אהוֹב אותי, אהַבי אותי/ שי גטריידה

couple with peacock (detail) / david michaeli / tlv / 1999

ראו מה שהעברית עשתה:
האם שמתם לב שכשאומרים (מבקשים) אהוֹב אותי או אהַבי אותי, האוויר זורם על המילה הזאת?
עולה דרך הקנה, מתאבך בחלל הפה וננשף החוצה בקלות מבעד לשפתיים באמצעות ה- ב' הרפויה.
לעומת זאת כשאומרים:
תאהב אותי! או,
תאהבי אותי! (ציווי), זה מתחיל במעצור של הלשון על ה- ת'.
ההוראה שבטעות מבקשת להיות אהבה מתחילה בהתנגשות, היתקעות, בלימה.

ואכן: האם אפשר לְצווֹת אהבה?
אפשר לבקש אותה, אפשר לייחל לה, להתחנן אליה, ליילד אותה, אבל אי אפשר איתה בכוחו של ציווי.

ונסו את הדבר הבא:

המילים אהיה ("אהיה אשר אהיה"), הוויה ואהבה כל כך דומות בצלילן ומבחינת תהליך ההפקה שלהן בגוף.
שלושתן בנות 3 הברות.
הן נולדות בתנועה של שרירי רצפת הבטן שדוחפת אל הסרעפת שנושפת את ה-א' החוצה.
נביעת מעמקים.
הדהוד תהום רבה.
אח"כ מצטרפת ה-הא שעוטפת את הלב ומרחיבה את בית החזה.
ההברה השלישית של הוויה ואהיה : יה, איננה מסתיימת. רוטטת אל האינסוף, נותרת פתוחה .
לעומתן ההברה השלישית הרפויה של אהבה : בה, איננה אינסופית, עושה דרכה אל מושאה עליו היא מתרפקת, לוחכת אותו כמו האדווה הסופית של גל השוטף במעלה החוף.