תגובה של דוד מיכאלי ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון
תודה מיוחדת ליו''ר קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" עמירם אורן על העזתו לזמן לדיון כיווני מחשבה שונים מתבניות מקצועיות מקובלות. המשך של תפיסה זו יוכל להפוך את קבוצת הדיון לפורצת דרך ולמנסחת של מושגים ופתרונות חדשים.
תודה ללארי אברמסון על הרצאה מרגשת ומעוררת מחשבה.
לעניין פארק מיני ישראל במבוא להרצאה. אם כי קל להתבונן בדגם השעשועים הזה בעיניים ביקורתיות, ברצוני להעיר על שתי זוויות אפשריות נוספות:
האחת היא שיש משמעות להתמרת הדימויים כתהליך תפיסתי של הבשלה, שבו הדימוי האבסולוטי הופך ליחסי. הצגת אתרים שנתפסו כמקודשים חברתית או מסורתית כצעצועים בדגם הופך אותם לברי משחק ומפקיע את משמעותם כייצוגי מציאות שאין עליה עוררין. המעבר ממציאות לייצוג משמעו התקדמות תפיסתית משום שהוא מאפשר התבוננות, הפשטה, השוואה לייצוגים אחרים, הכנה לקבלתם, הכלה ופירוש של תמונה מושגית שלפני כן לא הייתה ברת מושג. במגמה העולמית של וירטואליזציה, כאשר חברה מתחילה לייצא את דימוייה המכוננים לשעשועים, זה אולי גם סמן למעבר שלב בהתבגרותה.
הזווית השנייה היא מן ההיבט הביולוגי והנפשי והיא נוגעת להערה על הפרופורציות הלא תואמות בדגם של מיני ישראל. תמונת המציאות הנראית שלנו שונה בפרופורציות שלה מתמונת המציאות המוחשת ומתמונת המציאות הרגשית ומתמונת המציאות הנתפסת שלנו. כך למשל חור בשן נתפס בחושינו ובמגע הלשון כענק. מיפוי של אברי הגוף באמצעות גרייה מוחית מייצר תמונת הומונקולוס גרוטסקית למראה (מזכיר פיסול אפריקאי) שבה האצבעות, השפתיים, הלשון והעיניים, אברי המין וכפות הרגליים גדולים באופן חריג. זהו למעשה מיפוי ריכוזים עצביים. הבניה האינטואיטיבית והמצטברת של הדגם ובמיוחד כשהיא מעדיפה אינטרס בידורי כלכלי על אינטרס לאומי סימבוליסטי, אולי מספקת מיפוי תחושתי חברתי דומה, שהוא דיספרופורציוני לקני המידה של הנראה.
הערות לעניין גוף ההרצאה:
לגבי אוטופיה והטרוטופיה: כל דבר חדש הוא אוטופי משום שהוא מבטא את שאיפתנו לשלמות הצופנת בתוכה, יחד עם העיוורון המובנה בשאיפה, גם את המנגנון הכאוטי הפועל כנגדה והביקורת היא חלק מן המנגנון הזה. לפחות בפרק הזמן שלפני הזדקנותו, מאפשר כביש 6 חוויה של תנועה מפוקחת וחלקה ברמה טכנולוגית מתקדמת ורמת שירות גבוהה במרחב מוגן. מרחב מוגן ונוח מאפשר גם חוויה מתקנת, הכרת מדדי פעולה חדשים ואולי גם גדילה מושגית שמהווה את הקרקע לעיצוב הנוף העתידי.
לעניין מרחב הביטחון ולעניין המיליטריזם הסמוי והבלתי סמוי, או תום וחוסר תום בתכנון. לעתים תיאוריות קונספירציה הן השלכות בדיעבד על הצטברות נתונים מתמשכת שלאחר זמן מספיק אפשר לאבחן בה תבניות ומגמות. במקרה של כביש 6 נוח לי להניח שזה אחד ממקרים אלה וחלק מהמגיבים גם גיבו זאת עובדתית. ספק אם מתכנניו ניסו להפריד בין חברות ולפגוע בנוף ואני מתרשם שהתכוונו לטוב כמידת יכולתם.
מוקד הדיון נמצא כנראה במקום שונה והוא נוגע להתפשטות ודורסנות מערכתית שאינה מבוקרת: לתאגידים אזרחיים כבעלי טריטוריות יש חילות שמירה / אכיפה / פיקוח פרטיים עמומים יותר למרחב הדמוקרטי שבהפרטה הוא מוותר על משילות ומגוון לטובת הצירוף צופן הפחד של יעילות ואסתטיקה (אשר מתקשרת חזרה אל האמנים ומעצבי הדימוי). לפיכך יש מקום להתבונן על נדידת מוקדי הכוח וגופי שליטה אזרחיים חדשים שדוחקים את מקומו של הצבא המסורתי.
שאלות מה הסיבות לשיקוע המייצר את האופי התוחם של הכביש, או האם הפקעת שטחי הכביש הייתה מפלה, או מה החלופות, וכן העובדה שהפרויקט הגדול הזה אמור לשוב לחזקת המדינה בתום תקופה, היו חסרות. כמו כן הסוגיה מהו שימור סביבה נכון עדיין אינה מבוררת כל צרכה.
תפקיד האמן הוא להעיר ולהאיר וזאת ההרצאה עשתה נאמנה. תודה.
תודה מיוחדת ליו''ר קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" עמירם אורן על העזתו לזמן לדיון כיווני מחשבה שונים מתבניות מקצועיות מקובלות. המשך של תפיסה זו יוכל להפוך את קבוצת הדיון לפורצת דרך ולמנסחת של מושגים ופתרונות חדשים.
תודה ללארי אברמסון על הרצאה מרגשת ומעוררת מחשבה.
לעניין פארק מיני ישראל במבוא להרצאה. אם כי קל להתבונן בדגם השעשועים הזה בעיניים ביקורתיות, ברצוני להעיר על שתי זוויות אפשריות נוספות:
האחת היא שיש משמעות להתמרת הדימויים כתהליך תפיסתי של הבשלה, שבו הדימוי האבסולוטי הופך ליחסי. הצגת אתרים שנתפסו כמקודשים חברתית או מסורתית כצעצועים בדגם הופך אותם לברי משחק ומפקיע את משמעותם כייצוגי מציאות שאין עליה עוררין. המעבר ממציאות לייצוג משמעו התקדמות תפיסתית משום שהוא מאפשר התבוננות, הפשטה, השוואה לייצוגים אחרים, הכנה לקבלתם, הכלה ופירוש של תמונה מושגית שלפני כן לא הייתה ברת מושג. במגמה העולמית של וירטואליזציה, כאשר חברה מתחילה לייצא את דימוייה המכוננים לשעשועים, זה אולי גם סמן למעבר שלב בהתבגרותה.
הזווית השנייה היא מן ההיבט הביולוגי והנפשי והיא נוגעת להערה על הפרופורציות הלא תואמות בדגם של מיני ישראל. תמונת המציאות הנראית שלנו שונה בפרופורציות שלה מתמונת המציאות המוחשת ומתמונת המציאות הרגשית ומתמונת המציאות הנתפסת שלנו. כך למשל חור בשן נתפס בחושינו ובמגע הלשון כענק. מיפוי של אברי הגוף באמצעות גרייה מוחית מייצר תמונת הומונקולוס גרוטסקית למראה (מזכיר פיסול אפריקאי) שבה האצבעות, השפתיים, הלשון והעיניים, אברי המין וכפות הרגליים גדולים באופן חריג. זהו למעשה מיפוי ריכוזים עצביים. הבניה האינטואיטיבית והמצטברת של הדגם ובמיוחד כשהיא מעדיפה אינטרס בידורי כלכלי על אינטרס לאומי סימבוליסטי, אולי מספקת מיפוי תחושתי חברתי דומה, שהוא דיספרופורציוני לקני המידה של הנראה.
הערות לעניין גוף ההרצאה:
לגבי אוטופיה והטרוטופיה: כל דבר חדש הוא אוטופי משום שהוא מבטא את שאיפתנו לשלמות הצופנת בתוכה, יחד עם העיוורון המובנה בשאיפה, גם את המנגנון הכאוטי הפועל כנגדה והביקורת היא חלק מן המנגנון הזה. לפחות בפרק הזמן שלפני הזדקנותו, מאפשר כביש 6 חוויה של תנועה מפוקחת וחלקה ברמה טכנולוגית מתקדמת ורמת שירות גבוהה במרחב מוגן. מרחב מוגן ונוח מאפשר גם חוויה מתקנת, הכרת מדדי פעולה חדשים ואולי גם גדילה מושגית שמהווה את הקרקע לעיצוב הנוף העתידי.
לעניין מרחב הביטחון ולעניין המיליטריזם הסמוי והבלתי סמוי, או תום וחוסר תום בתכנון. לעתים תיאוריות קונספירציה הן השלכות בדיעבד על הצטברות נתונים מתמשכת שלאחר זמן מספיק אפשר לאבחן בה תבניות ומגמות. במקרה של כביש 6 נוח לי להניח שזה אחד ממקרים אלה וחלק מהמגיבים גם גיבו זאת עובדתית. ספק אם מתכנניו ניסו להפריד בין חברות ולפגוע בנוף ואני מתרשם שהתכוונו לטוב כמידת יכולתם.
מוקד הדיון נמצא כנראה במקום שונה והוא נוגע להתפשטות ודורסנות מערכתית שאינה מבוקרת: לתאגידים אזרחיים כבעלי טריטוריות יש חילות שמירה / אכיפה / פיקוח פרטיים עמומים יותר למרחב הדמוקרטי שבהפרטה הוא מוותר על משילות ומגוון לטובת הצירוף צופן הפחד של יעילות ואסתטיקה (אשר מתקשרת חזרה אל האמנים ומעצבי הדימוי). לפיכך יש מקום להתבונן על נדידת מוקדי הכוח וגופי שליטה אזרחיים חדשים שדוחקים את מקומו של הצבא המסורתי.
שאלות מה הסיבות לשיקוע המייצר את האופי התוחם של הכביש, או האם הפקעת שטחי הכביש הייתה מפלה, או מה החלופות, וכן העובדה שהפרויקט הגדול הזה אמור לשוב לחזקת המדינה בתום תקופה, היו חסרות. כמו כן הסוגיה מהו שימור סביבה נכון עדיין אינה מבוררת כל צרכה.
תפקיד האמן הוא להעיר ולהאיר וזאת ההרצאה עשתה נאמנה. תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה