יום שלישי, 31 במרץ 2009

לארי אברמסון נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי / קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" / ון ליר י-ם

lizard 6 / david michaeli / givataim / 1998


במכון ון ליר פועלת מאז ראשית שנת 2008 קבוצת דיון "מרחב הביטחון" העוסקת בהיבטים שונים של השילוב, ביטחון, צבא, קרקע, מרחב, סביבה ונוף. מרכז הקבוצה הוא ד"ר עמירם אורן שהוא גם עמית מחקר במכון. על פעילות הקבוצה ראו בקישור הבא: http://www.vanleer.org.il/heb/content.asp?id=779.



המפגש השישי של קבוצת דיון "מרחב הביטחון" התקיים ביום א' 29 במרס 2009. במפגש הציג פרופ' לארי אברמסון את הנושא "נופי ההבטחה והאבטחה של כביש 6 חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי".
המפגש הפעם היה שונה מקודמיו מאחר והצגת הנושא לא הייתה על בסיס מחקר אקדמי ולא על בסיס ניסיון מעבודה מעשית. הצגתו של לארי אברמסון היא סובייקטיבית מנקודת מבטו של הצייר האמן המתבונן במרחב ובנוף ומפרש אותו. הכוונה לנסות להשתמש במתודולוגיה והפרשנות שלו על כביש חוצה ישראל ולהשליך ממנה על הנוף הביטחוני הרב והמגוון של הארץ.
המגיבה ופותחת הדיון הייתה ד"ר דיאנה דולב, שעוסקת בהיסטוריה של אדריכלות והיבטיה המיליטריסטים.


לארי אברמסון נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי במפגש קבוצת הדיון "מרחב הביטחון", מוסד ון ליר, ירושלים, 29.3.09
תקציר


ככל שהמכונית מחליפה את הרגליים כאמצעי ראשוני ל"ידיעת הארץ", כך הופכים הכבישים המהירים לקטגוריה חדשה וייחודית של "נוף". הנוסע בכביש מהיר כמוהו כנוסע במסלול של אתר שעשועים המציע, מחוץ לחלון ובמרחק בטוח, אשליה של מציאות. כבישים מהירים רבים מחופים משני צידיהם בחומות המסתירות את הנוף האמיתי, ומציעות במקומו ייצוגים של נוף סמלי: צלליות של גגות כפריים, קשתות של חורבות עתיקות, או תמונה מופשטת של נוף פתוח וריק. כביש חוצה ישראל אינו נזקק לקירות מגן כדי להפריד את עצמו מהמציאות שמסביב: הכביש וסביבתו מעוצבים עד לפרטי פרטיהם כחלל אוטופי הרמטי, מרחב הסגור בתוך עצמו שמייצר "משטר ראייה" שבאמצעותו הנוף הנשקף ממנו מסופח לחלל האידיאלי של הכביש. כביש חוצה ישראל מתפקד כמה שמישל פוקו הגדיר "הטרוטופיה". אתר מוגדר במציאות, אך בו בזמן מחוץ לכל האתרים האחרים של המציאות. הכניסה אליו כמוה ככניסה לאתר מגודר ומאובטח, מבעד לשער סמלי (המנהרה במחלף בן שמן) ומבעד לשער אלקטרוני (מצלמות הניטור), המפקחים ומווסתים את נוכחותך במרחב הכביש. לכביש סגנון אחיד משלו, חוק משלו ומשטרה משלו, והוא מספק את כל צרכיו של הנוסע – משרות דרכים עד לתחנות דלק ובתי קפה איכותיים.
עיצוב הנוף של סביבת הכביש – איי התנועה ושולי הכביש – מייצר דימוי של ארץ ישראל הישנה והטובה, נוף פסטורלי של כרמי זיתים, שורות תמרים, משוכות צבר ופרחי בר שנעקרו ממקומם ונשתלו מחדש בין המסלולים. הנוף האידילי מספח אליו את הנוף האמיתי, של העיירות והכפרים הנידחים שנחשפו באחת לעין על-ידי הכביש החדש, והופך אותן לחלק מתמונת הנוף הרומנטית של הכביש. כך הופך הנוף המעוצב למנגנון להסוואת המציאות החברתית והפוליטית, מנגנון ששיאו הבוטה במדרון הנוף המלאכותי, המכוסה צמחיה "מקומית" המסתיר מעין הנוסע את חומת ההפרדה החותכת מתוך הנוף את טול כרם הפלשתינית.
כביש חוצה ישראל מייצר מרחב אוריינטליסטי חדש בו המזרח משמש כרקע ציורי ורומנטי לטכנולוגיה המערבית המתקדמת, טכנולוגיה המציעה תנועה אינסופית קדימה. כביש חוצה ישראל מציע מעין "אי תנועה" בלב המציאות, מרחב נפרד ומסודר בו המציאות אינה יכולה לדקור את הבלון, ובו - כל עוד אתה נשאר בגבולותיו, ולא יורד ממנו אל פקק התנועה של המציאות – מובטחת לך, בתמורה לאגרה, אשליה מושלמת של תנועה בלתי מופרעת לעבר מקום טוב.

לארי אברמסון (נולד ב- 1954 בדרום אפריקה עלה לישראל 1961. הציג מאז סוף שנות ה 70- בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בישראל ובעולם. זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס קולינר לאמן ישראלי צעיר, (מוזיאון ישראל 1979) פרס ע"ש ז'אק אוחנה, (מוזיאון תל אביב 1991), פרס שר החינוך והתרבות (1998) ופרס פונדיק לאמן ישראלי (מוזיאון תל אביב.(2007 גלריה הקיבוץ (תל אביב 1995 הפכה למוקד בדיון על האידיאולוגיה של הנוף הישראלי("tsooba" תערוכתו וייצוגיו "מיני ישראל" (מוזיאון ישראל 2006בהשתתפותם של 45 אמנים) הציעה מודל אוטופי אלטרנטיבי של המרחב הישראלי.
לארי אברמסון עמד בראש המחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל 1992-1999 שם ייסד ועמד בראש תכנית בצלאל לאמנים צעירים – תואר שני באמנות. שימש כמרצה אורח במכון לאמנות של סן פרנסיסקו ובחוג לאמנות של אוניברסיטת חיפה, ומשנת 2002 משמש כפרופסור לאמנות בביה"ס הגבוה שנקר, רמת גן.


תגובה של ד"ר דיאנה דולב ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון


את הדיון של לארי אברמסון בכביש 6 אפשר לסווג כניתוח איקונוגרפי של הנוף המעוצב בידי אדם, על מרכיביו השונים. איקונוגרפיה מתייחסת למרכיבים שונים של התכנים של יצירה: הסיפור, המטרה, הסמלים והמשמעויות. לכאורה אפשר לשאול: האם לכביש יש בכלל סיפור? משמעויות?
הניתוח האיקונוגרפי של כביש 6 שמציע אברמסון הוא פיתוח של הסתכלות ביקורתית שמקובלת היום אצל חוקרות וחוקרים של סביבה. זו הסתכלות מעניינת ומרתקת בראש וראשונה מאחר שהיא נותנת קרדיט להתייחסות אישית שכוללת בתוכה תפישת עולם ומבט אישי על הסביבה. ושנית, זו התייחסות שמסירה את העטיפות בהן מוגש לנו הכביש, מפרקת את הרטוריקה שמלווה את הקמתו ועיצובו, ומציעה הסתכלות חדשה ומאתגרת.
בדיון ששמענו על כביש 6 אברמסון שם בצד את הסיפור של הכביש כפי שהוגש לציבור על ידי היוזמים, תוך חשיפת תוכן אלטרנטיבי, ומתוך התבוננות ביקורתית בתוצאה: אין זה סתם עוד כביש לבעלי יכולת (מכונית, כסף לתשלום האגרה), או אולי כביש יעיל שמקצר את זמן ההגעה ממקום למקום. הוא אפילו לא חוזר על הביקורת שמציגה את הכביש כעוד מכשיר כיבוש ושליטה בציבור שאינו קשור בהכרח בתנועה בכביש – הציבור שמתגורר ביישובי הערבים הגובלים בכביש. אלא הוא מציע התמקדות בכביש ככלי בעל השפעה על מי שנכנס למכונית ויוצא לנסיעה שמזמנת חוויה של הכביש. כלומר כל המשתמשים: ערבים, יהודים, תיירים וכיוצא בזה הופכים להיות אובייקטים מתומרנים על ידי ההוויה שהכביש וסביבתו כופים עליהם.
איך כל זה מתקשר לנושא הסמינר: מרחב הביטחון?
נושא הביטחון והצבאיות/מיליטריזם מופקע כאן מהדיון הישיר בצבא ופעולותיו במרחב הציבורי של מדינת ישראל והשטחים הכבושים. במסגרת הדיונים שלנו בסמינר, הדיון בכביש 6, כביש אזרחי לפחות לכאורה, שייך להיבט שרואה את ה'ביטחון' לא דרך הצבא והצבאיות בלבד. מוסדות המדינה הרי פועלות כסוכנות של הצבא, ואין לצבא צורך לפעול על מנת לגייס אותן למטרותיו. כך למשל המוסדות המיישבים, מערכת החינוך, בתי המשפט.
בעוד שכאשר הנוכחות של הצבאיות במרחב גלויה ונראית לעין ואין צורך לפענח אותה, המיליטריזציה של המרחב האזרחי סמויה מעצם מהותה: היא מוטמעת בכל רובד של חיינו האזרחיים ונוכחת בהם כחלק אינטגרלי מהם. אנחנו חיים ופועלים בתוך הוויה שמקבלת את המרכיבים המיליטריסטיים כטבעיים ומובנים מאליהם; כמו התבגרות, לימוד מקצוע, פרנסה, הקמת משפחה... אנחנו לא רואות שיש נשק ברחובותינו, עד שבאים זרים ומאירים את עינינו. אנחנו מקבלים פתרונות של כוח לכל בעיה כאילו אין פתרונות אחרים. לכן אולי אנחנו גם לא ממש ערים להיבט המיליטריסטי שבשיתוף הפעולה הממוסד והנרחב של משרד החינוך ומשרד הביטחון והצבא. אנחנו? מיליטריסטים?! רבים בתוכנו מאמינים שכישורים צבאיים מעניקים יכולות בתחומי חיים אזרחיים כמו: מורים, מחנכים, מנהלי בתי ספר, וכמובן מנהלי מפעלים וחברות, פוליטיקאים בכירים וכיוצא בזה. ובכל זאת, לא יכול להיות שאנחנו מונעים על ידי תפישת עולם מיליטריסטית...
התנהלות מיליטריסטית מחלחלת לחיים האזרחיים בצורות שונות ובודאי לכל אחת ואחד מהנוכחים יש התנסויות שמוכיחות זאת. מה שמאפיין התנהלות מסוג זה, בין השאר, הוא ההתייחסות הבלתי ישירה, המתמרנת, מניפולטיבית, כלפי הציבור. כאן אני מתחברת שוב לנושא כביש 6. באמצעות פרקטיקות של תמרון האזרחים הופכים לנתינים. לנתינים אין זכות לנטיות אינדיבידואליסטיות, חשיבה עצמאית, ביקורתיות. אלה מאפיינים של דפוסי חשיבה מיליטריסטיים, שמטפחים: קבלה עיוורת של הוראות ופקודות, צייתנות ללא תנאי, ויתור על רצונות, נטיות וצרכים אישיים.
בהתבוננות של אברמסון בכביש 6 הוא מציע אקט של מרד כלפי המניפולציה. עצם חשיפת המניפולציה היא אקט של מרד. זהו מעשה של אזרח חופשי. אפשר להשתמש בניתוח שלו כמודל להתבוננות במרחב המתוכנן והבנוי כדי לשכלל את יכולתנו להיות חופשיים ממניפולציה של בעלי הכוח. זה אולי לא יביא לפירוק הכביש, אבל לפחות נטפח את המודעות שלנו.
ההתבוננות של לארי אברמסון בכביש 6 היא דוגמה לגישה ביקורתית שמציעה מבט מפולש במרחב שכביש זה מייצר. לכאורה כביש: מעבר לכלי רכב. אולם כבר מלכתחילה אנו יכולים לשער שכדי לדון בכביש 6 ראוי לחדד את חושי הביקורת, מאחר שידוע שהכביש קודם כמפעל לאומי ממדרגה ראשונה, באשר הוא נועד כביכול לקשר בין המרכז לפריפריה.
ככל מעשי ידי אדם, יש למוצר מטרות, מהן מוצהרות וגלויות ומהן סמויות. ראייה מפולשת דרך מטרות אלה דורשת חשיבה עצמאית וגישה ביקורתית וחופשית מאינטרס, מלבד הצורך להסיר מסווים ולגלות את התוצאות הנלוות להצבת המוצר במרחב הציבורי.
ההתבוננות שלנו במרחב הישראלי סובלת משנים של גיוס כל סוכני ההיסטוריוגרפיה, התרבות והחקר האקדמי לצרכי האידיאולוגיה הלאומית. אנחנו יוצאים לטיולים עם ספר תנ"ך, דרך אתרי מורשת קרב וישובים ששמותיהם עוברתו מיד עם הכרזת המדינה.
מזה כמעט שני עשורים נפתח הדיון האקדמי לגישות ביקורתיות שמסתכלות על המציאות שלנו דרך פריזמה שמורכבת מגישות כלליות ולא רק כאלה שמייחדות את המציאות שלנו כעומדת בנפרד. מתוך גישות אלה הסלילה של כביש 6 ועיצוב סביבתו מעלים שאלות כגון: את מי ממדר הכביש? אילו מטרות פוליטיות וחברתיות עומדות מאחורי ההחלטה לסלול אותו? איזו תמונת עולם ואילו דפוסי חשיבה מתחזקים כתוצאה ממנו? למי יש אינטרס להכניס אותנו לתוך בועה מעוצבת על פי אינטרס לקדם אג'נדה לאומית יהודית? וכמובן, איזה קשר יש לממצאים שעולים משאלות אלה עם חיזוק המיליטריזציה של החברה בישראל?

יום ראשון, 29 במרץ 2009

מטוסי ענק / מורן בצר

jet1 / david michaeli / tlv / 1992


מטוסי ענק
בטנם -
מיכל תסיסה של געגוע,
פגישות מוחמצות
מרחפות מעל
אוקיינוסים עמוקים.
זרות
לא נעלמת
רק מחליפה פונדקאי
בפנים שטוחים.
בשולי תמונה
מצוייירם אנחנו
הלומי לבבות
ששיניי זמן ומרחק
לא הותירו בהם סימנים,
דמותך פועמת בי
קרובה
רחוקה.

יום שישי, 27 במרץ 2009

שמעתי את הסירנה שרה / דוד מיכאלי


david michaeli / siren / tlv / 1992


שמעתי את הסירנה שרה


שמעתי את הסירנה שרה
תאי גופי שלי שינו כיוונם
אל רקמת האור המזמר
קראתי קריאה

שמעתי את הרוח נושבת
כאבי בשרי שלי שינו מבטם
זה הזמן הנוהר אל הים
שתקתי שתיקה

קשור בספינה חולפת
חבלים אוסרים את בשרי בנחמה
כל ביתי מרוקן וכואב
שמעתי את הסירנה שרה.

קשור אל חזי הכואב הזוהר
קראתי קריאה
שתקתי שתיקה
שמעתי את הסירנה שרה.

אני הוא זה / אדוויטה אהובתי


frog 1 / david michaeli / tlv / 1992



לכבוד הופעת התרגום העברי של הספר
אני הוא זה
מאת ניסרגדטה מהאראג'
מדף בית הוצאה לאור

תור גונן ואיתמר בשן שמחים לארח בבית בהאוונא

דיונים על אדוויטה

סדרה בת חמישה מפגשים עם מורים וחברים לדרך
בהשתתפות דיויה (שחר לב), מתרגמת הספר לעברית


במהלך כל מפגש ניתן לרכוש את הספר

31 למרץ יום ג' בשעה 20:00 שיחה עם לילה קמחי
14 לאפריל יום ג', חוה"מ פסח בשעה 20:00 שיחה עם לילי בנטב
14 למאי יום ה', בשעה 20:00 שיחה עם ענת צחור
26 למאי יום ג' בשעה 20:00 שיחה עם סטיבן פולדר
18 ליוני יום ה' בשעה 20:00 שיחה עם ערן הרפז

המפגשים ייערכו על בסיס תרומה ונדיבות לבם של המשתתפים

לפרטים: טלפון:03-6025429 או במייל bhavana@bhavanahouse.org

תיעוד וידאו של הפגישות יעלה באתר nrg

לילה קמחי: שוהה תקופות ארוכות במזרח, בתרגול במנזרים ובמרכזי מדיטציה, ועם המורה ההודי המלמד במסורת האי-שניות, ראמש באלסקר. תלמידה ומורה בדרך הויפאסנה והדהרמה. מנחה ריטריטים, סדנאות מדיטציה וקבוצות קבועות ומלווה יחידים בהנחייה אישית. מורה בעמותת 'תובנה' הישראלית, במרכז 'גוף-נפש' ובמסגרות נוספות ברחבי הארץ. מתגוררת במושב גבעת יערים שבהרי ירושלים.

לילי בנטב: מורה ליאנה יוגה, היוגה של ידיעת העצמי האמיתי והאמת המוחלטת. גישה רוחנית זו באה לידי ביטוי במפגשים שהיא מקיימת ובשלושת ספריה: "מודעות – האבולוציה הסמויה", "אלוהים של יום יום", ו"סאטסאנג – מפגשים עם האמת". הוראתה מבוססת על נסיון חייה העשיר, על עבודתה האמנותית, על מחקריה ביוגה ועל התנסות עצמית ישירה באמת הרוחנית העל-זמנית.

ענת צחור: מורה בכירה ליוגה, מנחה מדיטציות, סדנאות ומפגשי דהרמה. הקימה את "יוגה סטודיו- בי"ס ללימודי יוגה ודהארמה" בת"א. חוקרת ומתרגלת למעלה מ- 25 שנה יוגה ומדיטציה. מחברת הספר "מדריך מפה לריפוי טבעי- הדרך לחיים בריאים" בשיתוף עם ד"ר ראובן ברק בהוצאת מפה, 2005. מרכזת ומנחה קורס מורים בכירים ליוגה דהרמה בשיתוף קמפוס שיאים באוניברסיטת ת"א.

ד''ר סטיבן פולדר: מורה, מנחה, חוקר וסופר. פעיל שלום ואיכות הסביבה. מבכירי מורי הויפאסנה בישראל- מתרגל מדיטציה בודהיסטית ולומד את הדהרמה מזה 25 שנה. ממייסדי עמותת תובנה ועמותת שביל הזהב, העוסקות שתיהן בתפיסה הבודהיסטית ויישומה בחברה. עוסק בחיבור שבין בודהיזם ויהדות ובקשר שבין מדיטציית תובנה וחיי היום-יום. עוסק במחקר רפואי בתחום צמחי המרפא וידוע בעולם כמחברם של 12 ספרים בנושא צמחי מרפא ורפואה משלימה. מראשוני הישוב האקולוגי כליל, בו הוא מתגורר עם משפחתו .

ערן הרפז: עוסק במדיטציה ולימודים בודהיסטיים ברחבי העולם מזה כ-15 שנים, במהלכן עשה תקופות ארוכות בדממה במנזרים ומרכזי מדיטציה בהודו, נפאל, אנגליה, צרפת ואוסטרליה. מלמד ומנחה ריטריטים של ויפסאנה, סמינרים וסדנאות מטעם עמותת 'תובנה', מכללת 'רידמן', 'ערנות' ועוד, ומוביל מסעות מדיטציה להודו. מתגורר עם אשתו ובתו, ביישוב כליל שבגליל המערבי.

