caravan / david michaeli / tlv 1992בגיל ארבעים ושמונה הבנתי שיש פתווה על ראשי. גזר דין מוות בפסק הלכה מוסלמי. יש פתווה על ראשו של בני, בתי, אשתי, הורי, חברי, כולם מסתובבים ברחוב עם גזר דין מוות. עד אז חייתי כרגיל. כלומר אטום. זה בכלל לא היה במסגרת הראייה שלי. אבל הנה זה הופיע. פתווה. אני קם בבוקר עם הידיעה שמישהו החליט להרוג אותי והוציא עלי פסק. הוציא אותי מחוץ לחוק. איזה חוק אינני יודע, אבל אני בחוץ. כלומר כולנו בחוץ. דספראדוס. טוב. אמרתי לעצמי. אני לא הראשון ולא האחרון ויש לנו מדינת חוק וצבא בתנאי העולם הראשון אז מה אני נכנס לזה בכלל. אבל עובדה. ברגע שנפל לי האסימון הזה זה לא עוזב אותי. אני מסתכל על הקופאית בסופר, נידונה למוות. על הירקן, נידון. על השכן, נידון. מוכר הדלק, נידון. כל הקבוצה הזאת של האנשים, נידונה למוות על ידי מישהו. מי? מישהו. חסר פנים. אני חייב לומר שזה גורם לי חימה קשה. מה זאת אומרת מישהו החליט? כלומר אפילו בלי לדעת אני כבר מגדיר אותו כגבר. ואתם יודעים, אני משוכנע שזה גבר. אי שם ישב איש, גבר, או אנשים, גברים כמובן והחליטו בצידוק עצמי מוחלט, עם תחושה של שליחות, אני בטוח, על גזר דין מוות. לכולם כאן. אני בטוח שהם קמו מלאי סיפוק. הנה הם עשו את העבודה היומית. הרוויחו לחם. רק תנו אפשרות לעבוד ונעשה גלובליזציה כמו שצריך. של מוות. פתווה. מה זה צריך להיות לעזאזל. אני מסתכל על האנשים ברחוב, ואני קולט שהם יודעים את זה באיזה שהוא מקום. הם לא אומרים את זה לעצמם, אבל בפנים יש משהו שיודע. טוב. תראו. תאונת דרכים וסרטן יכולים לחכות לכל אחד בפינה, אבל אני לא יכול לקלוט את התוספת האווילית הזאת של הפתווה. זה נראה לי פינוק מסריח של אנשים בעלי עודף כוח שמשחקים באלוהים. כל האנשים האלה כאן שיודעים שהם נידונים מסתובבים פה עם תערובת של אני לא מאמין ומה אפשר לעשות ואני צריך לעבוד, ולהמשיך לחיות, ואין לי זמן לחשוב, ודי כבר. אבל בפנים יש להם איזה טירוף דיכאוני חבוי. זרקו אותי מהחברה. מחכים לי בדרך הביתה. ירביצו לי. אני הולך לאורך הקירות ובודק אם אין אף אחד. כמו רוברט רדפורד בסרט שבכל מקום קפץ עליו אינדיאני בשביל להרוג אותו. ואני אומר לכם זה לא עוזב אותי הדבר הזה של הפתווה. אני לא יכול להתרכז בציור שאני עושה, השיר שאני כותב יוצא נרגז, המילים עצבניות, והמוזיקה, אוי המוזיקה, כל דבר בצבע של רקוויאם. עכשיו, בתור יוצר אני מבין את הגברים האלה. הם מרגישים יצירתיים. אבל יש שטחי יצירה אחרים חוץ ממות למען השם ואת האמנות שלכם אמנות של קדושים רצחניים תעשו אצלכם בבית. הפרטי. מה קרה?! תתעסקו אחד לאחד עם השכנים שלכם והמשפחה שלכם. תסבירו לי, מה עלה על דעתכם להוציא את הפסק הזה? לא היתה איזה אמא בסביבה שאמרה לכם איך אתם לא מתביישים? לא היתה איזו אשה שאמרה לכם מספיק עם השטויות בואו לאכול? השאירו אתכם יותר מדי זמן בחוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה