pen / david michaeli / 1982אגור שיף AGUR SCHIFF
6. ימים אחרונים ב"לדיג האוס" (6 באוקטובר 2009)
ועכשיו גם הספירה לאחור עומדת להיגמר, ועוד רגע יעלה מטוס השמיימה, יקח אותי איתו לתל אביב, יחזיר אותי הביתה, לילד שלי ולילדה שלי ולאשה שלי (היתי צריך לשלוח להם גלויה, פעם אחת לפחות, לזכר ימי הדואר שנעלמו ואינם!) לכלבות הנושרות, לקמטים שבקיר, לצליעת המיטה, לאסלה המעט עמוקה יותר, לשיחות טלפון מרירות עם ראש המחלקה לאמנויות המסך, לריב בלתי פוסק עם הנוף שבקצה השביל, ולתשבץ "הארץ". הו, חיי המיוזעים, היפים, המתבלים מעט מעט, המתכסים באבק קיריית שאול, הנה אני חוזר אליכם כאילו מעולם לא עזבתי.
אבל "לדיג האוס" הוא אי בודד, שפיץ לבן שצף לו באחו הירוק, מוקף בחורשות ניו אינגלנד מחליפות צבעים, מחויך ושלוו, כמו פרצופו של האדם הראשון. זה אי של אשליות. בשביל חבורת הצעירים בני העשרים ותשע, אלה הן אשליות של חופש מוחלט ותהילת נצח. לעולם הם יסתובבו ברחבי העולם, נוודי קריירה מלקקי דבש, ידלגו ממילגה למענק ומהקראה פומבית להדרכת סדנאות, עוד ספר, עוד שיר, עוד סיפור, וכך ימשיכו ויתגלגלו להם בתוך נחשול המלים הזה שמציף את המאה העשרים ואחת ad infinitum.
לבני החמישים וארבע (מוזר, יש כאן רק אחד כזה) זוהי כמובן אשליה מסוג אחר לגמרי. כמעט. האשליה של אפורי השיער קשורה ביכולתם היחסית לשכנע את עצמם שהטעם המתוק נשאר על הלשון. כלומר, שהזיכרונות – כן זיכרונות "לדיג האוס" – יכולים למלא את מקומם של החופש המוחלט ותהילת הנצח. הצרה היא שכל מי שלעס פעם "בזוקה" יודע שהטעם לא נשאר. ובעצם, גם לא הצבע הוורוד. מה שנשאר זאת חתיכת גומי קשה שדבוקה לתחתית הכסא.
לואיזה קוסטה גומס, נסעה מזמן, שבוע אחריה עזב אותנו ג'יימס מקלינדון (הוא השאיר לי את המחזה שלו, Salvation , שאותו אולי אתרגם לעברית. האם הוא סומך עלי? איך אפשר לתרגם שודד בנק אירי-אמריקני השוכב על ערש דווי, צייר אגרופוב, וכומר שבא לתת מחילה לגוסס אבל בעיקר מרחם על עצמו? זוהי קומדיה אגב. ומאד מאד מצחיקה ) ועכשיו תורו של יאצק דנל, המשורר הכוכב מוורשה (שספרו "ללה" יצא בשנה שעברה בעברית וזכה להצלחה גדולה) ואחריו אגור שיף, ויום אחר כך – אדווארד גובין סופר שכותב סיפורי פנטזיה מתוחכמים, מתרגם מצרפתית, ומומחה גדול למדע בדיוני, ספרות פנטסטית וסרטי זוועה.
השבועיים הבאים באמת יהיו קשים ביותר למשוררת הגרמניה/שוויצרית, נורה גומרינגר, חברתי הטובה כל כך, ולאליסון אמנד, הסופרת השנונה, שאני לא יודע מה היא חושבת עלי אבל את אדווארד היא בוודאי אוהבת מאד, ולגברת גליידה נאמוקאסה, שמידי פעם יוצאת איתי לטיולי אופניים איטיים להחריד (היא באופן עקרוני רוכבת כשהיא נעולה בנעלי עקב ולבושה בחליפה הסקסית ביותר שהביאה מקמפלה) ומנהלת איתי שיחות תמוהות, בקצב של שני משפטים לקילומטר.
אתמול בבוקר, ישבתי עם נורה בבית הקפה ההוא בהאדסון, זה שמרוהט בכורסאות משוק הפשפשים. היא ישבה מול החלון הגדול. בחוץ היה רחוב ריק ושמיי סתיו צלולים. אני היתי מול הפנים האפל, המרופד בכבדות, המקושט במראות. ישב שם רק אדם אחד שלגם תה וחיטט בעיתון הבוקר. ניסיתי להסביר לנורה איך נראים הדברים מהצד שלי. אני לא חושב שהיא הבינה. אני לא חושב שיכלה להבין. אחר כך המשכנו בשיחה כששוטטנו בפארק הקטן שמעל לנהר. פתאום הופיעה מעבר לעצים דוברה עצומה שנגררה על ידי ספינת גרר קטנטונת. הדוברה הייתה חסרת אונים. עצובה. כמו לוויתן מובס שמובל אל השבי. על ספינת הגרר היה צריח גבוה, צבוע באדום. היא הייתה גאוותנית כל כך, הספינה הקטנטנה הזאת, ולגמרי בוטחת בדרכה.
