יום חמישי, 23 באפריל 2009

בשר אחד / דוד מיכאלי


   2001

בסופר נתקלתי בברווז. במבצע המחיר היה יותר זול מעוף. הרמתי את החבילה הקפואה. הכלאה של ברווז עם אווז. בקופה הסתבר שאמנם המחיר יותר זול לקילו, אבל היו פי ארבע יותר קילוגרמים. בכל אופן לקחתי אותו, במושב הקדמי של המכונית, שמתי אותו בקערה במקרר שיפשיר לאט.
בשתיים בצהריים הוצאתי את הברבר מהמקרר אל קדרה של חרס חום. בשר שמן וכבד. שלפתי את הגרון הארוז לתוך בטנו וריפדתי את פנים הציפור בקפה. מצנצנת שפכתי דבש שנקווה בתחתית גורף באיטיות גרגרי קפה שחורים. משקית של בורגול גס, שפכתי גרגרים עד שבטן הציפור התמלאה. הוספתי זרעי הל שמעכתי בין שתי כפות של כסף. הגרגרים השחורים נחלצו מעטיפת הקליפה הבהירה שלהם, התרסקו והראו תוך בהיר ומשומן. מוקשים קטנים שיצרבו את סביבתם בגוון חריף מתוק. הוספתי את יתרת הדבש, מלח, הנחתי את הציפור בסרקופג החרס שהיה מעוטר בתבליט של תרנגול. הוספתי שזיפים שחורים מיובשים ופלפל שחור. הכנסתי את הציפור החנוטה לתנור ניקיתי והלכתי לישון. היינו לבדנו וחם.
בשבע בערב התפשטה מנגינת כשף. ריח כהה ומתוק, אפוי ושזוף, סבתא ומסעדה.זה הצליח. הוצאתי את הקדרה עם מגבות מקופלות והנחתי אותה על קרש. הנעתי את המכסה עד שנפתח. כמו ציור של גוגן. שחום וטרופי, בורגול רך משובץ בשחלות תפוחות של שזיפים וזרעי הל. סגרתי והחזרתי לתנור.
בתשע הוצאתי את הקדרה מהתנור אל השולחן. הרמתי את המכסה. ענן מתוק, אפל, חריף. הבשר התפרק. עצמות שחורות. אצבעות דביקות, נשימה. בשר סוגר מרחק אינסופי אל בשר מורם לקראתו. זיעה וערפל. הבשר אחד.

אין תגובות: