lizard 6 / david michaeli / givataim / 1998במכון ון ליר פועלת מאז ראשית שנת 2008 קבוצת דיון "מרחב הביטחון" העוסקת בהיבטים שונים של השילוב, ביטחון, צבא, קרקע, מרחב, סביבה ונוף. מרכז הקבוצה הוא ד"ר עמירם אורן שהוא גם עמית מחקר במכון. על פעילות הקבוצה ראו בקישור הבא: http://www.vanleer.org.il/heb/content.asp?id=779.
המפגש השישי של קבוצת דיון "מרחב הביטחון" התקיים ביום א' 29 במרס 2009. במפגש הציג פרופ' לארי אברמסון את הנושא "נופי ההבטחה והאבטחה של כביש 6 חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי".
המפגש הפעם היה שונה מקודמיו מאחר והצגת הנושא לא הייתה על בסיס מחקר אקדמי ולא על בסיס ניסיון מעבודה מעשית. הצגתו של לארי אברמסון היא סובייקטיבית מנקודת מבטו של הצייר האמן המתבונן במרחב ובנוף ומפרש אותו. הכוונה לנסות להשתמש במתודולוגיה והפרשנות שלו על כביש חוצה ישראל ולהשליך ממנה על הנוף הביטחוני הרב והמגוון של הארץ.
המגיבה ופותחת הדיון הייתה ד"ר דיאנה דולב, שעוסקת בהיסטוריה של אדריכלות והיבטיה המיליטריסטים.
המפגש הפעם היה שונה מקודמיו מאחר והצגת הנושא לא הייתה על בסיס מחקר אקדמי ולא על בסיס ניסיון מעבודה מעשית. הצגתו של לארי אברמסון היא סובייקטיבית מנקודת מבטו של הצייר האמן המתבונן במרחב ובנוף ומפרש אותו. הכוונה לנסות להשתמש במתודולוגיה והפרשנות שלו על כביש חוצה ישראל ולהשליך ממנה על הנוף הביטחוני הרב והמגוון של הארץ.
המגיבה ופותחת הדיון הייתה ד"ר דיאנה דולב, שעוסקת בהיסטוריה של אדריכלות והיבטיה המיליטריסטים.
לארי אברמסון נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי במפגש קבוצת הדיון "מרחב הביטחון", מוסד ון ליר, ירושלים, 29.3.09
תקציר
תקציר
ככל שהמכונית מחליפה את הרגליים כאמצעי ראשוני ל"ידיעת הארץ", כך הופכים הכבישים המהירים לקטגוריה חדשה וייחודית של "נוף". הנוסע בכביש מהיר כמוהו כנוסע במסלול של אתר שעשועים המציע, מחוץ לחלון ובמרחק בטוח, אשליה של מציאות. כבישים מהירים רבים מחופים משני צידיהם בחומות המסתירות את הנוף האמיתי, ומציעות במקומו ייצוגים של נוף סמלי: צלליות של גגות כפריים, קשתות של חורבות עתיקות, או תמונה מופשטת של נוף פתוח וריק. כביש חוצה ישראל אינו נזקק לקירות מגן כדי להפריד את עצמו מהמציאות שמסביב: הכביש וסביבתו מעוצבים עד לפרטי פרטיהם כחלל אוטופי הרמטי, מרחב הסגור בתוך עצמו שמייצר "משטר ראייה" שבאמצעותו הנוף הנשקף ממנו מסופח לחלל האידיאלי של הכביש. כביש חוצה ישראל מתפקד כמה שמישל פוקו הגדיר "הטרוטופיה". אתר מוגדר במציאות, אך בו בזמן מחוץ לכל האתרים האחרים של המציאות. הכניסה אליו כמוה ככניסה לאתר מגודר ומאובטח, מבעד לשער סמלי (המנהרה במחלף בן שמן) ומבעד לשער אלקטרוני (מצלמות הניטור), המפקחים ומווסתים את נוכחותך במרחב הכביש. לכביש סגנון אחיד משלו, חוק משלו ומשטרה משלו, והוא מספק את כל צרכיו של הנוסע – משרות דרכים עד לתחנות דלק ובתי קפה איכותיים.