אבל "לדיג האוס" הוא אי בודד, שפיץ לבן שצף לו באחו הירוק, מוקף בחורשות ניו אינגלנד מחליפות צבעים, מחויך ושלוו, כמו פרצופו של האדם הראשון. זה אי של אשליות. בשביל חבורת הצעירים בני העשרים ותשע, אלה הן אשליות של חופש מוחלט ותהילת נצח. לעולם הם יסתובבו ברחבי העולם, נוודי קריירה מלקקי דבש, ידלגו ממילגה למענק ומהקראה פומבית להדרכת סדנאות, עוד ספר, עוד שיר, עוד סיפור, וכך ימשיכו ויתגלגלו להם בתוך נחשול המלים הזה שמציף את המאה העשרים ואחת ad infinitum.
לבני החמישים וארבע (מוזר, יש כאן רק אחד כזה) זוהי כמובן אשליה מסוג אחר לגמרי. כמעט. האשליה של אפורי השיער קשורה ביכולתם היחסית לשכנע את עצמם שהטעם המתוק נשאר על הלשון. כלומר, שהזיכרונות – כן זיכרונות "לדיג האוס" – יכולים למלא את מקומם של החופש המוחלט ותהילת הנצח. הצרה היא שכל מי שלעס פעם "בזוקה" יודע שהטעם לא נשאר. ובעצם, גם לא הצבע הוורוד. מה שנשאר זאת חתיכת גומי קשה שדבוקה לתחתית הכסא.
לואיזה קוסטה גומס, נסעה מזמן, שבוע אחריה עזב אותנו ג'יימס מקלינדון (הוא השאיר לי את המחזה שלו, Salvation , שאותו אולי אתרגם לעברית. האם הוא סומך עלי? איך אפשר לתרגם שודד בנק אירי-אמריקני השוכב על ערש דווי, צייר אגרופוב, וכומר שבא לתת מחילה לגוסס אבל בעיקר מרחם על עצמו? זוהי קומדיה אגב. ומאד מאד מצחיקה ) ועכשיו תורו של יאצק דנל, המשורר הכוכב מוורשה (שספרו "ללה" יצא בשנה שעברה בעברית וזכה להצלחה גדולה) ואחריו אגור שיף, ויום אחר כך – אדווארד גובין סופר שכותב סיפורי פנטזיה מתוחכמים, מתרגם מצרפתית, ומומחה גדול למדע בדיוני, ספרות פנטסטית וסרטי זוועה.
השבועיים הבאים באמת יהיו קשים ביותר למשוררת הגרמניה/שוויצרית, נורה גומרינגר, חברתי הטובה כל כך, ולאליסון אמנד, הסופרת השנונה, שאני לא יודע מה היא חושבת עלי אבל את אדווארד היא בוודאי אוהבת מאד, ולגברת גליידה נאמוקאסה, שמידי פעם יוצאת איתי לטיולי אופניים איטיים להחריד (היא באופן עקרוני רוכבת כשהיא נעולה בנעלי עקב ולבושה בחליפה הסקסית ביותר שהביאה מקמפלה) ומנהלת איתי שיחות תמוהות, בקצב של שני משפטים לקילומטר.
אתמול בבוקר, ישבתי עם נורה בבית הקפה ההוא בהאדסון, זה שמרוהט בכורסאות משוק הפשפשים. היא ישבה מול החלון הגדול. בחוץ היה רחוב ריק ושמיי סתיו צלולים. אני היתי מול הפנים האפל, המרופד בכבדות, המקושט במראות. ישב שם רק אדם אחד שלגם תה וחיטט בעיתון הבוקר. ניסיתי להסביר לנורה איך נראים הדברים מהצד שלי. אני לא חושב שהיא הבינה. אני לא חושב שיכלה להבין. אחר כך המשכנו בשיחה כששוטטנו בפארק הקטן שמעל לנהר. פתאום הופיעה מעבר לעצים דוברה עצומה שנגררה על ידי ספינת גרר קטנטונת. הדוברה הייתה חסרת אונים. עצובה. כמו לוויתן מובס שמובל אל השבי. על ספינת הגרר היה צריח גבוה, צבוע באדום. היא הייתה גאוותנית כל כך, הספינה הקטנטנה הזאת, ולגמרי בוטחת בדרכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה