יום ראשון, 4 באוקטובר 2009

אגור בלדיג / 5 / בולשיט

drafted shadows / tlv 2002




5. בולשיט (28 בספטמבר 09)




אז עכשיו כולנו יושבים בחדר אורחים, כלומר לא ממש יושבים אלא רובצים בתנוחות משונות שמאפשרות להחזיק לפ-טופ על ברך אחת, ספל תה על ברך אחרת, וביסקוויט ביד-הלא -מקלידה, ובעצם לא ממש כולנו כאן אלא רק נורה (המשוררת), ג'יימס (המחזאי), אגור (המתחזה הישראלי), וכמובן אליסון (הניו-יורקית), שמנסה להבעיר אש באח. אלא שהאש לא נתפסת בבולי העץ הלחים, ואליסון קורעת בזעם עיתונים ודוחפת אותם לתוך הערימה. היא מתחילה מה"ניו יורק טיימס בוק רוויו", עוברת לעיתוני סוף השבוע, ולאט לאט מתחילה להזיע ולהתפשט. אבל אליסון לא מוותרת. אליסון לעולם לא מוותרת. היא שואלת אותי, רק לשם הקנטה כמובן, האם לא למדתי בצבא להדליק מדורות. אותי זה לא מצחיק. אם היא רוצה להתחשבן איתי על עזה, אחזיר לה, במחילה, עם דרזדן וברלין ואזכיר לה באותה הזדמנות גם את הנפלם על הג'ונגלים של ויאטנם.
ואם זה באמת מעניין אותה, אז שתדע שאני לא גדלתי בבית אחוזה שבו ישבו מול האח ולגמו ברנדי. אצלנו היו מדליקים ערימה של כיסאות, ארגזי תפוזים וקרשי בניין, פעם אחת בשנה, על חוף הים, ובמקרה הטוב שותים "טמפו". במקרה הפחות טוב זה היה מיץ פטל ממכלי קלקר. יש לזה בכלל שם באנגלית? ובזמן שהם, המתבוללים האלה, צרבו להם מרשמלוס ודקלמו המנונים של רעות ואחווה אנגלוסקסית, הייתי אני עסוק בהבערת היטלרים ואייכמנים ונאצרים, ובהפיכת תפוחי אדמה לגושי פחם. וכל זה לזכר הצורר אדריאנוס, ימח שמו, אם היא דווקא רוצה לדעת.
אבל תוך כדי צפייה באליסון המחטטת בלהבות כמו מכשפה, אני נזכר פתאום במראה של חוף תל אביב המכוסה במדורות מתוך אשנב המטוס שחוזר מלונדון... או שאולי זה אותו חוף ואותן מדורות בסרטו של כריס מרקר, "הצד השלישי של המטבע"? תעתועי הזיכרון.
נחזור ל"לדיג האוס". בחוץ כמעט יורד גשם, והעשן עולה מהארובה אל שמי לילה מעוננים, ושם למעלה, מציץ מדי פעם ירח פחוס של כמעט סוכות.
עכשיו גם יאצק (האציל) מגיע לכאן, וגם אדווארד (המתרגם) עם הלפ-טופ שלו, וכל החבורה בעצם כאן. לא רגע. גליידה (האוגנדית) לא כאן. אבל זה בסדר היא אף פעם לא כאן. היא כותבת ספר. היא צריכה להספיק בזמן ל"פרס פנגווין אפריקה." או ל"הרווארד פלאושיפ לאמני העולם השלישי" או לפרס "בוקר אינטרנשיונל". או ל"סופר האפריקני הצעיר הבולט של השנה". או משהו, לא חשוב מה, איזשהו פרס או מילגה שהיא בטח תקבל. ככה זה.
וגם לואיזה (הליסבונאית) חסרה. כן, לואיזה. אבל היא כבר מזמן בליסבון ואנחנו בשבילה רק זיכרון רחוק.
פעם, לפני קצת יותר משבועיים, כשרק נפגשנו, הינו, לואיזה ואני , עוינים זה לזה. כעבור שבוע גילינו שיש לנו את כל הסיבות בעולם להיות חברים טובים. שנינו נולדנו באמצע שנות החמישים בארצות קטנות לחוף הים. להם היה סאלאזאר, לנו היה בן גוריון. בגרנו בעולם מלא תקווה מהפכנית, וגם אם לא היינו בדיוק ילדי פרחים בעצמנו – כלומר הינו בערך בכיתה ח' כג'ימי הנדריקס התפרע על הבמה בוודסטוק – הרי לפחות עוד הספקנו ללכת פה ושם יחפים ברחובות, ולעשן קצת נאפאס. ועכשיו, תראו אותנו, לא מסוגלים לשלוח אס.אמ. אס. בלי משקפי קריאה, הולכים לאיבוד בין ראוטרים פייסבוקים, ומספרי קוד. הו, כמה שאנחנו בזים לצעירים האמביציוזים האלה שמקיפים אותנו, החסרים את מידת הרחמים ואת הרוך ואת הלחלוחית בעיניים, כמה שאנחנו מקנאים בהם, כמה שאנחנו מתגעגעים לגעגועים, לפינות המאובקות של חיינו, לילדים שהשארנו בבית, לזיכרונות. אז מה את אומרת לואיזה? אה כן, שכחתי. ולשנינו יש בנים בני תשע עשרה שביזבזו את מיטב כספינו על בובות דינוזאורים וקלפי "מג'יק". איזה עולם קטן. אגב, גילינו את העובדה המדהימה הזאת באחר צהריים אחד, כשרכבנו על האופניים ליד ששת הפרים שמעבר לגדר המחושמלת.
אני לא רוצה לסטות מהנושא, אבל ששת הפרים הצעירים האלה בכל זאת ראויים להירשם בספר הזיכרונות שלי. כי הרי אני הכרתי והוקרתי אותם עוד לפני שביצעו את הבריחה הקבוצתית, הנועזת שלהם. עוד לפני שחצו את היער, (טוב, אולי בכל זאת חורשה) והגיעו לכאן, כן, דווקא לכאן ל"לדיג האוס". אגב, המילה "בריחה" לא ממש מתאימה לטיול שלוו כזה, נינוח ואיטי. וכמובן, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי למה החליטו להגיע דווקא הנה. אני מודה שלרגע השלתי את עצמי שהיה להם עניין בנו, בסופרים, באופן אישי. מין פרויקט "אמץ סופר" כזה. אבל לא. זה העשב הכל כך יפה שמקיף אותנו. העשב שכמעט, היתי אומר, מעורר תאבון.
בכל מקרה, חבורת הפרים הצעירים הזאת באמת עשתה רושם עצום על כל הסביבה. (לא לחינם המילה ל"הצקה" באנגלית היא to bully.) בפעם הראשונה שמעתי עליהם מפי רוז. היא עצרה לידינו כשרכבנו ברחוב לטר אס, והזהירה אותנו. "פרים עלולים לעשות שטויות לפעמים," אמרה.
אחר כך בלילה, אחרי ארוחת הערב, חזרה האוגנדית מבוהלת אל שולחן האוכל ואמרה בלחש, "יש שם חיה בחוץ וזה לא צבי." יצאנו החוצה בשורה זהירה: מחזאי, משוררת, אציל, ניו-יורקית, מתחזה, ליסבונאית ומתרגם, על קצות האצבעות ובשקט בשקט. על השביל, מתחת עץ התפוחים רבץ לו פר, הביט בנו בעיני עגל, והמשיך ללעוס.
"הי, אבל אנחנו מכירים את הפר הזה," אמרתי ללסבונאית.
"בטח," אמרה , "זה ההוא, מהשישיה ההיא, הם כולם שחורים ורק לו יש ראש לבן."
למחרת השכם בבוקר, פגשתי אותם שוב, את כל החבורה, והם עמדו ולעסו, כאילו כל החיים לפניהם, ואפילו לא הפנו אלי מבט, ואחר כך, לאט לאט, פנו וירדו במורד הגבעה.
על השביל, ליד עץ התפוחים נשארה ערימת גללים עצומה, רכה וריחנית.
בולשיט. בולשיט אמיתי.






אין תגובות: