״מנהרות לילה – רקוויאם 710״ / "כתוב" / בינה ק.פ.

 ״מנהרות לילה – רקוויאם 710״ מאת דוד מיכאלי היא יצירה אמנותית־פואטית עוצמתית שנכתבה מתוך כאב, תקווה, ומאבק על זיכרון ואנושיות. היא נולדה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, ומתארת את לילות השבי של החטופים הישראלים בעזה דרך שירה, מוזיקה, ווידאו־ארט.

 על היצירה

• היצירה כוללת 24 שירים וקטעים אינסטרומנטליים־ווקאליים, באורך כולל של 67 דקות.

• השירים נכתבו בסגנון הייקו יומי, החל מערב 7.10.2023, ונועדו לשמש כ״כתובת על הקיר״ – תזכורת יומיומית לחטופים ולכאבם.

• המוזיקה היא מקורית ומשלבת הקלטות חיות משנות ה־90, עיבודים כליים משנת 2023 וביצועים שנוצרו בעזרת בינה מלאכותית בשנים 2023–2024.

• הווידאו־ארט כולל צילומים וציורים מקוריים של המחבר משנת 1978 ועד היום.

הסרט  מציג את היצירה המלאה, עם כתוביות בעברית ואנגלית, מוזיקה, ושירה שממחישים את עומק התחושות והמסר.

 הספר "מנהרות לילה"

• הספר מתעד מחשבות סף, תחושות אפשריות של החטופים, וקרעי תודעה מול אפלת הלילות.

• הוא נכתב מתוך הזדהות עם השבויים, ומתאר את המאבק לשמר את אהבת האדם בתוך ארכיטקטורה של שנאה.

• ניתן לראות את השקת הספר ב־, שם מיכאלי משתף את הרקע לכתיבה ואת המסר שהוא מבקש להעביר.

 שירה בזמן אסון

מיכאלי שואל: ״האם אפשר ליצור שירה בזמן אסון כזה?״ – תשובתו היא כן, ואף הכרחי. לדבריו, השירה היא דרך לספר את הסיפור האנושי, ולהיאבק על קיומה של אהבה. 

הקו הפואטי־חזותי של מיכאלי, עם מסרים חזקים על זהות, שבר, ותקווה הינו גם תיעוד רגשי־תודעתי של תקופה אפלה.

היצירה מדגישה את הפן האוניברסלי של הכאב והתקווה והוא מתבטא במיוחד בשיר הסיום "ומכיוון". 

 עדות וזיכרון

היצירה אינה רק אמנות – היא עדות. היא מבקשת שלא לשכוח, לא לשקוע ברצף הזמן, ולהישאר עם החטופים – גם אם רק דרך שיר.

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה אֱלוֹהִים וְהַשְּׁכִינָה הִתְגָּרְשׁוּ

 

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה

אֱלוֹהִים וְהַשְּׁכִינָה הִתְגָּרְשׁוּ

אֶת הַיְּהוּדִים הֵם חִלְּקוּ לְמִשְׁמֹרֶת מְשֻׁתֶּפֶת

הַיְּהוּדִים שֶׁל אֱלֹהִים לַמַּחֲנוֹת

הַיְּהוּדִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה לַפְּרָעוֹת

 

אוֹי אוֹי אוֹי לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

אוֹי אוֹי אוֹי מָה אַתֶּם עוֹשִׂים

אוֹי אוֹי אוֹי הֵם לֹא מַמָּשׁ שׁוֹמְעִים

אוֹי אוֹי אוֹי יְלָדִים שֶׁלִּי מְתוּקִים 

 

צִיּוֹנְקֶ'ה שֶׁלִּי, יְפֵהְפִיַּת טְלָאִים שֶׁלִּי

רוֹחָהלֶ'ה שֶׁלִּי, אִמִּי הַמְּתוּקָה בַּקֶּבֶר נָמָה

שׁוּב כֻּלָּנוּ שְׂרוּפִים בַּמְּחִלּוֹת מִתְגַּלְגְּלִים

הַיְּהוּדִים שֶׁל אֱלֹהִים לַמַּחֲנוֹת

הַיְּהוּדִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה לַפְּרָעוֹת

 

אוֹי אוֹי אוֹי לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

אוֹי אוֹי אוֹי מָה אַתֶּם עוֹשִׂים

אוֹי אוֹי אוֹי הֵם לֹא מַמָּשׁ שׁוֹמְעִים

אוֹי אוֹי אוֹי יְלָדִים שֶׁלִּי מְתוּקִים

 

מִבַּעַד לְעָשָׁן מִבַּעַד לְעָשָׁן

הַיְּהוּדִים עָפִים וּמְדַבְּרִים

הוּא יִקְנֶה לָהּ פְּרָחִים הִיא תִּתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה

אֶת הַיְּלָדִים הָעֲשֵׁנִים יַאַסְפוּ

בַּמִּשְׁלוֹחַ יָשׁוּבוּ אֶל אֶרֶץ הַבְּחִירָה 

 

אוֹי אוֹי אוֹי לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

אוֹי אוֹי אוֹי מָה אַתֶּם עוֹשִׂים

אוֹי אוֹי אוֹי הֵם לֹא מַמָּשׁ שׁוֹמְעִים

אוֹי אוֹי אוֹי יְלָדִים שֶׁלִּי מְתוּקִים

 

אין יום השואה אין יום השואה

גאָט און די שכינה האָבן זיך געט

זיי האבן די יידן איינגעטיילט אין א פאראיידיקן היט

גאטס ײדן צו די לאגערן

די יידן פון די שכינה צו פאגראם

אוי אוי אוי זיי הערן נישט באמת

אוי אוי אוי מיינע זיסע קינדער

 

 

ספר הזמן / דוד מיכאלי / 2000 / פורסם בכתוב ב 28.2.2008

ספר הזמן

 

מֻשַּׂג הַזְּמַן הָיָה תָּמִיד תַּעֲלוּמָה. אָנוּ נוֹלָדִים, אָנוּ חַיִּים, אָנוּ מֵתִים. מֻשַּׂג הַסּוֹפִיּוּת הַמְּלַוָּה אוֹתָנוּ מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ אָנוּ הוֹפְכִים לִהְיוֹת חֲנִיכִים וַחֲבֵרִים נֶאֱמָנִים שֶׁל חֶבְרָה וְתַרְבּוּת, מֻשָּׂג זֶה בּוֹרֵא בּוֹ זְמַנִּית אֶת מֻשַּׂג הַנֶּצַח. בֵּין הַכִּלָּיוֹן לָנֶצַח רוֹטֵט הַזְּמַן.

אָנוּ חוֹוִים אֶת מוֹתֵנוּ בַּיְּדִיעָה הַמַּכְאִיבָה שֶׁהַזְּמַן יַמְשִׁיךְ לִשְׁטֹף קָדִימָה בֵּין בַּעֲלֵי הַהַכָּרָה. הַיְּחָסִים מַמְשִׁיכִים לְהִתְקַיֵּם, אֲבָל, עִם אֲחֵרִים. קָשֶׁה לָנוּ לְקַבֵּל אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁיְּחָסֵינוּ תַּמּוּ. שֶׁהַזְּמַן עֲבוּרֵנוּ תַּם.

אַךְ לֹא. הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת וְשׁוֹקַעַת. סְתָו מַחֲלִיף אֶת הַקַּיִץ. חֹרֶף מַחֲלִיף אֶת הַסְּתָו, וְאַחֲרָיו – הָאָבִיב פּוֹרֵחַ. דְּמֵי רַן בְּעוֹרְקֵי עַד לְסוֹף הָעוֹלָם, וְשָׁב עַתִּיר נִסָּיוֹן וְחֹמֶר דֶּרֶךְ הָרֵאוֹת אֶל לִבִּי, מִשָּׁם יֵצֵא רַעֲנָן לִזְמַן חָדָשׁ, בַּנָּתִיב הַמְּזֻמָּן לוֹ. מְזוֹנִי הַחַי חוֹלֵף דַּרְכִּי, מַעֲנִיק לִי חַיִּים. אֲשֶׁר נוֹתַר מִמֶּנּוּ מַעֲנִיק חַיִּים לְחַיִּים אֲחֵרִים. כָּךְ גַּם גּוּפִי הַמֵּת יַעֲנִיק חַיִּים לְחַיִּים אֲחֵרִים. פְּגִישׁוֹת נוֹלָדוֹת מַבְשִׁילוֹת וּמִסְתַּיְּמוֹת. פְּגִישָׁה בַּת שְׁנִיּוֹת וּפְגִישָׁה בַּת תְּקוּפַת חַיִּים. כָּל אַחַת הִיא יָקוּם זְמַן שָׁלֵם.

פִּרְחֵי הַזְּמַן בַּשָּׂדֶה הָאֵין סוֹפִי נִפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים, כָּלִים וּפוֹרְחִים.

כֹּה הַרְבֵּה מַעְגָּלִים, כֹּה הַרְבֵּה מַחֲזוֹרִים: הַיְּמָמָה, הַיָּרֵחַ, הַשֵּׁפֶל וְהַגֵּאוּת, הַבִּיּוּץ, הַמַּחֲזוֹר הַמִּינִי הַקָּטָן, הַמַּחְזוֹר הַמִּינִי הַגָּדוֹל, הֲנָפַת הַפַּטִּישׁ וְהַנְחָתָתוֹ, הֲנָפַת הַחֶרֶב וְהוֹרָדָתָהּ, הַחִבּוּק, הַפִּהוּק, הַשֵּׁנָה, שְׁתִיַּת הַקָּפֶה, לְגִימַת הַתֶּה, הַהֲזָנָה, הַזַּעַם, הַבֶּכִי, הַחִיּוּךְ, כָּל דְּבַר מַעְגָּל. הַקָּטָן מַפְעִיל אֶת הַגָּדוֹל, הַגָּדוֹל פּוֹעֵל עַל הַקָּטָן. אֵין סוֹף מַעְגָּלִים מְשֻׁלָּבִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי, מְטִילִים אֶת צִלָּם אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי, פּוֹעֲלִים בִּתְנוּעָה הַרְמוֹנִית חַסְרַת גְּבוּלוֹת.

גַּם אִם נִתְקַע מַעְגָּל אֶחָד הוּא שַׁיָּךְ לַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה. עֲצִירָתוֹ אוֹ הֶאָצָתוֹ יוֹצְרִים שִׁלּוּב חָדָשׁ. הַתְּנוּעָה אֵינָהּ נִפְסֶקֶת לְעוֹלָם.

בִּמְרוּצָתֵנוּ לִקְרַאת הַתַּאֲרִיךְ הַחֲגִיגִי, הַכֹּה אֱנוֹשִׁי שֶׁל סוֹף הָאֶלֶף הַשֵּׁנִי אוֹ סוֹף הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי אוֹ סוֹף הַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה, אָנוּ יוֹצְרִים בְּיָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת, וְאַהֲבָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה אֶת הַגְדָּרוֹת הַהַתְחָלָה וְהַסּוֹף.

וּמָה אָנוּ עוֹשִׂים אִם לֹא בְּנִיָּה אֵין סוֹפִית שֶׁל גְּדוֹת הַנָּהָר, שָׁם זוֹרֵם נָהָר הַיַּחַס הוּא הַזְּמַן. עִם כָּל תַּמְרוּר שֶׁאָנוּ מַצִּיבִים אָנוּ מוֹסִיפִים פֵּרוּר לִגְדוֹת הַמֻּשָּׂגִיּוֹת. בִּבְנוֹתֵנוּ אֶת הַמֻּשָּׂג וְהַחֹמֶר אָנוּ יְכוֹלִים לְהִתְבּוֹנֵן מֻקְסָמִים בַּזְּמַן הַשּׁוֹטֵף. בִּנְהַר הַיְּחָסִים. כַּאֲשֶׁר הַמֻּשָּׂג וְהַחֹמֶר מִתְפּוֹרְרִים וְשָׁבִים אֶל מְקוֹמָם לְתוֹךְ הַנָּהָר - אָנוּ כֹּה עֲצוּבִים. נֶחְפָּזִים לִבְנוֹת מֵחָדָשׁ מִדֶּרֶךְ לְכַף רַגְלֵינוּ אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ שׁוּב נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מֻקְסָמִים בַּזְּרִימָה. בְּנֵי אֱנוֹשׁ מְבֹרָכִים אָנוּ, וְאָנוּ יוֹצְרִים אֶת הַקֶּסֶם.

1000, 1600, 2200, הַאִם אֵלּוּ דַּקּוֹת? שָׁעוֹת? שָׁנִים? בְּכָל אֲשֶׁר נִפְנֶה אָנוּ עוֹמְדִים סַקְרְנִים מוּל הַדֶּרֶךְ הַמְּנִיעָה אֶת כָּל גַּלְגַּלֵּי הַיְּקוּם הַמְּשֻׁלָּבִים בֵּינֵיהֶם. לַמִּין הַזָּעִיר בְּיוֹתֵר וְעַד לַמֻּחְלָט בְּיוֹתֵר. כָּל אֲשֶׁר הָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה. וָלֹא. לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי.

גַּם בְּמַחְזוֹר הַיְּמָמָה בָּאָרֶץ הַחַמָּה שֶׁבָּהּ אֲנִי גָּר, פּוֹעֶמֶת אוֹתָהּ חֻקִּיּוּת אֵין סוֹפִית. הָאַיִן הַמָּתוֹק וְהַמַּפְחִיד לִקְרַאת הַהַתְחָלָה וְהוֹפָעַת הַזְּרִימָה וּנְסִיגַת הַצֵּל, וְהַמַּעֲשֶׂה, וְהַבֹּהַק, הָאֲדָמָה הַמִּתְקַשָּׁה וְהָאֲוִיר הַקּוֹרֵן. הַהַרְפָּיָה וַעֲלִיַּת הַצֵּל וְהַהֶמְשֵׁךְ בַּלַּיְלָה הַחַם, הַחִפָּזוֹן לִקְרַאת הַחִדָּלוֹן – וְשׁוּב רֶגַע הַבֵּינַיִם שֶׁל הָאַיִן אֲשֶׁר סָפוּג בְּכָל שָׁעָה וּבְכָל מַעֲשֶׂה: הָרֶגַע הָאָיֹם חֲסַר הַזְּמַן, הָרֶגַע שֶׁבּוֹ נֶעֶלְמוּ הַגָּדוֹת וְהוּא מֻחְלָט וְעִלָּאִי.

וּבְהִתְבּוֹנְנִי בְּקָטָן אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַגָּדוֹל: הִנֵּה הָעוֹלָם הִנֵּה אֲנִי.

 

ספר הזמן

0000
לִפְנַי הֱיוֹת הַזְּמַן,

וְאֵין עֲדַיִן צַד אַחֵר,

רַק הַמְתָּנָה בְּאֵין מַתָּן

וְהַזְמָנָה בְּאֵין כָּל זְמַן.

 

0100

בַּתֶּפֶר בֵּין הַסּוֹף לַהַתְחָלָה,

בִּנְקֻדַּת הָאַיִן,

בֵּין נְשִׁימָה לִנְשִׁימָה.

 

0200

כַּאֲשֶׁר הָאַיִן הוֹפֵךְ לִכְלוּם,

דָּבָר קוֹרֶה בָּעֳמָקִים,

מִתְהַוֶּה דָּמוּם.

 

0300

דּוּמָם מַרְפֶּה קְשָׁרָיו,

שְׁאֵרִיּוֹתָיו פְּרוּשׂוֹת,

הַשָּׁמַיִם לְלֹא תְּנוּעָה.

 

0400

בָּא רֶגַע הָעֲמִידָה עַל שְׂפַת הַמַּפָּל,

דְּמָמָה לִפְנֵי תְּנוּעָה,

הַשְּׁאִיפָה לִפְנֵי שִׁחְרוּר.

הָעוֹלָם שָׁטוּף בְּאוֹר שֶׁאֵינוֹ אוֹרוֹ,

הַשָּׂדֶה דּוּמָם מַמְתִּין.

 

0500

הִנֵּה זוֹרֶמֶת הַתְּנוּעָה.

תְּחִלָּה אֵינָהּ מֻרְגֶּשֶׁת.

אַךְ הִנֵּה! בְּבֵרוּר אָפֹר!

אֲפֹר פְּלָדָה נִסְדָּק וָרֹד.

צִפּוֹר! צִפּוֹר!

 

0600

קַו הָרֶכֶס נִסְדָּק,

גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ מְנַסֵּר, חוֹתֵךְ, נוֹסֵק.

הוֹ, שֶׁמֶשׁ! שֶׁמֶשׁ!

רִקְמוֹת חוּטִים וְאוֹר.

 

0700

רִיצָה רִיצָה

זוֹרֵם עָסוּק מִתְנַקֶּה

מְחַפֵּשׂ בּוֹדֵק נוֹסֵק נִזּוֹן

 

0800

כָּאן נַתְחִיל.

כְּבָר הִתְחִילוּ?

מִקְצָב סָדוּר.

כִּוּוּן בָּרוּר.

 

0900

הַבֵּט אֶל יָדְךָ.

הַכְּלִי הָפַךְ אֶחָד,

הַנִּכְלָל הָפַךְ אֶחָד.

 

1000

הַבֵּט סָבִיב.

רְאִיָּתְךָ נִפְרֶשֶׂת.

טַבְּעוֹת הַזְּמַן מַכּוֹת גַּלִּים

מִתַּחַת לְךָ.

 

1100

הֵיכָן טַרְפִּי?

דָּם קָטָן זוֹרֵם בִּי,

חַיִּים קְטַנִּים מְפַכִּים,

נֶפֶשׁ קְטַנָּה שָׁבָה.

 

1200

תְּלוּיָה בַּשָּׁמַיִם,

פְּרוּשַׁת אֵבֶר,

מְטִילָה אוֹר מֻחְלָט.

לְאָן לִפְנוֹת?

מִזְרָחָה? דָּרוֹמָה? מַעֲרָבָה?

 

1300

הַחְלָטָה נָפְלָה לֹא מֻרְגֶּשֶׁת,

מִתְרַכֶּזֶת בְּעַצְמָהּ,

לֹא קַשּׁוּבָה לִכְלוּם,

חֹם זוֹרֵם.

 

1400

הַשָּׁמַיִם מְנֻסָּרִים בְּעָצְמָה,

נְסֹרֶת שֶׁל חֹם וְאוֹר,

עֵצִים שׁוֹתִים דְּמָמָה.

 

1500

נִשְׁמַת הָעוֹלָם נִשְׁמַעַת

כְּבֵדָה וְיַצִּיבָה,

הַשֶּׁמֶשׁ מַבִּיטָה לְאָחוֹר.

 

1600

הַיָּם מְלַטֵּף אֶת

מִצְחָהּ שֶׁל הָאֲדָמָה הַמְּסַנְוֶרֶת

בַּאֲוִיר קַל.

 

1700

בּוֹדֶקֶת אֶת חֶשְׁבּוֹנָהּ

מַרְפָּה הַשֶּׁמֶשׁ אֶת יָדָהּ.

הָאֲדָמָה מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ

בְּעֵינַיִם חֲצִי פְּקוּחוֹת.

 

1800

מְנוּחָה. עוּר הַזְּמַן!

אֶפְשָׁר לְתַקְתֵּק. לִנְשֹׁם.

מַרְכִּינָה בַּעֲיֵפוּת אֶת רֹאשָׁהּ

אֶל מִטַּת הַמַּיִם,

יָפָה, כּוֹנֶסֶת עַצְמָהּ.

 

1900

שְׁעַת הַמַּזָּל, שְׁעַת הַגְּבוּלוֹת.

הַסֶּדֶק הַקָּשֶׁה נָמֵס

הָאֶחָד חַי בְּתוֹךְ הַשֵּׁנִי.

נֶצַח שֶׁל רֶגַע.

אַךְ הִנֵּה חוֹמֵק חוֹמֵק הָאוֹר.

 

2000

שָׁקַע הָעוֹלָם,

עָלָה הַגַּל סְבִיבִי.

הֶאָנוּחַ אוֹ אָקוּם שֵׁנִית?

 

2100

אֲנִי מַמְשִׁיךְ מֵעֵבֶר לִזְמַנִּי.

בָּאָרֶץ אֲפֵלָה מוּאֶרֶת,

תְּנוּעָה שְׁקֵטָה, פַּרְוָה רַכָּה

וְצִפָּרְנַיִם.

 

2200

מַמְלָכָה שֶׁל עֹמֶק אֲפֵלָה,

מוּזָרוּיוֹת מַעֲמַקִּים

עִם אוֹר עַצְמִי.

 

2300
מָחוֹל, מָזוֹן וְהִתְרַבּוּת.

הַזְּמַן אֵינוֹ יַצִּיב יוֹתֵר.

מַהֵר! מַהֵר!

 

2400

שְׁאֵרִיּוֹת חוֹמְקוֹת אֶל הַמֻּחְלָט.

נָמוֹג הַכֹּל, נִבְלַע, כֻּסָּה, טָבַע,

נִמְחָה.

בְּרֵכָה שְׁקֵטָה.

 

0000

כְּבָר לֹא הֱיוֹת בְּצַד אֶחָד,

וְאֵין עֲדַיִן צַד אַחֵר,

רַק הַמְתָּנָה בְּאֵין מַתָּן

וְהַזְמָנָה בְּאֵין כָּל זְמַן.

 

הערות על משחק

 

הערות על משחק

 

למרות שאיינשטיין טען כנגד האקראיות הקוונטית כי אלוהים אינו משחק בקובייה, דהיינו, האל אינו מהמר, כלומר ישנה סיבתיות תהא אשר תהיה, למרות טענה זו, לתפיסת המשחק יש מרכיב מכריע מבחינה מרחבית. למרות שהמנות קבועות (קוואנטום), עצם הגדרתן כמנות, או אם נרצה סוג של קוביות, מאפשר את משחק ההרכבה של מערכים חדשים. השטח הוא פסיכו-אקטיבי. כפי שהשאלה הקיומית להיות או לא להיות מגדירה את קיומו של השואל, המִשְׂחָק עצמו על קטביו ומעבריו השונים מגדיר את קיומו של המְשַׂחֵק עצמו במרחב.

גדולתו של המשחק כתפיסה, היא נקודת המבט מחוץ ללוח המשחק, כאשר לוח המשחק הינו מעבדה, כלומר גיזרה נבחרת וסטרילית של אפשרויות מצביות לבחירה ופעולה. המשחק הינו תרגול ועיבוד עצמי, מול עדותו של האחר, המאפשר לחרוג ממישור נתון של סיבה ותוצאה אל מרחב-על המאפשר להכילם.

אין פלא שיש הלימה בין הופעת מושג הפיתוח העצמי לתרגול שאינו קיומי במאה החמישית לספירה במזרח, ואין פלא שישנה הלימה בין התפתחות העצמי המודרני לבין המדע המודרני במאה החמש-עשרה החל מן ההלם הקופרניקאי שהפך את כיוון המבט שלנו, דרך המחזה השייקספירי שהפך את העולם לבימה, והקו-פוסיביליות של לייבניץ שהתחילה להמשיג את המציאות כמנות, הקוונטיות, והלאה, אל הפיצול הקרטיזיאני של גוף-נפש והייצוגים שלהם.

הפיצול תרם להתפתחות התפיסה הספורטיבית. בהיפרדותו מן "הגריד של הממשי", המשחק עם גולגלות הצד המובס הפך, עם התפתחות זאת, למשחק עם כדור. מממשות לייצוג. בעקבות מרחביה המוגנים של האורבניות, המאבק ההישרדותי הפך להתפתחותי. מרחבי המלחמה הקיומיים ברמה ראשונית של מקום ומזון נושקים למרחבי הספורט שהינם קיומיים ברמה שניונית כמִפְתָּחִים של כאוס מוסדר בתוך התרבות האורבנית.

מול הערך המוסרי של המידה הטובה (virtue), הופיעה המקצועיות, למעשה הספורטיביות, של העצמי הפועל, כערך של הישגיות העומד בפני עצמו, כמרכיב יסוד בתפיסה תאגידית, המאפשר לייתר את המוסר האישי לטובת היעד התאגידי. ממצב של אינטואיציה ודחפים ו/או אמנות ממשל, למצב של שיטה שיכולה גם לבוא על חשבון מוסר. בשנת 1978 באחד הימים כשהיינו בסדנת הדפוס של סרי בקומה הראשונה של בנין בצלאל הישן נכנס טרטקובר, פתח את מגרת המתכת הגדולה עם ערימת אמהות העץ הגדולות (כ 18 ס''מ גובה) והסדוקות של גופן ישן כנראה "וילנא", ראש האות "למד" היה מפותל לאחור, חיטט באותיות העץ, בחר וסידר שני משפטים קצרים שהדפיס אותם בצבע אדום לרוחב שני חצאי גליונות. האחד היה "ישראל זה לא אמריקה". השני היה "אל לה לישראל".

בשנת 1916 עם הופעת תורת היחסות (relativity) הכללית של איינשטיין שבה כל דבר מתייחס לכל דבר, ועם הופעת התפיסה כי הצופה משפיע על הניסוי, השתנה גם הדיון של השדה האמנותי ביחסים ובייצוג ההולם שבין אובייקט לתמונה כמו בין הפרח לתמונת הפרח.

המוקד עבר אל הדיון ביחסים ובהשפעות שבין המתבונן לאובייקט, בין התודעה לתופעה, כאשר הוא מסביר ייצוג תמונתי במונחים של פעילות מנטאלית וקוגניטיבית של המתבונן ואת הפעלתו ופעולתו של המתבונן בעת ראיית התמונות ברמות שונות של תפקוד ויצירה.

תפיסת הנסיין משפיע על הניסוי היא ביטוי להסטת המיקוד מן התופעה אל התודעה ולכן גם ניתוקם זה מזה, עקב שבירת הזהות התודעתית שקבעה התופעה. זו גם בחינת היחסים בין הארגון הסומטוטופי (גוף-מיקום) שדרכו ארגנו את העולם על פי הפרופורציות שלנו ורמות הרגישויות שלנו, לבין הופעתו של העולם מחוץ לפרופורציות שלנו. האם המשמעות היא עליית מדרגה? חייבת להיות סיבה למיקום כל נקודה בקומפוזיציה. כך תבעו המורים הוותיקים לעיצוב. האם ה"באוהאוס" המפורסם חב משהו לתורת היחסות?

 

צעדים ומרחבים 2017

 

הערות על התמצאות

על כוס קפה מצוין הייתה לי השבוע שיחה נעימה מאוד עם אסף מרון וכמובן מצאנו בכוס הקפה "מביצי כינים ועד קרני ראמים" ממרחב זעיר ועד מרחב אדיר. בכלל, זה התחיל מהרהורים על צלופחים ומסעם. וגם, נגענו בהתמצאות. בהחלט נדרש קפה נוסף. הנה עוד כמה הערות

הערות על התמצאות

 

מדוע לאסי יכולה לשוב הביתה? או דגי הסלמון? או פרפרי המונרך? או החסידה? או עלווית החורף? מדוע ייגרע חלקנו במסע הביתה? במקרה שלנו זו תהיה תפיסת המרחב כעיקרון מובנה של המוח. השאלה המתבקשת היא מה משקף עיקרון מובנה זה של המוח? וממנו שאלות כמו: מהו המקור שהוא נגזר ממנו? האם זהו סיבוב כוכב ארץ? האם זהו ציר הסיבוב? השדה המגנטי? האם זאת הכבידה? וכל אלו ממה הם נגזרים? ובהמשך, מה בדיוק הם יחסי התפיסה והמרחב?

זהו גם הסיפור הדאואיסטי על הנזירים המתבוננים בדגל מתנפנף ברוח: האחד אומר הדגל נע ברוח. השני אומר הרוח מניעה את הדגל. המורה שלהם אומר התפיסה שלכם מתנועעת. דהיינו, אנו פוגשים את הנחת הנסיין משפיע על הניסוי בגרסה מקיפה של ריבוי נסיבות שבה המעצב הוא העיצוב, או המתבונן הוא התופעה.

נוכל למצוא התייחסויות כלשהן לתפיסה המתנועעת אצל החושבים והחוקרים הבאים (רשימה אקראית לפי ציר זמן):

לייבניץ (1714), החביב עלי, טען כי "כל נפש יודעת את האינסוף, יודעת הכול, אבל באופן מבולבל (עקרונות הטבע והחסד סעיף יג, עמ' 86, ציטוט מעבודת דוקטורט של ליסון אלעד)"

קאנט טען כי יש בנו יכולות נפשיות מולדות המתקיימות ללא תלות בניסיון. וכי הרי רובנו חשים כך.

סנטיאגו רמון אי-קחאל קבע ב 1884 כי אירועים חיצוניים מיוצגים במוח כעקבות עם ממדים של מרחב וזמן. כלומר, כדפוסי פעילות עצבית אשר יוצרים שינויים סינפטיים. לפיכך תהליכי למידה וזיכרון משמעם חיזוק הסינפסות הרלבנטיות (הגברה סינפטית ארוכת-טווח long-term potentiation ,‏ (LTP): חיזוק עוצמת הסינפסה שבין שני תאי עצב לאחר הפעלתם).   

הסופרת הדנית איסאק דינסן (קארן בליקסן 1885-1962) אמרה באחד מסיפוריה: "מעטים מאוד מאתנו יכולים לומר כי הם פטורים מהאמונה כי העולם הינו יציר דמיונם. והוסיפה: אם כך הוא האם אנו מרוצים ממנו? גאים בו?"

מקס ורטהיימר ממייסדי תפיסת הגשטאלט אמר בשנות השלושים של המאה העשרים כי יש בנו תבנית המשליכה את חוקיה על הקלט החושי.

בשנות השלושים של המאה העשרים הגדיר אדוארד טולמן, פסיכולוג אמריקאי שפגש את קורט קופקה ממייסדי תפיסת הגשטלט, את המושג "מפה קוגניטיבית" כייצוג מנטלי פנימי של ההיערכות המרחבית של העולם החיצון באמצעות למידה של סימנים ומבנה. את תהליך הלימוד האינטואיטיבי כינה "למידה לטנטית" (בעברית תורגם כלמידה סמויה).

קנת קריק הציע ב-1943, שמחשבתנו יוצרת מודלים בקנה מידה קטן של מציאות, כדי לסייע לנו לצפות את האירועים.

בשנת 1949 אמר דונלד הב כי למערכת העצבים יש רגישות לסידוריות בזמן, דבר המעיד על סיבתיות וכי התמדה או חזרה על פעילות מהדהדת (או 'עקבות') נוטים לייצר שינויים תאיים התורמים ליציבותה.

בשנות החמישים של המאה העשרים אמר ז'אן פיאז'ה, פסיכולוג שוויצרי, כי הידע שלנו על העולם מאורגן במוח במבנים קוגניטיביים שכינה אותם סכמות.

בשנות הששים אמר קווין לינץ', מתכנן ערים ואדריכל אמריקאי כי הסביבה משפיעה על האופן שבה אנו תופסים אותה, אנו יוצרים מפה מנטאלית של האזורים והמרחבים שבהם אנו חיים. במפה זו  חמישה אלמנטים: נקודות ציון, נקודות מפגש, צירי מעבר ראשיים, גבולות בין מתחמים, ומתחמים בעלי זהות הומוגנית.

בשנת 1971 גילה ג'ון או'קיף שתאי עצב מסוימים באזור במוח שנקרא היפוקמפוס, שקשור בזיכרון,  פעילים כשהחולדה נמצאת במיקום מסוים וכשהיא נמצאת במיקום אחר תאים אחרים פעילים. כלומר כל מיקום שלנו במרחב מיוצג על ידי תאים פעילים במוח. או'קיף קרא לתאים הללו "תאי מיקום" (place cells). הוא מצא שזיכרון של סביבה מסוימת  מאוחסן במוח כדפוס הפעלה של תאי מיקום ספציפיים. בלימוד סביבה כלשהי אנחנו יוצרים במוח דפוס של תאי מיקום מסוימים. כשנגיע שוב לאותה סביבה, תאי המיקום יפעלו ונזכור איפה אנו נמצאים.

בשנות התשעים כתב ג'ק נאסאר כי המפות הקוגניטיביות שלנו הינן רגשיות. יש לנו ולחברי קהילתנו שיפוט ערכי מתעדף, שלילי או חיובי, לגבי מקומות שונים במרחב העירוני.

בשנת 2005 מצאו מיי-בריט ואדוארד מוזר (נורבגים עמיתי מחקר שהתארחו אצל או'קיף בהכשרתם. שלושתם קיבלו על כך את פרס הנובל לפיזיולוגיה ורפואה בשנת 2014. הניסויים בוצעו באמצעות תנועת חולדות במרחב).

כי תנועתנו במרחב מיוצגת כרשת (grid) זיכרון של מסלולים ותנועה במוח באזור האנטוריינל קורטקס באמצעות תאי עצב (grid cells) שהופעלו מכמה נקודות שיצרו תבנית גיאומטרית כקדקודים של משושה שהתחבר רשתית למשושים אחים, מקבילים, או חופפים או בזווית שונה. (אנטוריינל קורטקס פועל כמרכזיית מידע להיפוקמפוס וממנו)

בשנת 2017 מצאו אולנובסקי וחבריו ממכון וייצמן במוחות עטלפים את הייצוג של הכיוון ליעד והמרחק ליעד בתאי מוח הנמצאים גם הם בהיפוקמפוס.  

אם נסכם, מיקום – כיוון – רשת. הפעלת תפקודי מרחב במוח ותרגול פונקציית הניווט במוח תלויה בתאי שריג (grid cells) המשתמשים במידע  של תאי מיקום (place cells) ותאי כיוון ומרחק ליעד. מכיוון שעל פי קאחאל, אירועים חיצוניים מיוצגים במוח כעקבות עם ממדים של מרחב וזמן, כלומר, כדפוסי פעילות עצבית אשר יוצרים שינויים סינפטיים, לפיכך תפיסת המרחב שלנו היא אלסטית. פסיכו-אקטיבית.

"תחושת המיקום והיכולת לנווט היא יסוד קיומנו, היא מעניקה לנו את תפיסת העמדה שלנו ביחס לסביבה. תהליך ניווט הוא שילוב של תחושת מרחק המבוססת על תנועה וידע קודם" (הוועדה לפרס נובל 2014). 

האם תחושת המיקום והבוזמניות של תופעת צעד ומרחב, היוצרים את עצמם כייחודיות ורצף, הם המקור והתשתית של תחושתנו העמוקה ביותר?  בין הצעד ליעד זורחת ההתבוננות. העקבה כתוצאת כל פעולה שהיא, היא הדפוס שטבענו. ומכיוון שזו פעולה - זאת המציאות. 

 

צעדים ומרחבים, 2017

הערות על אופק

 

הערות על אופק

 

יסוד מהותי לקיומנו ומיקומנו הוא האופק ומשמעותו לגבי רצון, הנעה, מיקוד והשתוקקות הנמצאים מתחת לקוגניציה ולרגש, תפקידו הפסיכו-אקטיבי, מכלול יחסנו אליו. אופק הוא גבול טווח המבט בשטח. האופק מהווה מסגרת למיכל תפיסתי אישי וקבוצתי יחד עם הגדרה של חוג יעדים פוטנציאלי, כאשר אנו אומרים ומשתוקקים: להפליג אל האופק.

חוג האופק מגדיר את מקומו של היחיד כמרכז ואת עוצמת תחושת החשיפה המתבטאת במרחק. אופק פיזי המגולם במרחק הינו פער המציע פעולה של גישור ומילוי כהשלמה של רצפים, מציע קשב, אתחול תחושתי החל מפחדים ועד לתחושת עתיד כאופק רגשי ומטאפיזי.

האופק הינו תפיסה הנגזרת מיכולות ההתבוננות שלי ומסמנת שטח כמרחב שחלקו ממשי וחלקו מושגי. זו היא מפה קוגניטיבית. האופק יוצר את תחושת הזמן. אופק מוגבל יוצר תחושת חסימה היכולה להתפרש ככליאה או מוגנות. ככל שהאופק מוגבל יותר תחושת הסגירה גדלה. אופק פתוח יוצר תחושת חשיפה היכולה להתפרש כפחד או התגוננות או אתגר. ככל שהמרחב פתוח יותר הרצון שלא להיחשף גדול יותר.

עוצמת החשיפה המתבטאת במרחק מאתגרת שני כוחות הופכיים ומשלימים של שימור ותנועה המבוטאים כתכונות: תכונת הקיום השואפת לשמר את עצמה באמצעות שליטה במרחב ובזמן ותכונת הרצף השואפת למלא כל חלל פוטנציאלי.

מבחינת הכוח הקיומי השואף לשימור, ככל שמרחב החשיפה גדל כך עולה תחושת האיום ומרכיב הדחק. לכן עולה מרכיב ההסתגרות (חומה, ספינה, ספינת חלל, ביגוד, חסימה פיזית, חסימה התנהגותית, חסימה נפשית) כפורמט הישרדותי המאפשר שליטה ושימור של זמן ומרחב המכילים מקטעי רצפים של סדר כקודים של פעולה והתנהגות עם תוצאות מאשררות.

מבחינת תכונת הרצף השואפת למילוי, ככל שממדי המרחב גדלים והאופק מתרחק כך עולה מרכיב הפער. החלל הפוטנציאלי למילוי יוצר פעולות מהותיות של תחושה, דמיון, יוזמה, תכנון, המרצפות את החלל עם רישות - גריד, ופעולות של אומדן טווחים, שאיפה לצלוח את המרחק, גישור וכניסה למרחב כדי להכתיב תוואי חדש שמשמעו רצף וסדר. מבחינת דרכי הראיה שלנו והתפיסה האנושית של האופק החיצוני אפשר לומר כי הכוח הקיומי מכוון מגבול הצורה פנימה וכי כוח הרצף מכוון מגבול הצורה החוצה.

בשטח פתוח האופק הינו רחוק ומהווה פוטנציאל לכיוון ולתנועה. לכן הוא מסמל התפתחות. אופק פתוח מאפשר תפיסה הרמונית של חוג, מרחב מעגלי, את כיווני שושנת הרוחות ואת הצופה כמרכז מתבונן.

סוגי האופק שנפגוש הם אופק פתוח, אופקי משנה מקומיים, גבולות תאי שטח, ואופק מקוטע או שבור. אלו הם מרחבי התמודדות אשר מפעילים אצלנו שני כלים תודעתיים:

הכלי התודעתי הראשון הינו המבט מאתנו החוצה. בכלי זה שלושה מרכיבים: אומדן, הערכה, פעולה. הוא מכוון לאומדן ולהערכה של פוטנציאל מרחבי, מיקומנו ויחסנו למרחב ויחסו של המרחב אלינו.  הוא שואף להשלמת פערים וכיסוי הריק. זהו הדחף להשלמת הרצף והסדירויות של פני השטח. כמו שאיפה למילוי משבצות בדף של מחברת או כמו השלמת משפט מוזיקלי. הוא מופעל מול מדרון כאשר אנו מבצעים אומדן מרחקים עד לתחתית, מול מעלה כאשר אנו מבצעים אומדן מרחקים עד לפסגה, ומול פער כאשר אנו מבצעים אומדנים של גישור, השלמת נפח, מילוי.

הכלי התודעתי השני הינו המבט מאתנו פנימה אל עצמנו. הוא מכוון לערות קיומית, לרמת הרמוניה, הסכמה או אשרור שכולם מתבטאים בקשב. אנו ממשיגים את האופק לטובת הטווח הרגשי כאופק רגשי. גם כאן פועל עיקרון הרצף בתחושות וברגש הנלווה. הרגש שאנו חשים פועל או מופעל גם הוא על פי עקרון הרצף. התכונה שלנו להשלים משפט כתוב או משפט מוזיקלי היא השאיפה להשלמת הרצף. תחושת העתיד שלנו היא שאיפה להשלמת רצף. באמצעות הדמיון אנו יוצרים ובוחנים רצפים שונים ובודקים את היתכנותם. גם יחסינו ורצוננו לשכפל את עצמנו ולהתרבות הם התכונה של המשכיות הרצף.

אנו בוחנים תקפות של רצפים רגשיים, אישיותיים וקהילתיים מול אופק פיזי ממשי. מתן אמון מייצר אופק רגשי הגורם למטופל להפעיל את הכלי התודעתי הראשון לאומדן, הערכה ופעולה של גישור, השלמת רצף ומילוי. גם אם המטופל הפעיל רק את שלב האומדן ולא המשיך לשלבים הבאים מבטו כבר מופנה החוצה.

את הדגמים והרצפים אפשר להמשיג באמצעות דימויים של תכונות יסוד: ייצוג זכרי וייצוג נקבי. הדימוי הזכרי הוא pattern שמקורו האטימולוגי הוא פאטר-אב, פטרונוס-מגן, פטרון-אדון. זהו דגם אב של רצף, סדירות ומקצב עם תכונה של שכפול, ואפשר לגזור מהם את המושגים סדר, מרקם, דפוס, קוד, מתווה, מודל התנהגותי, דוגמה לחיקוי. הדימוי הנקבי הוא "מטריצה" שהוא מערך, תכנית, תבנית, דפוס עם תכונה של מסגור, הכלה והכללה של עצמים, יחסים ופעולות.