ד"ר תור גונן: מתוּרגלת בדרך למעלה מ-30 שנה. מזה כ-15 שנה תלמידת הדרך הבודהיסטית במסורת התרוואדה, מקיימת אורח חיים נזירי ותקופות התבודדות. מייסדת שותפה של בית בהאוונא, מרכז מדיטציה בודהיסטי בתל אביב. מנחה סדנאות מדיטציה ומפגשי דהאמה. מרצה וחוקרת מסרים ערכיים בתקשורת ויזואלית.

ד"ר איתמר בשן: פסיכולוג קליני בכיר ומדריך לחיים. מזה כ-15 שנה תלמיד הדרך הבודהיסטית, שתובנותיה ארוגות בעבודתו הטיפולית, המתמקדת במצבי מחלה, זקנה, שכול והתפתחות אישית. מייסד שותף של בית בהאוונא, מנחה סדנאות מדיטציה ומפגשי דהרמה. שוהה לתקופות של תרגול ולימוד במנזר אמרוואטי.

דיויה (שחר לב): מתרגמת הספר "אני הוא זה" לעברית, היא תלמידה של פפהג'י. חיה שנים רבות בהודו וכיום חולקת את זמנה בין הודו לישראל. דיויה תרגמה לעברית את הספרים "האמת יֵשנה", "אוטוביוגרפיה של יוגי", ו"הסוטרה של חוי ננג". "אני הוא זה" מתורגם לעברית ברגישות, בתבונה וברמה לשונית מצוינת, מתנה לקהל העברי.



שירי יסוד / שי גיטריידה

shell 11 / david michaeli / rg / avit 1990


שירי יסוד הם טקסטים שליקטתי מפיותיהם של אנשים עם פיגור שכלי בינוני-קשה. רשמתי אותם בצורה של שירה.
ככה הם נשמעים לי: שירה. שירה בעגה מְפַגְרית.
מדוע שירה?
מהי שירה?
נדמה לי שזה משהו שנוהם לתוכנו תכנים עלומים, מבדר בתוכנו צעיפים מלמלתים של יש ואין, מכסה גְלויים ומגלה כְּסויים, מגיע אותנו אל מימדים סתומים -
במקרים רבים הטקסט "המפגרי" הוא כל מה שאותו אדם יכול להפיק מילולית, הוא משמיע זאת באופן רפטטיבי מספר רב של פעמים במשך היום. מובלעת בו נהמת לב, קולה של נשמה כלואה בבקשה קשר עם העולם שמחוצה לה, תרועה המבקשת לקרוע פתחים בדפנות פְנים ולמוטט חומות בחוץ.
אני שומע את המוסיקה שלה.
ביאליק כותב ב"גילוי וכיסוי בלשון" על חווייתו הטרום שפתית של אדם הראשון בפגשו את איתני הטבע. באוזניו של אדם הראשון מתנפץ רעם וכל מה שהוא יכול להפיק זוהי ההברה ררררררר....אולי ממנה נולדה מאוחר יותר המילה רררעם? בתוך הנהמה הזו דחוס יקום שלם. כל התודעה כולה.
לתחושתי בטקסטים הללו מתממש הרעיון שביאליק מנסח.
הטקסטים נאמרים מחוץ לתרבות, ומבקשים לקרוא ולקרוע את התרבות אליהם, להשתייך.
מזמינים את התרבות להתרחב אל תוכם. אבל התרבות לא יודעת להתרחב. התרבות מעדיפה אורך. מסתפקת בנשימה שטוחה; אז מה אם אפשר להוריד את הנשימה אל הבטן?
התרבות רוצה תכלס; שְכלים טכנולוגיים שיעמידו לרשותה עוד ועוד מנגנוני שעבוד, שליטה וניצול. והתרבות לא יכולה להרשות לעצמה קריעת המסכה המונחת על פניה.
על כן התרבות נותנת לתודעות הללו לגור באזור תעשייה, בין מפעל בטון לפנצ'ריה ומסגריה.
משם הן נוהמות אלינו: "היי, אנחנו כאן, יצריים, כואבים, מתענגים, מרגישים, רוצים, לא רוצים. לא נוכל להיות אחרים משהננו, מבלי שתהיו אחרים משהנכם. בכם הריפוי שלנו, אנחנו הריפוי שלכם..."


שיר חמישי


היום יום? ---
מה יש היום? תרביץ היום לאימא של מומי תרביץ היום לשי
יקשרו אותך, ייקחו אותך לבית חולים, לאיזה בית חולים?
באמבולנס, באמבולנס ייקחו אותך, מי ייסע איתך?
לאיזה בית חולים?
לגהה
יש עוד בתי חולים
יש הרבה בתי חולים
איזה? איזה עוד?
רמב"ם,
בילינסון,
שלוותה,
איכילוב,
איזה, איזה עוד?

שיר שישי


למה מתוק?
שמתוק לא יחשוב שהוא מתוק,
אז למה?
שיחשוב שהוא גם לא מתוק
אז למה אוכלים דברים מתוקים?
למה?
כי הם מתוקים? כן?

שיר שביעי


טיול
בוא נלך טיול
נו בוא


שיר שמיני


מתי מימה תבוא?
היא כבר כאן

שיר תשיעי


אני חושבת שֶכן

*וריאציה על שיר תשיעי*

אולי כן

*וריאציה נוספת

אולי אולי אולי אולי
אולי אולי אולי
אולי אולי אולי אולי
אולי אולי אולי

שיר עשירי


איפה יוסי איפה הוא
איפה יוסי איפה הוא
איפה הוא איפה הוא
הוא הוא הוא
הוא הוא הוא



ועדת פיל / אריה קוץ


שירי נמלה / שי גיטריידה

david michaeli / blue genum / givataim / 1999


בטלפון שאלתי "למי לשלוח את הקבלה"
אחרי שענית, שאלת אתה "מה עוד?..."
נתקעתי
לא הייתה תשובה מוכנה

הנה, מצורפים כאן שירי נמלה.




נמלה שחורה רצה בחול
בדיוק מעל הצל שלה

בדיוק מעל צלהּ
רצה
נמלה

הנמלה השחורה רצה
מעל הצל שלה
מדידות אסטרונומיות יגלו השפעות, שינויים, סטיות, עיוותים,
ואת האפשרות להתקין ביניהם זוויות
וכיוצא בהן

בדיוק מעל הצל השחור
רצה נמלה
עד כמה חשוב לו לצל הדיוק
משוחרר מן המאמץ ה-
כלל לא חשוב –
דִיוּקָהּ
דִיוּקו

נפלא לשכב בחול החם בקיץ החדש
לגרוף וליישר, עד ימַתח חָלק הדף - שאחרי שעה קלה כבר יתפזר -
ובקנה של קש (פליטת הים) לרשום ולצייר –
דג, רכבת, שמש, אווירון,
איש וסוס ועגלה וילד שנוהג
לפתע מתפרצים אל השדה
נמלה וצל

תזזית מקוטעת, חפְזון אנה ואנה
ריקוד של פעולה
רוטטים זה בזה בלי רווח
בדיוק

(כְּ)חרוזים על חוט (אי הנִראות הגדול)
אדמת חול
צל
נמלה
גלגל עין
שמש נוסעת ברקיע קיץ כחול

agnus

abstract sheep / yarden moshe michaeli / givataim / 1997

זו היתה הפסקה ארוכה / כתוב

זו היתה הפסקה ארוכה גם בגלל היציאות למדבר וגם בגלל ג'ט לג שנמשך עד שהסתגלנו חזרה למרחבים האורבניים והאלקטרוניים. אתם לא יודעים כמה שמחנו לראות שישנם 16 קוראים קבועים שביקרו אותנו מידי יום ביומו. תודה. מסתבר שזה נותן כוח וגם תקווה. באמת בראבו. הנה מיקבץ שהצטבר. כפי שאתם רואים הצטרף אלינו שי גטריידה. מאמר הלחם הוא לקראת פסח. מאמר הפרח הוא משום שליד הלחם צריך גם פרח להתבונן בו. חג שמח לכולכם. השארו איתנו.

יום חמישי, 26 במרץ 2009

פרח / דוד מיכאלי

flower / steven moore / israel / 2007


בין המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה כתב משורר בריטי בשם קולרידג' את המשפט המדהים הבא: ''אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן ומקבל פרח להוכחה כי אכן היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח בידו - מה אז?'' (תרגום: י. ברונובסקי)

בשנת 1976 סיימתי מסע ביערות הגשם והמדבריות של אמריקה הדרומית, יקום של מבוכים אינסופיים ירוקים ורטובים. בחודש אוגוסט אותה שנה, יצאתי מהמטוס הממוזג בנמל התעופה בן גוריון אל החבטה הלחה והמהבילה של החום בישראל. בכיסי היה שורש ג'ינסנג שקיבלתי מאישה ארוכה ויפה בשמלת עור צבי אינדיאני. בימים שבאו לאחר מכן טוויתי מחדש את קשריי ועליתי ללמוד בירושלים של אבן.

יחד עם קדחת הנעורים פגשתי באותה עוצמה של קדחת שני ספרים שהופיעו לראשונה בתרגום עברי בשנים (75-76), שניהם של סופרים מהמרחב הלטינו-אמריקאי. רק עכשיו, כשאני כותב ממרחק כה רב, אני רואה בפליאה את הקשר בין היבשת הרחוקה שחזרתי ממנה לבין הסופרים שמצאתי בהם מורים. תצרף של פיסות מציאות.

הספר הראשון שנקרא ''גן השבילים המתפצלים'' הוא לקט מתוך ארבעה ספרים של בורחס שראו אור בשנות החמישים, ודרכו לימד אותי בסבלנות רבה סופר ששמו חורחה לואיס בורחס כי בקליידוסקופ המתהפך והמתנפץ של המציאות, רק התודעה הסקרנית של העצמי היוצר היא הדבר שיכול לשרוד ויותר מכך - לברוא ולעצב את תמונת המציאות עבור עצמי ועבור אחרים. השבילים המתפצלים מופיעים בסיפור דאואיסטי עתיק של לייה-דזה, ובורחס מעניק להם חיים חדשים במאה העשרים.

האיש הזה התבונן בתבל כולה כספרייה אחת אינסופית של צירופי מקרים שחש בה כבביתו וחזה את כיווניה. בספריו מצאתי הדים מוכרים של מיתולוגיות ואמגושים מהסהר הפורה לצד רוּניות סתומות וילל זאבים מהצפון הנורדי הקדום באירופה ועד למבוכים הסיניים, וגם יהדות נכספת. כל ההדים האלה שירתו ככלי משחק את התודעה הסקרנית של החוזה שהיה ספרן והלך ונתעוור לקראת סוף חייו כשהוא הולך ומצמצם את יריעת הביטוי שלו לשירה תמציתית.

הסופר השני, מה מוזר, דיבר על אותו הדבר: ראייה, עצירת העולם, סקרנות בתנאי אי ודאות. קרלוס קסטנדה הציג על מדפי הספרים את כרכים שתיים ושלוש בסדרה של פרחי ספרות אקזוטיים שהיכתה גלים ארוכים בעולם: ''מציאות נפרדת'' (1971) ו''מסע לאיכטלאן'' (1972). דון חואן מספר לקראת סוף הספר ''מסע לאיכטלאן'' כי לעולם לא מצא שוב את עיר מולדתו שהוא מנסה לשוב אליה בתום חניכותו. עבור הרואה שהוּזַר, כל מחוז חפץ יגלם בתוכו לעַד גם זרות. הוא ממשיך ללכת גם בידיעה שלעולם לא יגיע, אבל הוא הולך, הולך, מתבונן בדרך בהתפעלות, בתודה ובנשימה עצורה.

מעולם לא הגעתי חזרה אל רמת-גן של ילדותי ואל ישראל של נעוריי. אבל כמו מוריי הסופרים אני הולך בדרך על יערותיה, מדבריותיה ומרחביה האורבניים בעיניים קרועות לרווחה, המום מהתפעלות. לעתים אני מגשש בכיסי אחר הג'ינסנג, שורש החיים. בשנת 1821 כתב משורר בריטי בשם פרסי ביש שלי במאמר ''כתב הגנה על השירה'' כי כל השירים של העבר ההווה והעתיד הם אפיזודות או קטעים של שיר אחד אינסופי שנכתב על ידי כל המשוררים באשר הם עלי אדמות.

לעתים אני חולם שניתן פרח בידי.

לחם / דוד מיכאלי

breadtimes / david michaeli / ink / a4 / tlv / 2001


פעם אחת אמר המלך לאהובו, המשנה למלך: כל אימת שאני חוזה בכוכבים, אני רואה שהתבואה שתגדל בשנה הזאת - כל מי שיאכל ממנה יהיה למשוגע. אם כן, יטכס עצה. ענה המשנה למלך למלך: יפרישו באסמיך תבואה בעדנו, כך שלא נצטרך לאכול מן התבואה החדשה, שהרי להכין בשביל כולם אי אפשר. וענה לו המלך: אם כן, כשאנחנו בלבד לא נהיה משוגעים, ואילו כל העולם כולו יהיה משוגע, אז יתהפך המצב - ואנחנו ניחשב למשוגעים. על כן, בוודאי נצטרך גם אנו לאכול מן התבואה הזאת. אבל רק זה, שנסמן סימן במצחינו, כדי שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. כך, כאשר אהיה מסתכל על מצחך, וכן כאשר תהיה אתה מסתכל על מצחי, נדע על פי הסימן שאנחנו משוגעים.
רבי נחמן מברסלב


לחם! כאשר אני חושב על לחם עולות בי כה הרבה שאלות! נניח שהעולם המיקרוביולוגי הוא תבוני. או חלקו. נניח שהשמרים או החיטה הם החלק התבוני. נניח שאנחנו הבינה המלאכותית של החיידקים או הנגיפים. הבינה וההתפתחות של האינטליגנציה האנושית מתואמת על פי הנהוג לזמן גילוי החיטה. לשימוש בבצק שתסס. אולי ההתפתחות אינה כפופה להתיישבות ארוכת טווח במקום אחד על פי המקובל, אלא לריכוז מיקרו אורגניזמים בגוף או בפונדקאי האנושי, או שמא האנושיות כתכונה שאנו מכירים היא התוצאה של הסימביוזה הזאת?
האם ייתכן שטקסי הלחם והיין או הלחם והמלח הם למעשה טקסי ריבוי והעברה לנשאים חדשים? האם ייתכן שמנהג הנשיקה הוא החלפת אורגניזמים ומידע? האם ייתכן שענן המיקרואורגניזמים הנו ישות אחת מתפתחת? והאם ייתכן שרעיונות ומצבי רוח נשתלים מטופחים ומבשילים בנו דרך ישות זאת? או אולי זהו תוצר סימביוטי?

האם ישנם בכלל חיים תבוניים ללא מסה של מיקרואורגניזמים? האם הלחם או הבצק התופח ומוצריו הם כמוסות התעבורה והשכפול של ישות זאת?

מהי רמת ההתפתחות, האינטליגנציה וההפשטה של חברות ללא לחם? הייתכן שאין שום קשר בין חיטה ולחם ללמידה רעיונות והתפתחות? ואם יש קשר מהי ההשפעה של דיאטה נטולת לחם? מהי ההשפעה של צום ממושך והריסת משק החיידקים בגוף? ואם כך האם לחם ובשר הם ההרכב המושלם המייצג את גופנו ואת שותפיו הבלתי נראים?

מה הקשר בין לחם לבשר, והאם יש קשר בין לחם למוסר? מדוע הלחם נחשב לקדוש? האם אמונתנו נגזרת או מוקרנת או משודרת או נספגת מהחייזרים התוססים שאנו נושאים? האם יש קשר בין פעילות מוחית לרמות התסיסה בגוף?

האם אנו תלויים בלחם? האם אנו מכורים ללחם? מהו המתאם בין נוכחות לחם וחיטה לחישובים, אמונות ושפה? כיצד מתחוללת נביטה של רעיונות כמעט בו זמנית בכמה חלקי עולם ביחד? האם הידע או היצירה או התחושה או הניסוח נובעים למעשה משורש אחד של ישות הדגן? אלוהים המופיע בתסיסה במקום בפיצוץ? ואולי התסיסה היא פיצוץ מואט?

אולי אנו יכולים להשתמש במושגים של תעבורה נגיפית, שימור נגיפי, תקשורת נגיפית, הפצת מידע נגיפית, השתנות והתפתחות נגיפית, אנרגיה נגיפית. זה נשמע מבטיח: הטלוויזיה שלי עובדת על שפעת. המחשב שלי עובד על שעלת.

מדוע הגדרות ותיאורי היצירה וההגות הרעיונית מבוטאים בדימויים של תסיסה, גדילה, הפצה, או מגפה? האם אלו מגיפות תודעתיות? כיצד ניתן להסביר את סערות התודעה והדימוי הבאות לידי ביטוי מעשי בהתפרצויות הכיבוש הפראיות של האנושות, את השתלטות הרעיונות או קליטתם ההמונית? את האופנה, הטרנד, הבהלה לזהב, או אולי המגפה השחורה, השפעת, הקומוניזם או הדמוקרטיה.

כיצד לפרש את ענני התופעות וההכרה אם לא במושגי השכפול וההתרבות של המיקרואורגניזמים המתפתחים או מתים בהמוניהם. כמו הקדחת של המלריה המתפוצצת בכבד. האם אנו נוטלים חלק בהזיה פטרייתית עולמית או קוסמולוגית?

מחול ויטוס הקדוש המופק מתסיסת הפטרייה ונבגיה בגרעינים המושחרים של התירס הקדוש, טירוף להבת המכשפות הסגולה של השיפון, אקסטאזה נובעת רק מדוגמית רקיק הלחם שהוא גוף האלוהים שבכנסייה, מדיטציה מרוכזת מספל האורז הבודהיסטי, ברכת הלחם. אלוהי הדגן. אולי אלוהות הדגן? דגון? היש בכלל חלומות ללא דגן? האם הדגן יוצר את החלומות?

האורז המותסס, השעורה המותססת, ההצטברות הגבינתית בין בהונות הרגליים, ההפרשה שבנרתיק, יקומי החיידקים שבמעי הגס. אלו, כנראה, שומרי סודות תעשיית הצואה ממש כמו בנק שמרי תפיחת הבצק הממתינים כאוצר בקירור, ליצירת לחם חדש. יש משהו מרענן בידיעה שיש יקום תבוני בפי הטבעת שלי. אולי בכלל אני נשלט ומכוון על ידי תבונה זאת.

בואו נביט על הדבר שנקרא קאנדידה. אנחנו שומעים שהוא קיים בגופינו כאורגניזם קבוע בריאות, במעיים, בהפרשות. איפה לא? ורמת הבריאות או העייפות או התזונה קובעים את גודלו ומצבו. אם רמת המערכות שלנו יורדת רמת החייזר הזה עולה ולהפך. פטריית שמרים זו מתקיימת בנו עד מותו של הגוף ואז היא מתפרקת החוצה מתמירה בחסד מופלא את הרקמות שנעזבו מרוחן הקודמת ונבנית ומטפסת אל פונדקאים או שותפים אחרים. או אולי חוברת לענן האורגאני האין סופי הזה שחלקים ממנו ספוגים בנו או אולי להפך, אנו ספוגים בו. מי הם ספינות ביולוגיות אלו של הפטרייה היקומית הזאת? שרות השליחים הנגיפי, הנבגי, כל מערכות העל המתוחכמות, גאוניות, חומרה ביולוגית משכפלת את עצמה. טכנולוגיות-על של תעופה, תנועה, שימור חיים, שימור מידע, שיכפול והפצה.

מהו הזמן הנגיפי? האם ניתן לקרוא את ההיסטוריה בעיניים ''נגיפיות''? את ההתפתחות האורבאנית? מהי התבוניות ובמה היא מתבטאת? בזיכרון? ברגש? בסדר? בחסד? בהחלטה? בסגנון? חשוב מכל, מה מקומי בסערה זו? האם ביכולתי להחליט? עצם השאלה היא אמירה, שאפילו תופיע כאיסור, מגדירה את התשובה החיובית.