קלאס
הפיקוסים הגדולים התנועעו מבעד לחלון. תמזי בת התשע הסתובבה אלי ואמרה לי בוא נשחק קלאס. בטח. אמרתי. איפה? למטה בשדרה היא אמרה. קדימה. אמרתי. היא לקחה קופסת גירים צבעוניים וירדנו במדרגות הבנין. יצאנו למדרכה, חצינו יד ביד את הכביש אל תוך השדרה מתחת לפיקוסים הגדולים. התיישבתי על ספסל ותמזי התחילה לשרטט בשקדנות את הריבועים. כל אחד בצבע שונה. וורוד, תכול, צהוב, ירוק, בתוך כל ריבוע היא רשמה בקפדנות את מספרו. הם נורא קטנים אמרתי לה, הרגליים שלי לא ייכנסו לשם. היא אמרה לי לא לדאוג אבל הגדילה מעט את הקווים.
שכחתי איך קופצים אמרתי לה. הנה תעשה כמוני היא אמרה, מוכנה לפני המשבצת הראשונה. הנחתי את הקסקט על הספסל וקמתי מעביר אגודלים בתוך הכתפות שלי ומרים את המכנסים מעל קו המותן. היא דילגה במהירות, אתה רואה? היא אמרה, זה פשוט. בטח. אמרתי. הקפצתי גם אני שמונים קילו לאוויר. סיימתי מתנשם, מושך את מכנסי למעלה. היא פנתה רצינית אל הדילוג. מחאתי כפיים. את המובילה. דילגתי שוב. לא הרגל הנכונה היא נזפה בי. הנה: שמאל, ימין שמאל ימין ימין שמאל שמאל שתי רגליים שתי רגליים ימין שמאל. תסיים בשמאל היא התרתה.
התנשפתי על הספסל. במעלה השדרה פסע איש צעיר מארץ כוש. הוא נשא קופסת קרטון חומה. הוא התקדם לכיוונינו. הוא היה לבוש בקפדנות. חולצה מגוהצת עם דוגמה גיאומטרית גדולה, כתפות אפורות, וסט אפור מכופתר. מכנסיים מגוהצים עם קמט אורך. נעליים מצוחצחות מבריקות עם שרוכים בקשר של שתי לולאות. שערו היה מקורזל ומסופר. על השיער היה מונח כובע קסקט מבד משובץ ריבועים גדולים. כשהתקרב הוא התבונן בקסקט הקש הישן שלי, פגש את עיני וחייך. אפשר לשוחח איתך? שאל.
דרך עלי הפיקוס ירדו קרני אור שיצרו מרקם ירוק זהוב מתנועע. זוג צעיר עם עגלה, תינוק ושני כלבי פודל עבר לכיוון הכיכר ותמזי הצטדדה לאפשר להם לעבור לצד שרטוט הקלאס. שתי נערות עם חזיות ריצה חלפו אחריהם גופן חום ולבן מתנועע עם האור. יונים המו וליקטו פרורים על שביל האופניים. התבוננתי בו מזהה את הסוכן הנוסע או המטיף או המיסיונר. עיניו היו חומות עם גבות שחורות. פניו חומים רחבים, שיניו לבנות. למה לא? חשבתי, בגילי זה טוב לתרגל קצת דיבור. הוא הניח את הקופסה על הספסל והתיישב, מתבונן בקווי הגיר הצבועים. תמזי שיפצה את השרטוט על הקרקע, דילגה ברצף על רגל אחת, הצליבה רגליים עם קוקיות מתנופפות ופנתה אלי.
אפשר. אמרתי. אבל תצטרך להמתין. ודילגתי שוב את כל המשבצות, אחת, ואחת, ושתיים, והצלבה ושוב שתיים ואחת בעקבות תמזי הנחרצת, אוחז בכתפות שלי, מונף לאוויר עם זיכרונות ילדות. הנה, סיימת ברגל שמאל! ככה! יפה! היא אמרה מצמידה כפיים ומתכוננת לדלג מיד. פוף, התנשפתי, התיישבתי מחייך על הספסל.
ארץ מאוד נהדרת,
הוא אמר בחיוך. נכון אמרתי. הכי טובה. נכון, נכון. הוא הסכים. עצם את עיניו ואמר: ארצו
של אלוהים ישראל! ארץ הקודש! מלאכים! אמרתי, שמי דוד. מה שימך? אדי. הוא אמר.
ומהיכן אתה מגיע אלינו, אדי? הגעתי לארץ הקודש ממלאווי. מלאווי שבאפריקה. רחוק
מאוד. ארץ הקודש, נכון, אתה רואה את האור שמסתנן מהצמרות? כמו היכל. ומה אתה עושה
כשאתה לא הולך עם קופסה? אני עובד במסעדה. הארץ הכי מיוחדת. יש שלוש סיבות. אתה
רוצה לדעת? בטח, אמרתי. הוא מנה בכובד ראש: הראשונה היא השם ישראל שהוא קדוש וסמל
לכל הארצות האחרות. השניה היא שאני יכול ללכת ברחוב בלי שיתקיפו אותי. והשלישית
היא שהכסף בטוח. כשאתה עובד משלמים לך. הו, התפעלתי. סיבות טובות מאוד. התבוננו
בקווים ותמזי דילגה בקרני האור בודקת בזוית העין שאני רואה. שאלתי, גם במלאווי
משחקים קלאס?
כן, כן, הוא צחק, קווים באדמה. אמרתי, אתה יודע מה משמעות השם ישראל? בטח, הוא ענה, הארץ הקדושה של אלוהים! שאלתי, אולי אתה מכיר את הסיפור על יעקב? הוא התמודד עם מלאך וניצח. לכן השם ישראל. ישרא-אל. זה שמתמודד עם האל. כן, כן, הוא הניע בתוקף את ראשו, יעקב! זהו, אמרתי, כאן כולם מתמודדים עם אלוהים. בלי הפסקה. עבודה קשה. כן, הוא הניע את ראשו בחיוך, עבודה קשה. אתם מבורכים. הארץ הברוכה מכל הארצות.
הוא שקל בתוכו משהו והתרכז. האם אתה מאמין באלוהים? הוא שאל. התבוננתי בפניו שהרצינו. בטח. אמרתי לו. אני מאמין בך. בי?! הוא פרץ בצחוק מופתע נסוג לאחור. לא, לא, זה לא ככה, נופף בידיו. למה לא? שאלתי, הרי אלוהים הוא הכל, בכל מקום, נכון? כ-ן, הוא הסכים, הארץ הקדושה, הפטיר. אז חלק מאלוהים זה אתה. וזה כולל גם אותך וגם אותי. וגם את תמזי. וגם את המשבצות של הקלאס. והאור? אתה רואה את האור בעצים? הוא חשב בהיסוס. כ-ן. אז זה מספיק לי. אמרתי. אני מאמין בך. אתה אלוהים. הוא טלטל את ראשו והצליב את ידיו על חזהו. לא, בלתי אפשרי, לא אני, צחק, עוצם עיניים.
בין קרני האור בשדרה חלפו רוכבי אופניים, זוג מחובק, חתול שחור לבן בדק פח אשפה. תמזי תקעה את אגרופיה במתניה ונעצה בי מבט חמור. חכה רגע אמרתי וקמתי לדלג. אחת ושתיים ואחת ואחת ושתיים שתיים וביחד וביחד ואחת ואחת ושתיים ואחת ושתיים! לא רע היא אמרה. פספסת רק פעם אחת. התנשפתי.
כשהתיישבתי
הוא אמר בחיוך, דבר טוב, טוב מאוד. הוא הניח את ידו השמאלית על הקופסה וחשב. חייכתי
אליו. בוא תדלג הצעתי לו. הוא הניח את הקסקט בקפדנות על קופסת הקרטון קם מהספסל. תמזי,
תראי לו. הנה תראה, היא דילגה. הקוקיות התנפנפו. הוא התייצב לפני המשבצת הראשונה
עם נעליים מצוחצחות, דילג פנימה בהיסוס והמשיך בנתיב המצוייר. הוא סיים עם ידיים
פרושות וחיוך רחב. ככה? תמזי מחאה כפיים.
