עשב / דבי / רגע כליל שלמות / תשובה לסטפאן מלארמה

tygertext 32-33 / david michaeli / tlv 2005

רגע כליל שלמות

הרי זה סימן
בקול הפעמון העולה
ברגע של פירכוס הזמן.

עד צאת הנשמה חיכיתי
והנר כבה.
ידעתי בלי לומר דבר:
חיכיתי, יחידה
לרוח רפאים שתְשלֵחַ רִיצוּדֵיה
על פני תכלת השמים של סטאפן מלארמה.

מצח בוער הנחתי על אבן
שתצנן ייסור בֵיין כלאיים
שתרגיע עליצות פרועה.

יד הנִיחה על המפתן הזמנה.
אגרת. דומיה למשתה.

"הנך מוזמנת להרים כוסית הספד לזכרו
של תאופיל גוטייה.
נא להגיע אל שנת 1873."

המילים נמסות, נעלמות,
רגליי רועדות:
עלי לעבור אל הנצח
להניף רגל אל אוויר –
שם חבצלות על אגלי-טל צומחות
תחת תיקרה נעלמת:
השמים לובשים מלכות אפלה;

יש דבר הנשאר בגורל סטפאן, הלא?!
רייח חבצלות ענוג!!!
לא הודפת אותו גם לא את החלום.

הלא תשמע המייה כבירה של קולות דוממים?

כורעת ברך, הרוח לופפת את גופי.
מחבקת את מורך ליבי
נידפת עם שבריריות הקיום
ונצמדת אל נחשוליי חללים מצועפים.

משם מגיחַ הנמר, בפסיעתו הלוחשת –
הנמר של ויליאם בלייק.
הוא נשכב בתוכי מתעצל:
יודעת שייבתר את קרביי בְמחִי מלתעה:
מבעית ופראי בלפיתתו:
ושמא לא אצליח לגבור על היאוש החברבר הזה
והוא יהפוך תוכי ככברה?!

והנה אני באה.
צללי רפאים, צללי אלוהים
וראשי סחרחר.

נשף בכוסות הספד לכל.
נשף הלום יין, הלום תוגה.
ההיכל זוהר
הידיים נושאות ברכה, שיר, קינה:
פיוט סולח מפלח הגורל לעד.

עליי לשוב בטרם הירח שוקע.
מרכבה רתומה לאלומת-אור ממתינה
לאוושת השמלה הצחורה
המותירה שובל של אשליה.

מי זה החומד לצון?
המנער את מוחי טְרוּף השיגעון?
האמנם שמעו המלאכים
הגמגום, הייחול לאוֹת?!

אני מרכינה ראש בלאות, קדה קידה.
מסע אל הנצח וחזרה
- והרי זהו חסד
זהו רגע כליל שלמות.