתי בו מזהה את הסוכן הנוסע או המטיף או המיסיונר. עיניו היו חומות עם גבות שחורות. פניו חומים רחבים, שיניו לבנות. למה לא? חשבתי, בגילי זה טוב לתרגל קצת דיבור. הוא הניח את הקופסה על הספסל והתיישב, מתבונן בקווי הגיר הצבועים. תמזי שיפצה את השרטוט על הקרקע, דילגה ברצף על רגל אחת, הצליבה רגליים עם קוקיות מתנופפות ופנתה אלי.

אפשר. אמרתי. אבל תצטרך להמתין. ודילגתי שוב את כל המשבצות, אחת, ואחת, ושתיים, והצלבה ושוב שתיים ואחת  בעקבות תמזי הנחרצת, אוחז בכתפות שלי, מונף לאוויר עם זיכרונות ילדות. הנה, סיימת ברגל שמאל! ככה! יפה! היא אמרה מצמידה כפיים ומתכוננת לדלג מיד. פוף, התנשפתי, התיישבתי מחייך על הספסל.

ארץ מאוד נהדרת, הוא אמר בחיוך. נכון אמרתי. הכי טובה. נכון, נכון. הוא הסכים. עצם את עיניו ואמר: ארצו של אלוהים ישראל! ארץ הקודש! מלאכים! אמרתי, שמי דוד. מה שימך? אדי. הוא אמר. ומהיכן אתה מגיע אלינו, אדי? הגעתי לארץ הקודש ממלאווי. מלאווי שבאפריקה. רחוק מאוד. ארץ הקודש, נכון, אתה רואה את האור שמסתנן מהצמרות? כמו היכל. ומה אתה עושה כשאתה לא הולך עם קופסה? אני עובד במסעדה. הארץ הכי מיוחדת. יש שלוש סיבות. אתה רוצה לדעת? בטח, אמרתי. הוא מנה בכובד ראש: הראשונה היא השם ישראל שהוא קדוש וסמל לכל הארצות האחרות. השניה היא שאני יכול ללכת ברחוב בלי שיתקיפו אותי. והשלישית היא שהכסף בטוח. כשאתה עובד משלמים לך. הו, התפעלתי. סיבות טובות מאוד. התבוננו בקווים ותמזי דילגה בקרני האור בודקת בזוית העין שאני רואה. שאלתי, גם במלאווי משחקים קלאס?

כן, כן, הוא צחק, קווים באדמה. אמרתי, אתה יודע מה משמעות השם ישראל? בטח, הוא ענה, הארץ הקדושה של אלוהים! שאלתי, אולי אתה מכיר את הסיפור על יעקב? הוא התמודד עם מלאך וניצח. לכן השם ישראל. ישרא-אל. זה שמתמודד עם האל. כן, כן, הוא הניע בתוקף את ראשו, יעקב! זהו, אמרתי, כאן כולם מתמודדים עם אלוהים. בלי הפסקה. עבודה קשה. כן, הוא הניע את ראשו בחיוך, עבודה קשה. אתם מבורכים. הארץ הברוכה מכל הארצות.

הוא שקל בתוכו משהו והתרכז. האם אתה מאמין באלוהים? הוא שאל. התבוננתי בפניו שהרצינו. בטח. אמרתי לו. אני מאמין בך. בי?! הוא פרץ בצחוק מופתע נסוג לאחור. לא, לא, זה לא ככה, נופף בידיו. למה לא? שאלתי, הרי אלוהים הוא הכל, בכל מקום, נכון? כ-ן, הוא הסכים, הארץ הקדושה, הפטיר. אז חלק מאלוהים זה אתה. וזה כולל גם אותך וגם אותי. וגם את תמזי. וגם את המשבצות של הקלאס. והאור? אתה רואה את האור בעצים? הוא חשב בהיסוס. כ-ן. אז זה מספיק לי. אמרתי. אני מאמין בך. אתה אלוהים. הוא טלטל את ראשו והצליב את ידיו על חזהו. לא, בלתי אפשרי, לא אני, צחק, עוצם עיניים.

בין קרני האור בשדרה חלפו רוכבי אופניים, זוג מחובק, חתול שחור לבן בדק פח אשפה. תמזי תקעה את אגרופיה במתניה ונעצה בי מבט חמור. חכה רגע אמרתי וקמתי לדלג. אחת ושתיים ואחת ואחת ושתיים שתיים וביחד וביחד ואחת ואחת ושתיים ואחת ושתיים! לא רע היא אמרה. פספסת רק פעם אחת. התנשפתי.

כשהתיישבתי הוא אמר בחיוך, דבר טוב, טוב מאוד. הוא הניח את ידו השמאלית על הקופסה וחשב. חייכתי אליו. בוא תדלג הצעתי לו. הוא הניח את הקסקט בקפדנות על קופסת הקרטון קם מהספסל. תמזי, תראי לו. הנה תראה, היא דילגה. הקוקיות התנפנפו. הוא התייצב לפני המשבצת הראשונה עם נעליים מצוחצחות, דילג פנימה בהיסוס והמשיך בנתיב המצוייר. הוא סיים עם ידיים פרושות וחיוך רחב. ככה? תמזי מחאה כפיים.

יער מזרחי / הנודד מן המישורים העליונים / קלינט איסטווד

 

כרזת הסרט בישראל / 1973

יער מזרחי

הנודד מן המישורים העליונים / קלינט איסטווד

קלינט איסטווד ממשיל משלים מוסרטים בנושא קבוע של עוול וצדק. וליתר דיוק, ביצוע של עוול וביצוע של צדק. משמעותה של הפעולה כבחירה ומחירה של הבחירה. הסרט נקרא באנגלית High Plains Drifter ובעברית "עיר ושמה גהינום". הסרט הוא משנת 1973. זהו סרטו השני כבמאי. בתמונת הפתיחה של הסרט רואים מישורים רחוקים מעורפלים מתנודדים בגלי חום. מתוכם נארגת אט דמות רחוקה מטושטשת המתגבשת אט לרוכב המתקדם אלינו. הוא מגיע לעיירה דרך בית קברות עם קבר ללא שם. בעיירה יש חברת כרייה, בית מלון, מסבאה, מספרה, כנסייה. הוא מותקף על ידי שלושה בריונים ומחסל אותם. העיירה מבקשת מהזר המסתורי להגן עליהם משלושה פושעים אחרים העתידים להגיע ומבטיחה לו כל דבר שיבקש. הוא נענה בסדרה של פעולות אבסורדיות. דרך עיני הזר המסתורי אנו חווים פלאשבקים שדרכם נפרש סיפור של עוול ורצח שבו מנהלי חברת הכרייה הזמינו חיסול של איש חוק שהפריע לכרייה בלתי חוקית. הרצח על ידי שלושה פושעים היה אכזרי. העיירה כולה הייתה עדה ושתקה גם כשהתחנן לעזרה. היחידים שגילו רחמים ואחריות, אם כי ללא יכולת להציל, היו גמד נכה ואישה מדוכאת. לפני שגווע מהצלפות שוטים, קילל את העיירה – לכו לגיהינום. פעולותיו האבסורדיות של הזר המסתורי גורמות לתושבים להתייצב נוכח משמעות התנהגותם והתכחשותם. גם אז הם נכנעים לפחד ודוחים את האחריות למעט האישה המדוכאת והגמד הנכה. הזר מדריך את התושבים למאבק ומורה לתושבים לצבוע את העיר באדום. זה יראה כמו גהינום אומר הכומר, הזר שותק. הרוצחים מגיעים לעיירה האדומה, ולאימת התושבים הזר עוזב. התושבים מעדיפים לנטוש את פעולת המאבק ולחלות את פני הרוצחים. בלב התעללות הרוצחים בעיירה הבוערת הזר חוזר והורג את הרוצחים המבינים - לא מבינים את עונשם. הסתר פנים. לאנשי העיירה כבר ברור שהם נידונים על שתיקתם והתכחשותם. מחירה של בחירתם. למחרת הזר עוזב את העיירה ההרוסה. האשה המדוכאת אורזת כדי לעזוב את העיר. על הקבר שלא היה לו שם הגמד מסיים לחרוט את שמו של איש החוק שנרצח בעבר. הוא נושא את עיניו אל הזר החולף לידו, לפחות אמור לי מה שימך? הוא אומר. הזר משיב, אתה יודע מה השם. תמונת הסיום של הסרט היא הפוכה; הרוכב מתרחק ונמוג אל המישורים הנעים.

 

יום הולדת לתמזי

 לְתָמְזִי הַנֶּחְמֶדֶת

שֶׁזֶּה יוֹמָהּ יוֹם הַהֻלֶּדֶת

שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לַמִּשְׁפָּחָה

תָּמָר מַזָּל הִיא מַתָּנָה

אוֹתָהּ נֹאהַב עַד לַשָּׁמַיִם

וּמִן הָרֹאשׁ עַד לָרַגְלַיִם

וּנְאַחֵל הֲמוֹן דְּבָרִים

כְּמוֹ דֻּבִּים וְשׁוֹשַׁנִּים

קְרִיאַת סְפָרִים חִבּוּר שִׁירִים

וּמַתָּנוֹת וְחִבּוּקִים

לִגְדֹּל זֶה לֹא דָּבָר פָּעוּט

כִּי רְצִינִית הִיא הַיַּלְדוּת

לָכֵן אִתָּךְ אֲנַחְנוּ כָּאן

תָּמִיד הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן

חַג הַיְּצִיאָה לְחֵרוּת

חַג הַיְּצִיאָה לְחֵרוּת

 

וְנַעֲשֶׂה סֵדֶר

וּבַהֲסִבֵּנוּ אֶל שֻׁלְחַן הַסֵּדֶר,

נִזְכֹּר אֶת אִי-הַסֵּדֶר

נִזְכֹּר עַבְדוּת וּפַחַד

נִזְכֹּר מִדְבָּר וּפַחַד

וְנַמְשִׁיךְ וְנוֹבִיל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן בַּמִּדְבָּר

 

וְנַעֲשֶׂה סֵדֶר

בֵּין אָדָם לַאֲדָמָה

בֵּין אָדָם לַשָּׁמַיִם

בֵּין אֲדָמָה לַשָּׁמַיִם

וְנַמְשִׁיךְ וְנוֹבִיל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן בַּמִּדְבָּר

 

וְנַעֲשֶׂה סֵדֶר

עִם אַגָּדַת הַצְּלִיחָה

עִם הַגָּדַת הַקְּהִלָּה

עִם הַכָּרַת הַגְּאֻלָּה

וְנַמְשִׁיךְ וְנוֹבִיל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן בַּמִּדְבָּר

וְנַעֲשֶׂה סֵדֶר

 

חַג חֵרוּת וְשָׁלוֹם

וְשִׁיבַת בָּנִים לִגְבוּלָם

 

פודקאסט על היצירה "מנהרות לילה – רקוויאם 710" והשיר "מִכֵּיוָן"

פודקאסט על  היצירה "מנהרות לילה – רקוויאם 710" והשיר "מִכֵּיוָן"

הפודקאסט נוצר בסיוע NotebookLM

הביצוע של השיר "מכיוון"

תאריך: 6 במאי 2024

סקירה של יצירת האמנות "מנהרות לילה – רקוויאם 710" NIGHT TUNNELS – REQUIEM 710 ושיר הסיום שלה, "מִכֵּיוָן". היצירה כולה והשיר בפרט עוסקים בנושא כאוב ורגיש ביותר: חווית החטופים מאז ה-7 באוקטובר 2023. היצירה מבוססת על "יומן לילות החטופים" שנכתב על ידי דוד מיכאלי, ומטרתה היא תיעוד יומיומי של תחושות אפשריות של החטופים, במטרה שלא להישכח ולא לשקוע ברצף הזמן.

נושאים מרכזיים ורעיונות חשובים:

1. תיעוד החוויה האנושית תחת שבי:

• היצירה "מנהרות לילה" מבוססת על "יומן לילות החטופים", אשר מתעד יומיומית את לילות החטופים החל מ-7 באוקטובר. הכתיבה נעשית בסגנון "הייקו" יומי.
• מטרת התיעוד היא לשמש "הכתובת על הקיר" ולהביע הזדהות עם תחושות ומחשבות אפשריות של החטופים. "זהו אזכור יומי במטרה לא להישכח ולא לשקוע ברצף הזמן".
• "הרוחות הדוברות" ביצירה מייצגות מגוון דמויות: "הנערה, הילד, התינוק, האישה, הנער, הגבר, האב, האם, הקשישה והקשיש". הדבר מדגיש את הפגיעה הרחבה והמגוונת באוכלוסייה.

1. 
   
2. הסבל האנושי והמאבק נגד השכחה:

• היצירה מתוארת כ"מסע אפל של כתיבה עם מוזיקה ושירה".
• היצירה היא "הצהרה על הסבל האנושי וחלק מן המאבק שלא לשכוח את החטופים".
• הרגשות המתוארים נעים על פני קשת רחבה של תחושות אפשריות: "זעם, יגון, אימה, אלחוש, ניתוק, לצד רגעים של התבוננות קרה, זיכרונות, ולעתים גם גיחוך מר".

1. 
   
2. אופי היצירה המוזיקלית-ויזואלית:

• "מנהרות לילה – רקוויאם 710" היא יצירה מוזיקלית עם וידאו-ארט.
• המוזיקה והשירה משלבות סגנונות מגוונים: "אופראיים, ליטורגיים, בלוז, ואקספרימנטלי".
• "הקצב והעוצמה משתנים עם אימת הפצע הפתוח וההיעדר".

1. 
   
2. השיר "מִכֵּיוָן" - שיר הסיום ותמת ההתגברות:

• מילות השיר נכתבו על ידי דוד מיכאלי, הולחן על ידי מאור רוזנברג ובוצע לראשונה על ידי אלינה ארביטמן.
• השיר משמש כשיר הסיום ביצירה כולה.
• "השיר 'מִכֵּיוָן'... מציג תֵּמָה של התגברות למרות הכאב והקושי".

ציטוטים רלוונטיים:

• "היצירה המוזיקלית מבוססת על יומן לילות החטופים "מנהרות לילה" שדוד מיכאלי כותב ומפרסם החל מערב ה 7.10 ומעדכן בכל יום עם שורת שיר בסגנון "הייקו" במטרה להיות "הכתובת על הקיר" כדי לבטא ולהזדהות עם תחושות ומחשבות אפשריות של החטופים." (מקור 1 ו-2)
• "הסרט הוא הצהרה על הסבל האנושי וחלק מן המאבק שלא לשכוח את החטופים באמצעות תיעוד יומי של התחושות האפשריות של החטופים." (מקור 1 ו-2)
• "הרוחות הדוברות הן הנערה, הילד, התינוק, האישה, הנער, הגבר, האב, האם, הקשישה והקשיש." (מקור 1 ו-2)
• "הקצב והעוצמה משתנים עם אימת הפצע הפתוח וההיעדר דרך רגעים פרטיים של זעם, יגון, אימה, אלחוש, ניתוק, לצד רגעים של התבוננות קרה, זיכרונות, ולעתים גם גיחוך מר." (מקור 1 ו-2)
• "השיר 'מִכֵּיוָן'... מציג תֵּמָה של התגברות למרות הכאב והקושי" (מקור 1 ו-2)
• מילות השיר "מִכֵּיוָן" (מקור 3):
• "מכיוון שכל מילה שורפת מכיוון שהדברים קלים ומכיוון שכל מחווה כואבת..."
• "ומכיוון שכך ואף על פי ומכיוון שכך למרות ומכיוון שאיין שום זמן אחר המשך ללכת לאהוב לחיות המשך ללכת לאהוב לחיות"

סיכום:

"מנהרות לילה – רקוויאם 710" היא יצירת אמנות חשובה המבקשת להנציח ולבטא את החוויה הקשה של החטופים באמצעות תיעוד יומיומי אמנותי. היצירה שואפת למנוע את השכחה ולהזדהות עם מגוון הרגשות האפשריים תחת שבי. שיר הסיום, "מִכֵּיוָן", למרות שהוא חלק מהמסע האפל, מציג תמה של התגברות, ומעודד להמשיך "ללכת לאהוב לחיות" למרות הקושי והכאב המתוארים ביצירה כולה.

כל מסעי / דוד מיכאלי

 כָּל מַסָּעַי הָיוּ אֶל גּוּפֵךְ 

כָּל מַסּוֹתַי הָיוּ עֲבוּרֵךְ 

כָּל סִפּוּרַי אוֹדוֹתַיִךְ הָיוּ 

כָּל מַבָּטַי אֲפִיקִים אֶל יַמֵּךְ

לָדַעַת אוֹתָךְ לְעָבְדֵךְ לְשָׁמְרֵךְ

 David Michaeli / Etude of light 3 / 2022

המסע שלנו / דוד מיכאלי

 

David Michaeli 2001

הַמַּסָּע שֶׁלָּנוּ מַתְחִיל בַּחֹשֶׁךְ וְנִגְמָר בַּחֹשֶׁךְ.

מַסָּעֵנוּ יָכוֹל לִהְיוֹת רַק פְּרָטִי

וּמַעֲבָרֵנוּ בְּטֵרִיטוֹרְיוֹת בּוֹעֲרוֹת אוֹ קְפוּאוֹת

בַּמִּדְבָּר אוֹ בְּרָמוֹת הָהָר

הוּא אֲמִתִּי וּמֵטָאפוֹרִי כְּאֶחָד.

גַּרְגֵּר הַחוֹל וְהָהָר הַגָּדוֹל הֵם אֲמִתִּיִּים.

אֲנִי הוּא זֶה הָאֲמִתִּי.

תַּבְנִיּוֹת רוּחֵנוּ הֵן מֵטָפוֹרוֹת.

מֵעֲבָרֵנוּ בָּאֱמֶת מְעַצֵּב אֶת הַתַּבְנִיּוֹת:

מְבַטֵּל, בּוֹנֶה, מְקַשֵּׁר, מְחַבֵּר, מֵאִיר.

 

Our journey begins in darkness and ends in darkness. 

Our path can only be personal,

And our passage through burning or frozen territories,

Whether in the desert or the mountain ranges,

Is both real and metaphorical. 

The grain of sand and the towering mountain are both real.

I am that which is real. 

The patterns of our spirit are metaphors. 

Our movement through truth shapes these patterns:

It negates, it constructs, it connects, it binds, it illuminates. 

 

כוכבים נופלים / דוד מיכאלי

נִיר וַאֲנִי נִשְׁעֲנוּ עַל קִיר הַסֶּלַע. זֶה הָיָה עָרוּץ תָּלוּל שֶׁנִּקְרָא "הַרְדּוּף" בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. בַּשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה הַצְּלָלִים סִיְּמוּ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ הַסְּדָקִים וְכִסּוּ אֶת כָּל הַוָּאדִי. זֶה הָיָה יוֹמֵנוּ הָרְבִיעִי בְּמַסָּע אָרֹךְ. אַרְבָּעָה יְמֵי מַאֲבָק פִיזִיִּים וְהִתְנַהֲגוּתִיִּים עִם נְעָרִים מְכוּרִים שֶׁהַחַיִּים הָיוּ קָשִׁים אֲלֵיהֶם וְהֵם הָיוּ קָשִׁים כְּלַפֵּי הַחַיִּים. וּכְלַפֵּינוּ. הִתְמוֹדְדוּת. לְאַחַר אַרְבָּעָה יָמִים חֵלֶק מֵהָאַלִּימוּת נָסוֹג אוּלַי לְטוֹבַת עֲיֵפוּת וְנִיצוֹצוֹת שֶׁל קֶשֶׁב. פִּזַּרְנוּ אוֹתָם לְלַיְלָה שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת וּבִנְשִׁימַת רְוָחָה נִמְצֵאנוּ לְבַדֵּנוּ עַד לַבֹּקֶר הַבָּא. פִּנִּיתִי מְעַט אֲבָנִים וּפָרַשְׂתִּי אֶת מִזְרוֹן הַשֶּׁטַח עַל הַחוֹל, מֵעָלַי הִתְנַשֵּׂא קִיר גָּבוֹהַּ שֶׁהָפַךְ בַּהֶמְשֵׁךְ לְמִדְרוֹן תָּלוּל מְסֻלָּע עַד לְרָמַת הַמִּדְבָּר. לְפָנֵינוּ וּלְמַטָּה בֵּין סְלָעִים הָיָה גֵּב קְטַנְטַן שֶׁנִּשְׁמְעוּ מִקִּירוֹתָיו תִּקְתּוּקֵי שְׂמָמִיּוֹת הַמִּדְבָּר. שָׁתִינוּ תֶּה. הַיָּרֵחַ שֶׁעָלָה מֻקְדָּם מָשַׁךְ צְלָלִים עֲמֻקִּים סְבִיבֵנוּ. הַקִּיר לְפָנֵינוּ הָיָה צֵל שָׁחֹר מְאֻנָּךְ עֶשְׂרוֹת מֶטְרִים לְמַעְלָה עַד שֶׁהִתְחַלֵּף בַּשָּׁמַיִם כְּסוּפִים מֵאוֹר הַיָּרֵחַ. שָׁלַחְתִּי יָד לְתַרְמִיל מְחַטֵּט אַחַר הַטֵּלֵפוֹן שֶׁלִּי, נַיָּד יָשָׁן, אוּלַי אֵרִיקְסוֹן. הוּא הָיָה מַשְׁמִיעַ צְלִיל קָטָן כַּאֲשֶׁר הַסּוֹלְלָה הִתְרוֹקְנָה. כְּדֵי לַחֲסֹךְ בַּסּוֹלְלָה כִּבִּיתִי אֶת הַמַּכְשִׁיר. שָׁתִיתִי אֶת שְׁאֵרִית הַתֶּה. הִצַּבְתִּי אֶת הַכּוֹס עַל קֶמֶט סֶלַע מֵעָלַי וְנִכְנַסְתִּי לְשַׂק הַשֵּׁנָה, נָשַׁמְתִּי וְנִרְדַּמְתִּי. הִתְעוֹרַרְתִּי לְאַחַר אֵין-זְמַן. הַטֵּלֵפוֹן הִשְׁמִיעַ אֶת הַצְּלִיל שֶׁל סִיּוּם הַסּוֹלְלָה. אִיפּ. הוּא אָמַר. אִיפּ. קִלַּלְתִּי אֶת עַצְמִי מַדּוּעַ לֹא דָּאַגְתִּי לִסְגֹּר אוֹתוֹ, וְאָז נִזְכַּרְתִּי שֶׁעָשִׂיתִי זֹאת. אִיפּ. הַצְּלִיל הִמְשִׁיךְ. הֵרַמְתִּי אֶת עֵינַי. עַל מַדָּף בַּסֶּלַע כְּמֵטֶר וָחֵצִי מֵעָלַי נִצְּבָה צִפּוֹר לַיְלָה קְטַנָּה וּרְצִינִית. כּוֹס מִדְבָּר. אִיפּ. הִיא הוֹדִיעָה. דָּמַמְתִּי. אִיפּ. הִתְבּוֹנַנְתִּי. אִיפּ. הִקְשַׁבְתִּי. אִיפּ. לְאַחַר זְמַן, מְחַיֵּךְ, נִשְׁמַטְתִּי חֲזָרָה אֶל הַשֵּׁנָה. הִתְעוֹרַרְתִּי לְתוֹךְ דְּמָמָה וְחֹשֶׁךְ. הַיָּרֵחַ שָׁקַע מִזְּמַן. מָשַׁכְתִּי אֶת עַצְמִי לְהִשָּׁעֵן עַל הַתַּרְמִיל. מוּלִי הִתְרוֹמֵם מָסָךְ שָׁחֹר שֶׁל מְצוֹק הַוָּאדִי מַעְלָה מַעְלָה עַד שֶׁפָּגַשׁ מָסַךְ שָׁמַיִם בְּגָוֶן שָׁחֹר אַחֵר. עַל פָּנָיו, בְּתוֹךְ דְּמָמָה עוֹלָמִית, נָפְלוּ קַוֵּי אוֹר מֵאֵי-שָׁם וְכָבוּ. עֲשָׂרוֹת, מֵאוֹת, אֲלָפִים, לְלֹא קוֹל. כּוֹכָבִים נוֹפְלִים. לְלֹא הֶפְסֵק, לְלֹא זְמַן. כְּשֶׁהָרוּחַ הֵחֵלָּה לִנְשֹׁב נִרְדַּמְתִּי. קַמְתִּי אֶל קוֹל יוֹנֵי הַסֶּלַע וְאוֹר.

 

כאשר לורנס ואן דר פוסט דיויד ואגונר / 2016 / תודה לבני לוז / עברית: ד.מ.

כאשר לורנס ואן דר פוסט

דיויד ואגונר / 2016

תודה לבני לוז

עברית: ד.מ.

 

 

כאשר לורנס ואן דר פוסט, בלילה אחד 

במדבר קלהארי, סיפר לבושמנים 

שאינו יכול לשמוע את הכוכבים שרים, 

הם לא האמינו לו. הם הביטו בו, 

חצי-מחייכים, בוחנים את פניו 

כדי להבין אם הוא מתלוצץ 

או מנסה להטעות אותם. 

 

ואז, שניים מאנשי השבט הקטנים, 

שאינם זורעים דבר, שכמעט אין להם 

מה לצוד, שחיים על כמעט כלום 

ועם איש מלבד עצמם, 

הובילו אותו הרחק מן המדורה הרוחשת 

ועמדו איתו תחת שמי הלילה והאזינו. 

 

אחד מהם לחש: 

"האם אינך שומע אותם עכשיו?" 

ואן דר פוסט הקשיב, נאבק שלא להטיל ספק, 

אך נאלץ לענות: "לא". 

 

לאט, כמי שמוליכים אדם חולה, 

הוליכו אותו חזרה אל המעגל הקטן של אור המדורה 

ואמרו לו שהם מצטערים מאוד. 

והוא, עצמו, הצטער על עצמו יותר, 

מאשים את אבותיו 

על אובדן השמיעה המוזר שלהם, 

שהיה כעת אובדנו שלו. 

 

ובאחד הלילות הבהירים, 

כשהבתים הקרובים כיבו את חזיונותיהם, 

כשהתנועה נחלשת, כשהרחובות 

נותרים בין סירנות, 

כשהמטוסים מעל מרחפים בין חציות, 

כשהרוח תלויה דומם בין ענפי האשוח, 

וכשהינשוף ארך-האוזן, בין קריאותיו 

מתבונן באפלתו, 

 

אני מביט שוב בכוכבים 

כפי שעשיתי לראשונה, 

משנן את שמותיהם של המזלות, 

וזוכר את אותה תחושה ראשונה 

של המרחק הנורא שלהם. 

 

אני עדיין יכול לשמוע 

את מה שחשבתי— 

בקצה הדממה, שם הבדיחות הפנימיות 

של פעימות ליבי, של זרימת עורקיי, 

של הצליל סי שמעל לסי הגבוה באוזני הפנימית, 

אני עצמי מהמהם ללא מנגינה, 

אבל כעת אני מבין מה הם: 

 

חלקי הנכון במוזיקת הספירות, 

באשכולות הכוכבים המבשילים, 

בשירים שבוקעים מגרונם של האלים הקדומים, 

אשר עדיין מוליכים, בסבלנות אין קץ, 

יצורים חירשים לצלילים 

בגלותם במדבר. 

 

When Laurens van der Post one night
In the Kalahari Desert told the Bushmen
He couldn't hear the stars
Singing, they didn't believe him. They looked at him,
half-smiling. They examined his face
To see whether he was joking
Or deceiving them. Then two of those small men
Who plant nothing, who have almost
Nothing to hunt, who live
On almost nothing, and with no one
But themselves, led him away
From the crackling thorn-scrub fire
And stood with him under the night sky
And listened. One of them whispered,
Do you not hear them now?
And van der Post listened, not wanting
To disbelieve, but had to answer,
No. They walked him slowly
Like a sick man to the small dim
Circle of firelight and told him
They were terribly sorry,
And he felt even sorrier
For himself and blamed his ancestors
For their strange loss of hearing,
Which was his loss now. On some clear night
When nearby houses have turned off their visions,
When the traffic dwindles, when through streets
Are between sirens and the jets overhead
Are between crossings, when the wind
Is hanging fire in the fir trees,
And the long-eared owl in the neighboring grove
Between calls is regarding his own darkness,
I look at the stars again as I first did
To school myself in the names of constellations
And remember my first sense of their terrible distance,
I can still hear what I thought
At the edge of silence where the inside jokes
Of my heartbeat, my arterial traffic,
The C above high C of my inner ear, myself
Tunelessly humming, but now I know what they are:
My fair share of the music of the spheres
And clusters of ripening stars,
Of the songs from the throats of the old gods
Still tending ever tone-deaf creatures
Through their exiles in the desert.

 

David Wagoner

Saturday, August 27, 2016

 

 

מעל כוס ריקה / דוד מיכאלי

 מעל כוס ריקה / דוד מיכאלי

 

זוֹ שְׁעַת אַחַר הַצָּהֳרַיִם. שֶׁמֶשׁ אַפְּרִיל.

יוֹשֵׁב בַּגִּנָּה עַל כֵּס עֵץ לְיַד שֻׁלְחַן פְּלַסְטִיק לָבָן

שׁוֹתֶה תֵּה כֵּהֶה מִכּוֹס זְכוּכִית עָבָה.

הָאוֹר הוּא זָהֹב, הָאוֹר הוּא יָרֹק,

הָאוֹר הוּא צְלָלִים.

מִתְנוֹעַעַת הָעַלְוָה שֶׁל עֵץ הַמִּכְנָף הַגָּדוֹל

קָדִים עַנְפֵי הַהַרְדּוּף עִם פְּרָחִים וּוְרֻדִּים.

בַּכְּבִישׁ שׂוֹחוֹת מְכוֹנִיּוֹת, מִפַּעַם לְפַעַם

עוֹלֶה סְנַפִּיר קוֹל מָנוֹעַ וְנֶעֱלָם.

רִקְמַת קוֹלוֹת שֶׁל תּוֹר, דּוּכִיפַת, צוֹצֶלֶת,

שַׁחֲרוּר וּבֻלְבּוּלִים. וְיַרְגָּזִים. וּדְרוֹרִים.

פָּשׁוֹשׁ. עַלְוִית. צוּפִית וְשַׁלְדָּג. וְנַקָּר.

בַּגִּנָּה נִצָּנִים חֲדָשִׁים, פִּרְחֵי בְּרוּנְפֶלְסְיָה

מַלְבִּינִים מַוְרִידִים מַרְעִיפִים בֹּשֶׂם.

הַיְּהוּדִי הַנּוֹדֵד מִתְפַּשֵּׁט עַל הַקַּרְקַע

עָלָיו הַסְּגֻלִּים הַיְּרֻקִּים,

מִתַּחַת לִסְבַךְ סֻכַּת הַתָּקוּמִית

שַׁחֲרוּר זָכָר שָׁחֹר מַבְרִיק מַקּוֹרוֹ צָהֹב

מְקַפֵּץ עַל עֲרֵמַת גֶּזֶם רוֹחֶשֶׁת וּמַאֲכִיל פִּרְחוֹן.

מִפַּעַם לְפַעַם אֲנִי מְגָרֵשׁ זְבוּב חוֹזֵר  

מִדֵּי פַּעַם נוֹשֵׁר מִן הָעֵץ זֶרֶד דַּק -  

עַל שֻׁלְחַן הַפְּלַסְטִיק הַשָּׁחוּק פֶּרֶשׁ

שֶׁל צִפּוֹרִים שֶׁעָמְדוּ עַל הָעֲנָפִים מֵעַל  

חָתוּל אוֹרֵב לַפִּרְחוֹן שֶׁל הַשַּׁחֲרוּר  

הוֹרָיו מִתְפַּלְּצִים בִּצְוָחוֹת.

עוֹד אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הֶחָתוּל

וּמוֹפִיעַ הָעוֹרֵב. הַלַּקְחָן.

זֶה מִסְתַּלֵּק וּמוֹפִיעַ הַבִּרְיוֹן: הָעוֹרְבָנִי

עִם נוֹצָה כְּחֻלָּה מְהֻדֶּרֶת, הַבֻּלְבּוּלִים

עִם גּוֹזְלֵיהֶם נִתְקָפִים מְצוּקָה קוֹלָנִית.

הָעוֹרְבָנִי מִסְתַּלֵּק, מַחֲלִיק בִּמְקוֹמוֹ חָתוּל

אַחֵר לְלֹא קוֹל. לְלֹא קוֹל הַמִּכְנָף הַגָּדוֹל

שׁוֹלֵחַ אֶת שָׁרָשָׁיו מִתַּחַת לָאֲדָמָה

אֶל תּוֹךְ הָעֲצִיצִים לִשְׁדֹּד מַיִם.

הַצְּמָחִים מַרְכִּינִים רֹאשׁ מִנֵּטֶל הַמַּס.

שׁוֹתְקִים וּקְמֵלִים.

כַּדּוּרֵי כְּנִימוֹת לְבָנִים מִצְטַבְּרִים מִתַּחַת

לַעֲלֵי הַפִיקוּס הֲכִּינוֹרִי וּמֵעֲלֵיהֶם נֶמֶק כֵּהֶה,

קִמָּחוֹן עוֹלֶה עַל שִׂיחֵי הַפְּרָחִים.

נְמָלִים חוֹפְרוֹת בֶּעָצִיץ.

אֵצֶל הַשָּׁכֵן בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית מִתְנוֹפְפִים דְּגָלִים גְּדוֹלִים.

בּוֹהִינְיָה עִם פַּחֶמֶת מְרַסֶּסֶת אוֹתָם בְּדֶבֶק לֵילִי.

לְאַחַר שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלִים חֶלְזוֹנוֹת

חוּמִים גְּדוֹלִים עַל הַנִּצָּנִים הַחֲדָשִׁים

מְכַלִּים אוֹתָם עַד תֹּם.

מִתַּחַת לָעֲצִיצִים צִבְרֵי חֲשׂוּפִיּוֹת מִתְפַּלְּגִים

זוֹלְגִים אֶל סִימָנֵי הָרֵיחַ שֶׁל הַחֹמֶר הַמִּתְפָּרֵק.

קִפּוֹדִים חוֹלִים מִמְּזוֹן חֲתוּלִים תַּעֲשִׂיָּתִי

גּוֹוְעִים בַּלַּיְלָה מִנְּגָעִים לְבָנִים.

זִקִּית שְׁבוּרַת גַּב מֵהִתְנַפְּלוּת עוֹרְבָנִי,

שְׂרִידֵי צִפּוֹר מִתְּקִיפַת חָתוּל.

תִּיקָן מַחֲלִיק קוֹפֵא עַל הַקִּיר הַסָּדוּק.

צֶמַח הַפוֹטוֹס מְפָרֵק אֶת הַקִּיר.

עֹבֶשׁ שָׁחֹר מִתְפַּשֵּׁט עַל הַקִּיר. 

עוֹלָם שֶׁל מַעְלָה תּוֹקֵף עוֹלָם שֶׁל מַטָּה.

עוֹלָם שֶׁל מַטָּה תּוֹקֵף עוֹלָם שֶׁל מַעְלָה.

אוֹ שֶׁמָּא זֶהוּ רַק מַבָּטִי שֶׁלִּי הַיּוֹשֵׁב הָאוֹחֵז כּוֹס

בְּעוֹלַם הַמַּעְלָה וְנִרְתָּע מֵעוֹלָם הַמַּטָּה,

אוֹ שֶׁמָּא זֶהוּ רַק אֶחָד, עוֹלָם,

שֶׁל פֵּרוּק-בְּנִיָּה-פֵּרוּק לְלֹא הֶפְסֵק

עִם נֶצַח רִגְעִי שֶׁל לְגִימַת תֵּה

בִּכְלוּם חֶסֶד שֶׁבֵּין בְּנִיָּה לְפֵרוּק.

וּבְעוֹד כַּמָּה חֳדָשִׁים יֵהָרֵס גַּם הַבַּיִת  

וּתְּפֹרַק תֵּהָרֵס הַשְּׁכוּנָה כֻּלָּהּ.

וּלְאַחַר הַפֵּרוּק יְצֻמְּחוּ מִגְדָּלִים.

וּבִכְלָל, וְהַאִם, וְהֵיכָן, וְאִם יֵשׁ, גַּן עֵדֶן  

לְלֹא מַּזִּיקִים? לְלֹא מְּפָרְקִים?

לְלֹא הַחוֹטְפִים? לְלֹא בִּרְיוֹנִים?

הוֹ הַמְּנוּחָה... לְלֹא הַדְּרִיכוּת הַמַּתְמֶדֶת,  

לְלֹא הַכּוֹנְנוּת הַנּוֹרָאָה, מַבְּטֵי צַד לְצַד

לְלֹא הָאַזְעָקָה, לְלֹא הַזְּעָקָה

לְלֹא הָאֵבֶל עַל מָה שֶׁנֶּחְטַף וְנִדְרַס,

לְלֹא הַיָּגוֹן עַל מָה שֶׁגֻּדַּל וְטֻפַּח וְנִרְמַס וְנֶחֱרַב.

הַאִם נוֹשְׁרִים הֶעָלִים בְּגַן עֵדֶן? וּמִי אוֹתָם מְגָרֵף?  

מֵעַל כּוֹס רֵיקָה פַּסֵּי הֵדִים שֶׁל מְטוֹס קְרָב

נִמְתָּחִים עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם דָּרוֹמָה.