עיצוב הנוף של סביבת הכביש – איי התנועה ושולי הכביש – מייצר דימוי של ארץ ישראל הישנה והטובה, נוף פסטורלי של כרמי זיתים, שורות תמרים, משוכות צבר ופרחי בר שנעקרו ממקומם ונשתלו מחדש בין המסלולים. הנוף האידילי מספח אליו את הנוף האמיתי, של העיירות והכפרים הנידחים שנחשפו באחת לעין על-ידי הכביש החדש, והופך אותן לחלק מתמונת הנוף הרומנטית של הכביש. כך הופך הנוף המעוצב למנגנון להסוואת המציאות החברתית והפוליטית, מנגנון ששיאו הבוטה במדרון הנוף המלאכותי, המכוסה צמחיה "מקומית" המסתיר מעין הנוסע את חומת ההפרדה החותכת מתוך הנוף את טול כרם הפלשתינית.
כביש חוצה ישראל מייצר מרחב אוריינטליסטי חדש בו המזרח משמש כרקע ציורי ורומנטי לטכנולוגיה המערבית המתקדמת, טכנולוגיה המציעה תנועה אינסופית קדימה. כביש חוצה ישראל מציע מעין "אי תנועה" בלב המציאות, מרחב נפרד ומסודר בו המציאות אינה יכולה לדקור את הבלון, ובו - כל עוד אתה נשאר בגבולותיו, ולא יורד ממנו אל פקק התנועה של המציאות – מובטחת לך, בתמורה לאגרה, אשליה מושלמת של תנועה בלתי מופרעת לעבר מקום טוב.
לארי אברמסון (נולד ב- 1954 בדרום אפריקה עלה לישראל 1961. הציג מאז סוף שנות ה 70- בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בישראל ובעולם. זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס קולינר לאמן ישראלי צעיר, (מוזיאון ישראל 1979) פרס ע"ש ז'אק אוחנה, (מוזיאון תל אביב 1991), פרס שר החינוך והתרבות (1998) ופרס פונדיק לאמן ישראלי (מוזיאון תל אביב.(2007 גלריה הקיבוץ (תל אביב 1995 הפכה למוקד בדיון על האידיאולוגיה של הנוף הישראלי("tsooba" תערוכתו וייצוגיו "מיני ישראל" (מוזיאון ישראל 2006בהשתתפותם של 45 אמנים) הציעה מודל אוטופי אלטרנטיבי של המרחב הישראלי.
לארי אברמסון עמד בראש המחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל 1992-1999 שם ייסד ועמד בראש תכנית בצלאל לאמנים צעירים – תואר שני באמנות. שימש כמרצה אורח במכון לאמנות של סן פרנסיסקו ובחוג לאמנות של אוניברסיטת חיפה, ומשנת 2002 משמש כפרופסור לאמנות בביה"ס הגבוה שנקר, רמת גן.
עיצוב הנוף של סביבת הכביש – איי התנועה ושולי הכביש – מייצר דימוי של ארץ ישראל הישנה והטובה, נוף פסטורלי של כרמי זיתים, שורות תמרים, משוכות צבר ופרחי בר שנעקרו ממקומם ונשתלו מחדש בין המסלולים. הנוף האידילי מספח אליו את הנוף האמיתי, של העיירות והכפרים הנידחים שנחשפו באחת לעין על-ידי הכביש החדש, והופך אותן לחלק מתמונת הנוף הרומנטית של הכביש. כך הופך הנוף המעוצב למנגנון להסוואת המציאות החברתית והפוליטית, מנגנון ששיאו הבוטה במדרון הנוף המלאכותי, המכוסה צמחיה "מקומית" המסתיר מעין הנוסע את חומת ההפרדה החותכת מתוך הנוף את טול כרם הפלשתינית.
כביש חוצה ישראל מייצר מרחב אוריינטליסטי חדש בו המזרח משמש כרקע ציורי ורומנטי לטכנולוגיה המערבית המתקדמת, טכנולוגיה המציעה תנועה אינסופית קדימה. כביש חוצה ישראל מציע מעין "אי תנועה" בלב המציאות, מרחב נפרד ומסודר בו המציאות אינה יכולה לדקור את הבלון, ובו - כל עוד אתה נשאר בגבולותיו, ולא יורד ממנו אל פקק התנועה של המציאות – מובטחת לך, בתמורה לאגרה, אשליה מושלמת של תנועה בלתי מופרעת לעבר מקום טוב.
לארי אברמסון (נולד ב- 1954 בדרום אפריקה עלה לישראל 1961. הציג מאז סוף שנות ה 70- בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בישראל ובעולם. זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס קולינר לאמן ישראלי צעיר, (מוזיאון ישראל 1979) פרס ע"ש ז'אק אוחנה, (מוזיאון תל אביב 1991), פרס שר החינוך והתרבות (1998) ופרס פונדיק לאמן ישראלי (מוזיאון תל אביב.(2007 גלריה הקיבוץ (תל אביב 1995 הפכה למוקד בדיון על האידיאולוגיה של הנוף הישראלי("tsooba" תערוכתו וייצוגיו "מיני ישראל" (מוזיאון ישראל 2006בהשתתפותם של 45 אמנים) הציעה מודל אוטופי אלטרנטיבי של המרחב הישראלי.
לארי אברמסון עמד בראש המחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל 1992-1999 שם ייסד ועמד בראש תכנית בצלאל לאמנים צעירים – תואר שני באמנות. שימש כמרצה אורח במכון לאמנות של סן פרנסיסקו ובחוג לאמנות של אוניברסיטת חיפה, ומשנת 2002 משמש כפרופסור לאמנות בביה"ס הגבוה שנקר, רמת גן.
תגובה של ד"ר דיאנה דולב ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון
את הדיון של לארי אברמסון בכביש 6 אפשר לסווג כניתוח איקונוגרפי של הנוף המעוצב בידי אדם, על מרכיביו השונים. איקונוגרפיה מתייחסת למרכיבים שונים של התכנים של יצירה: הסיפור, המטרה, הסמלים והמשמעויות. לכאורה אפשר לשאול: האם לכביש יש בכלל סיפור? משמעויות?
הניתוח האיקונוגרפי של כביש 6 שמציע אברמסון הוא פיתוח של הסתכלות ביקורתית שמקובלת היום אצל חוקרות וחוקרים של סביבה. זו הסתכלות מעניינת ומרתקת בראש וראשונה מאחר שהיא נותנת קרדיט להתייחסות אישית שכוללת בתוכה תפישת עולם ומבט אישי על הסביבה. ושנית, זו התייחסות שמסירה את העטיפות בהן מוגש לנו הכביש, מפרקת את הרטוריקה שמלווה את הקמתו ועיצובו, ומציעה הסתכלות חדשה ומאתגרת.
בדיון ששמענו על כביש 6 אברמסון שם בצד את הסיפור של הכביש כפי שהוגש לציבור על ידי היוזמים, תוך חשיפת תוכן אלטרנטיבי, ומתוך התבוננות ביקורתית בתוצאה: אין זה סתם עוד כביש לבעלי יכולת (מכונית, כסף לתשלום האגרה), או אולי כביש יעיל שמקצר את זמן ההגעה ממקום למקום. הוא אפילו לא חוזר על הביקורת שמציגה את הכביש כעוד מכשיר כיבוש ושליטה בציבור שאינו קשור בהכרח בתנועה בכביש – הציבור שמתגורר ביישובי הערבים הגובלים בכביש. אלא הוא מציע התמקדות בכביש ככלי בעל השפעה על מי שנכנס למכונית ויוצא לנסיעה שמזמנת חוויה של הכביש. כלומר כל המשתמשים: ערבים, יהודים, תיירים וכיוצא בזה הופכים להיות אובייקטים מתומרנים על ידי ההוויה שהכביש וסביבתו כופים עליהם.
איך כל זה מתקשר לנושא הסמינר: מרחב הביטחון?
נושא הביטחון והצבאיות/מיליטריזם מופקע כאן מהדיון הישיר בצבא ופעולותיו במרחב הציבורי של מדינת ישראל והשטחים הכבושים. במסגרת הדיונים שלנו בסמינר, הדיון בכביש 6, כביש אזרחי לפחות לכאורה, שייך להיבט שרואה את ה'ביטחון' לא דרך הצבא והצבאיות בלבד. מוסדות המדינה הרי פועלות כסוכנות של הצבא, ואין לצבא צורך לפעול על מנת לגייס אותן למטרותיו. כך למשל המוסדות המיישבים, מערכת החינוך, בתי המשפט.
בעוד שכאשר הנוכחות של הצבאיות במרחב גלויה ונראית לעין ואין צורך לפענח אותה, המיליטריזציה של המרחב האזרחי סמויה מעצם מהותה: היא מוטמעת בכל רובד של חיינו האזרחיים ונוכחת בהם כחלק אינטגרלי מהם. אנחנו חיים ופועלים בתוך הוויה שמקבלת את המרכיבים המיליטריסטיים כטבעיים ומובנים מאליהם; כמו התבגרות, לימוד מקצוע, פרנסה, הקמת משפחה... אנחנו לא רואות שיש נשק ברחובותינו, עד שבאים זרים ומאירים את עינינו. אנחנו מקבלים פתרונות של כוח לכל בעיה כאילו אין פתרונות אחרים. לכן אולי אנחנו גם לא ממש ערים להיבט המיליטריסטי שבשיתוף הפעולה הממוסד והנרחב של משרד החינוך ומשרד הביטחון והצבא. אנחנו? מיליטריסטים?! רבים בתוכנו מאמינים שכישורים צבאיים מעניקים יכולות בתחומי חיים אזרחיים כמו: מורים, מחנכים, מנהלי בתי ספר, וכמובן מנהלי מפעלים וחברות, פוליטיקאים בכירים וכיוצא בזה. ובכל זאת, לא יכול להיות שאנחנו מונעים על ידי תפישת עולם מיליטריסטית...
התנהלות מיליטריסטית מחלחלת לחיים האזרחיים בצורות שונות ובודאי לכל אחת ואחד מהנוכחים יש התנסויות שמוכיחות זאת. מה שמאפיין התנהלות מסוג זה, בין השאר, הוא ההתייחסות הבלתי ישירה, המתמרנת, מניפולטיבית, כלפי הציבור. כאן אני מתחברת שוב לנושא כביש 6. באמצעות פרקטיקות של תמרון האזרחים הופכים לנתינים. לנתינים אין זכות לנטיות אינדיבידואליסטיות, חשיבה עצמאית, ביקורתיות. אלה מאפיינים של דפוסי חשיבה מיליטריסטיים, שמטפחים: קבלה עיוורת של הוראות ופקודות, צייתנות ללא תנאי, ויתור על רצונות, נטיות וצרכים אישיים.
בהתבוננות של אברמסון בכביש 6 הוא מציע אקט של מרד כלפי המניפולציה. עצם חשיפת המניפולציה היא אקט של מרד. זהו מעשה של אזרח חופשי. אפשר להשתמש בניתוח שלו כמודל להתבוננות במרחב המתוכנן והבנוי כדי לשכלל את יכולתנו להיות חופשיים ממניפולציה של בעלי הכוח. זה אולי לא יביא לפירוק הכביש, אבל לפחות נטפח את המודעות שלנו.
ההתבוננות של לארי אברמסון בכביש 6 היא דוגמה לגישה ביקורתית שמציעה מבט מפולש במרחב שכביש זה מייצר. לכאורה כביש: מעבר לכלי רכב. אולם כבר מלכתחילה אנו יכולים לשער שכדי לדון בכביש 6 ראוי לחדד את חושי הביקורת, מאחר שידוע שהכביש קודם כמפעל לאומי ממדרגה ראשונה, באשר הוא נועד כביכול לקשר בין המרכז לפריפריה.
ככל מעשי ידי אדם, יש למוצר מטרות, מהן מוצהרות וגלויות ומהן סמויות. ראייה מפולשת דרך מטרות אלה דורשת חשיבה עצמאית וגישה ביקורתית וחופשית מאינטרס, מלבד הצורך להסיר מסווים ולגלות את התוצאות הנלוות להצבת המוצר במרחב הציבורי.
ההתבוננות שלנו במרחב הישראלי סובלת משנים של גיוס כל סוכני ההיסטוריוגרפיה, התרבות והחקר האקדמי לצרכי האידיאולוגיה הלאומית. אנחנו יוצאים לטיולים עם ספר תנ"ך, דרך אתרי מורשת קרב וישובים ששמותיהם עוברתו מיד עם הכרזת המדינה.
מזה כמעט שני עשורים נפתח הדיון האקדמי לגישות ביקורתיות שמסתכלות על המציאות שלנו דרך פריזמה שמורכבת מגישות כלליות ולא רק כאלה שמייחדות את המציאות שלנו כעומדת בנפרד. מתוך גישות אלה הסלילה של כביש 6 ועיצוב סביבתו מעלים שאלות כגון: את מי ממדר הכביש? אילו מטרות פוליטיות וחברתיות עומדות מאחורי ההחלטה לסלול אותו? איזו תמונת עולם ואילו דפוסי חשיבה מתחזקים כתוצאה ממנו? למי יש אינטרס להכניס אותנו לתוך בועה מעוצבת על פי אינטרס לקדם אג'נדה לאומית יהודית? וכמובן, איזה קשר יש לממצאים שעולים משאלות אלה עם חיזוק המיליטריזציה של החברה בישראל?
הניתוח האיקונוגרפי של כביש 6 שמציע אברמסון הוא פיתוח של הסתכלות ביקורתית שמקובלת היום אצל חוקרות וחוקרים של סביבה. זו הסתכלות מעניינת ומרתקת בראש וראשונה מאחר שהיא נותנת קרדיט להתייחסות אישית שכוללת בתוכה תפישת עולם ומבט אישי על הסביבה. ושנית, זו התייחסות שמסירה את העטיפות בהן מוגש לנו הכביש, מפרקת את הרטוריקה שמלווה את הקמתו ועיצובו, ומציעה הסתכלות חדשה ומאתגרת.
בדיון ששמענו על כביש 6 אברמסון שם בצד את הסיפור של הכביש כפי שהוגש לציבור על ידי היוזמים, תוך חשיפת תוכן אלטרנטיבי, ומתוך התבוננות ביקורתית בתוצאה: אין זה סתם עוד כביש לבעלי יכולת (מכונית, כסף לתשלום האגרה), או אולי כביש יעיל שמקצר את זמן ההגעה ממקום למקום. הוא אפילו לא חוזר על הביקורת שמציגה את הכביש כעוד מכשיר כיבוש ושליטה בציבור שאינו קשור בהכרח בתנועה בכביש – הציבור שמתגורר ביישובי הערבים הגובלים בכביש. אלא הוא מציע התמקדות בכביש ככלי בעל השפעה על מי שנכנס למכונית ויוצא לנסיעה שמזמנת חוויה של הכביש. כלומר כל המשתמשים: ערבים, יהודים, תיירים וכיוצא בזה הופכים להיות אובייקטים מתומרנים על ידי ההוויה שהכביש וסביבתו כופים עליהם.
איך כל זה מתקשר לנושא הסמינר: מרחב הביטחון?
נושא הביטחון והצבאיות/מיליטריזם מופקע כאן מהדיון הישיר בצבא ופעולותיו במרחב הציבורי של מדינת ישראל והשטחים הכבושים. במסגרת הדיונים שלנו בסמינר, הדיון בכביש 6, כביש אזרחי לפחות לכאורה, שייך להיבט שרואה את ה'ביטחון' לא דרך הצבא והצבאיות בלבד. מוסדות המדינה הרי פועלות כסוכנות של הצבא, ואין לצבא צורך לפעול על מנת לגייס אותן למטרותיו. כך למשל המוסדות המיישבים, מערכת החינוך, בתי המשפט.
בעוד שכאשר הנוכחות של הצבאיות במרחב גלויה ונראית לעין ואין צורך לפענח אותה, המיליטריזציה של המרחב האזרחי סמויה מעצם מהותה: היא מוטמעת בכל רובד של חיינו האזרחיים ונוכחת בהם כחלק אינטגרלי מהם. אנחנו חיים ופועלים בתוך הוויה שמקבלת את המרכיבים המיליטריסטיים כטבעיים ומובנים מאליהם; כמו התבגרות, לימוד מקצוע, פרנסה, הקמת משפחה... אנחנו לא רואות שיש נשק ברחובותינו, עד שבאים זרים ומאירים את עינינו. אנחנו מקבלים פתרונות של כוח לכל בעיה כאילו אין פתרונות אחרים. לכן אולי אנחנו גם לא ממש ערים להיבט המיליטריסטי שבשיתוף הפעולה הממוסד והנרחב של משרד החינוך ומשרד הביטחון והצבא. אנחנו? מיליטריסטים?! רבים בתוכנו מאמינים שכישורים צבאיים מעניקים יכולות בתחומי חיים אזרחיים כמו: מורים, מחנכים, מנהלי בתי ספר, וכמובן מנהלי מפעלים וחברות, פוליטיקאים בכירים וכיוצא בזה. ובכל זאת, לא יכול להיות שאנחנו מונעים על ידי תפישת עולם מיליטריסטית...
התנהלות מיליטריסטית מחלחלת לחיים האזרחיים בצורות שונות ובודאי לכל אחת ואחד מהנוכחים יש התנסויות שמוכיחות זאת. מה שמאפיין התנהלות מסוג זה, בין השאר, הוא ההתייחסות הבלתי ישירה, המתמרנת, מניפולטיבית, כלפי הציבור. כאן אני מתחברת שוב לנושא כביש 6. באמצעות פרקטיקות של תמרון האזרחים הופכים לנתינים. לנתינים אין זכות לנטיות אינדיבידואליסטיות, חשיבה עצמאית, ביקורתיות. אלה מאפיינים של דפוסי חשיבה מיליטריסטיים, שמטפחים: קבלה עיוורת של הוראות ופקודות, צייתנות ללא תנאי, ויתור על רצונות, נטיות וצרכים אישיים.
בהתבוננות של אברמסון בכביש 6 הוא מציע אקט של מרד כלפי המניפולציה. עצם חשיפת המניפולציה היא אקט של מרד. זהו מעשה של אזרח חופשי. אפשר להשתמש בניתוח שלו כמודל להתבוננות במרחב המתוכנן והבנוי כדי לשכלל את יכולתנו להיות חופשיים ממניפולציה של בעלי הכוח. זה אולי לא יביא לפירוק הכביש, אבל לפחות נטפח את המודעות שלנו.
ההתבוננות של לארי אברמסון בכביש 6 היא דוגמה לגישה ביקורתית שמציעה מבט מפולש במרחב שכביש זה מייצר. לכאורה כביש: מעבר לכלי רכב. אולם כבר מלכתחילה אנו יכולים לשער שכדי לדון בכביש 6 ראוי לחדד את חושי הביקורת, מאחר שידוע שהכביש קודם כמפעל לאומי ממדרגה ראשונה, באשר הוא נועד כביכול לקשר בין המרכז לפריפריה.
ככל מעשי ידי אדם, יש למוצר מטרות, מהן מוצהרות וגלויות ומהן סמויות. ראייה מפולשת דרך מטרות אלה דורשת חשיבה עצמאית וגישה ביקורתית וחופשית מאינטרס, מלבד הצורך להסיר מסווים ולגלות את התוצאות הנלוות להצבת המוצר במרחב הציבורי.
ההתבוננות שלנו במרחב הישראלי סובלת משנים של גיוס כל סוכני ההיסטוריוגרפיה, התרבות והחקר האקדמי לצרכי האידיאולוגיה הלאומית. אנחנו יוצאים לטיולים עם ספר תנ"ך, דרך אתרי מורשת קרב וישובים ששמותיהם עוברתו מיד עם הכרזת המדינה.
מזה כמעט שני עשורים נפתח הדיון האקדמי לגישות ביקורתיות שמסתכלות על המציאות שלנו דרך פריזמה שמורכבת מגישות כלליות ולא רק כאלה שמייחדות את המציאות שלנו כעומדת בנפרד. מתוך גישות אלה הסלילה של כביש 6 ועיצוב סביבתו מעלים שאלות כגון: את מי ממדר הכביש? אילו מטרות פוליטיות וחברתיות עומדות מאחורי ההחלטה לסלול אותו? איזו תמונת עולם ואילו דפוסי חשיבה מתחזקים כתוצאה ממנו? למי יש אינטרס להכניס אותנו לתוך בועה מעוצבת על פי אינטרס לקדם אג'נדה לאומית יהודית? וכמובן, איזה קשר יש לממצאים שעולים משאלות אלה עם חיזוק המיליטריזציה של החברה בישראל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה