לכל תופעה ורעיון בעולם יש בו-זמנית תופעה משלימה. אין תופעה כלשהי הקיימת לבדה. ישנו קשר משלים בין הרעיון הדמוקרטי העכשווי לבין ההשלכות וההיבטים השייכים לו היום: טרור, קפיטליזם וניו אייג'.
מול שאיפתה של הדמוקרטיה לשקיפות ופתיחות עולה צל הכיסוי והבידול. מול השיתוף והשיח הפתוח עולה צל הטהרנות והטוטאליטריות. מול הרווחה והרכוש עולה צל השוד. מול הסדר עולה הפרת הסדר. הדמוקרטיה מספקת כלים מערכתיים וחוקיים של חופש פרט וביטוי למניפסטים מכל סוג.
לרעיון הדמוקרטי במדינת החוק, שאמונתו מכירה בחופש פרט, בעלות פרטית וחופש התארגנות ובחירה, יש כחלק מובנה ממנגנון ההרס העצמי שלו את הבחירה עצמה ואת החלופה כמושגים שמהם נגזרת תרבות הצריכה החומרית והרוחנית. מכאן מופיע כחלק מובנה, הטרור, שמהותו היא ניצולו של הפרט הצרכני העצמאי ובחירתו החופשית, האלטרנטיבית והאמנותית בפעולה של מרד אלים במערכת החוק ובצריכה. (לעומת מרד אילם של התכנסות ודיכאון.)
לרעיון הקפיטאליזם המבטא את חופש הפרט החומרי, הבעלתני והצרכני, דוגל ביוזמה ויזמות ויוצר מערכות-על, יש כחלק מובנה את הניו אייג', המבטא את חופש הפרט הרוחני והתפתחותו, משתלב בתרבות הצריכה ודוגל גם הוא ביצירתיות ויזמות.
ההון במיטבו מעניק לנו גן עדן אופנתי כמערכת מורכבת של שפע ונוחות המאפשרים הגות וגם חמלה. בגן עדן זה נמצא פנאי, מזון מגוון, סניטציה, ניידות, אסתטיקה, תקשורת ויעילות במוצרים משוכללים.
יחד עם זאת ההון הוא עיוור, ומוכן לייצר כל דבר אם יש לו דרישה. ההון העיוור משתלט ומכתיב את הזמן, מייצר ומעצב את השווקים עצמם יחד עם סביבות הייצור, משנה את הסביבה ואת הקהילה, עם חשבון של הרס אקולוגי הנוסק מול צמיחת המודעוּת שלנו לאחריותנו, מפרק את הקהילות ומגייס אותם כמתפרנסים.
בניצולו לרעה של כלי ההון העיוור אנחנו פוגשים את תעשיית הנשק כמייצרת כסף ומלחמה, מנחילה ערכים של כוחניות והשמדה ויוצרת סביבה של דיכוי. אנחנו פוגשים את הפן הרע של השפע בתעשיית המזון המהיר המנחיל זללנות ובדידות, פיגועים בריאותיים ומחנות ריכוז ועיבוד לתוצרת חקלאית ובעלי חיים.
בעולמו של ההון אנחנו פוגשים את תעשיית הפרסום, הצומחת על תשתית מתכלה של עצים (נייר) וחשמל, שניתקה את מושג האושר מהנשגב ועיצבה אותו כמוצר נרכש, יוצרת אמנות מוּטה, מנחילה ויוצרת סביבה תחרותית של מקובלים ודחויים. זהו פיגוע-מושגי וקיבוע של חברה בגיל ההתבגרות.
כאשר הכל נמדד בעלות-תועלת פרטית ותאגידית (הסופר הנרי מילר קרא לזה ''התאגיד הקוסמו-דמוני''), מגורשת הרוח והאמונה מן המעשה הפרטי והכללי ובקצרה אין להם אלוהים, יש להם מכשירים ובמקום הרוח – בור של דיכאון משום שללא אלוהים אין הכרה באדם. הרוח המגורשת נודדת כדיבוק המחפש גוף והיא מתגשמת בתקופתנו בטרור ובניו אייג' ובכל ערוץ אמוני אפשרי.
הניו אייג' כדתיות חדשה וכניסיון אינדיבידואלי להגיע לנשגב, לאמונה ויצירת קהילה חדשה משתמש מכורח התקופה בתמונת הביטוי והאמונה של הדמוקרטיה וההון ובקידום מכירות של שוק חופשי.
הפיכת החצר הרוחנית למערכת עסקית ולמוצרים המגלגלים סכומי כסף עצומים היא אחד העסקים הרווחיים ביותר וזה מתאפשר תודות למבנה העירוני, לאמצעי התעבורה והתקשורת העכשווית המאפשרים הפצה של מידע במהירות נגיפית ולשבירת המונופול של גופי האמונה האורתודוכסיים.
הניו אייג' הוא דמוקרטיה של אמונות, ארכיטיפים ודפוסים. הניו אייג' מתיך אמונות ורעיונות ומהווה מעבדה לניסוח תחושות ומושגים חדשים.
מול שאיפתה של הדמוקרטיה לשקיפות ופתיחות עולה צל הכיסוי והבידול. מול השיתוף והשיח הפתוח עולה צל הטהרנות והטוטאליטריות. מול הרווחה והרכוש עולה צל השוד. מול הסדר עולה הפרת הסדר. הדמוקרטיה מספקת כלים מערכתיים וחוקיים של חופש פרט וביטוי למניפסטים מכל סוג.
לרעיון הדמוקרטי במדינת החוק, שאמונתו מכירה בחופש פרט, בעלות פרטית וחופש התארגנות ובחירה, יש כחלק מובנה ממנגנון ההרס העצמי שלו את הבחירה עצמה ואת החלופה כמושגים שמהם נגזרת תרבות הצריכה החומרית והרוחנית. מכאן מופיע כחלק מובנה, הטרור, שמהותו היא ניצולו של הפרט הצרכני העצמאי ובחירתו החופשית, האלטרנטיבית והאמנותית בפעולה של מרד אלים במערכת החוק ובצריכה. (לעומת מרד אילם של התכנסות ודיכאון.)
לרעיון הקפיטאליזם המבטא את חופש הפרט החומרי, הבעלתני והצרכני, דוגל ביוזמה ויזמות ויוצר מערכות-על, יש כחלק מובנה את הניו אייג', המבטא את חופש הפרט הרוחני והתפתחותו, משתלב בתרבות הצריכה ודוגל גם הוא ביצירתיות ויזמות.
ההון במיטבו מעניק לנו גן עדן אופנתי כמערכת מורכבת של שפע ונוחות המאפשרים הגות וגם חמלה. בגן עדן זה נמצא פנאי, מזון מגוון, סניטציה, ניידות, אסתטיקה, תקשורת ויעילות במוצרים משוכללים.
יחד עם זאת ההון הוא עיוור, ומוכן לייצר כל דבר אם יש לו דרישה. ההון העיוור משתלט ומכתיב את הזמן, מייצר ומעצב את השווקים עצמם יחד עם סביבות הייצור, משנה את הסביבה ואת הקהילה, עם חשבון של הרס אקולוגי הנוסק מול צמיחת המודעוּת שלנו לאחריותנו, מפרק את הקהילות ומגייס אותם כמתפרנסים.
בניצולו לרעה של כלי ההון העיוור אנחנו פוגשים את תעשיית הנשק כמייצרת כסף ומלחמה, מנחילה ערכים של כוחניות והשמדה ויוצרת סביבה של דיכוי. אנחנו פוגשים את הפן הרע של השפע בתעשיית המזון המהיר המנחיל זללנות ובדידות, פיגועים בריאותיים ומחנות ריכוז ועיבוד לתוצרת חקלאית ובעלי חיים.
בעולמו של ההון אנחנו פוגשים את תעשיית הפרסום, הצומחת על תשתית מתכלה של עצים (נייר) וחשמל, שניתקה את מושג האושר מהנשגב ועיצבה אותו כמוצר נרכש, יוצרת אמנות מוּטה, מנחילה ויוצרת סביבה תחרותית של מקובלים ודחויים. זהו פיגוע-מושגי וקיבוע של חברה בגיל ההתבגרות.
כאשר הכל נמדד בעלות-תועלת פרטית ותאגידית (הסופר הנרי מילר קרא לזה ''התאגיד הקוסמו-דמוני''), מגורשת הרוח והאמונה מן המעשה הפרטי והכללי ובקצרה אין להם אלוהים, יש להם מכשירים ובמקום הרוח – בור של דיכאון משום שללא אלוהים אין הכרה באדם. הרוח המגורשת נודדת כדיבוק המחפש גוף והיא מתגשמת בתקופתנו בטרור ובניו אייג' ובכל ערוץ אמוני אפשרי.
הניו אייג' כדתיות חדשה וכניסיון אינדיבידואלי להגיע לנשגב, לאמונה ויצירת קהילה חדשה משתמש מכורח התקופה בתמונת הביטוי והאמונה של הדמוקרטיה וההון ובקידום מכירות של שוק חופשי.
הפיכת החצר הרוחנית למערכת עסקית ולמוצרים המגלגלים סכומי כסף עצומים היא אחד העסקים הרווחיים ביותר וזה מתאפשר תודות למבנה העירוני, לאמצעי התעבורה והתקשורת העכשווית המאפשרים הפצה של מידע במהירות נגיפית ולשבירת המונופול של גופי האמונה האורתודוכסיים.
הניו אייג' הוא דמוקרטיה של אמונות, ארכיטיפים ודפוסים. הניו אייג' מתיך אמונות ורעיונות ומהווה מעבדה לניסוח תחושות ומושגים חדשים.
הטרור משתמש בחופש ביטוי גם אם הביטוי הוא פצצה ובבחירה חופשית גם אם הבחירה היא רצח. הטרור משתמש בכלי ההון: ביזמות, בשכפול, בפרסום, בתקשורת, בעיצוב, בשיווק, בהפצה ובהנפקות.
אם המדינה משתמשת במלחמה כמערך ופיתרון ארגוני, הטרור משתמש בזעם כביטוי אישי. הטרור הוא אמוני וגם אמנותי כמיצג, פולחן וטקס. זוהי שליחות רוחנית קטלנית המספקת מוצא, מיקוד, מטרה ואופק ללכת אליו. ובקצרה, תשובה מצוינת לדיכאון הפונה פנימה וגם לאנונימיות.
בזאת משלים הטרור את הצד הפשיסטי (בהעדפת הפעולה לכשעצמה על פני יחסים) והפטישיסטי (בסגידה לפריטים של שליטה) העיוור (לא פחות מן ההון העיוור) של המסגרת הדמוקרטית המקבלת-כל ואת שימושו בשלושת הקלפים האחרים בסדרה.
לכל ארבעת המרכיבים יש הגדרה של אידיאל הרמוני כמטרה-תוצאה-מוצר. חוץ מן המסגרת הדמוקרטית המכילה ביסודה מרכיב של תום, ושבסדרת הערכים שלה נמצאים כרטיס בוחר, חופש תנועה, סובלנות מינית וזכות לגור על פי בחירה, בשלושת הקלפים האחרים קיים מרכיב מסוכן של התמכרות שאינה רואה בני אדם אלא קהל מטרה ומנצלת את הסובלנות, הקבלה והתקינות המובנים בדמוקרטיה. בהתמכרות הזאת המציאות אינה היא לכשעצמה אלא מערכת סמלים זכרית-מייצגת של פנטזיית אושר צרכני המשקפת במעוות את סדרת הערכים הדמוקרטית.
בסדרה הקפיטליסטית אלו כרטיס אשראי, מכונית, אישה יפה ובית פאר. בסדרה הניו אייג'ית אלו כרטיס אשראי רוחני, רולס רויס, אם אפשר, נשים יפות ואשראם. בסדרה של הטרור אלו כרטיס אשראי אידיאולוגי, רכב כל שהוא או תנועה, נשים כהבטחה מובלעת ומצודה.
בסדרה הקפיטליסטית אלו כרטיס אשראי, מכונית, אישה יפה ובית פאר. בסדרה הניו אייג'ית אלו כרטיס אשראי רוחני, רולס רויס, אם אפשר, נשים יפות ואשראם. בסדרה של הטרור אלו כרטיס אשראי אידיאולוגי, רכב כל שהוא או תנועה, נשים כהבטחה מובלעת ומצודה.
כאשר העולם הופך בפסיכוזות חסרות התום האלו למשחק הישגי, כל הבריות הופכות לשטוחות וקל להפקיע אותן מאנושיותן בשיכרון הכוח, ולעבור על הדיבר ''לא תרצח'' הנפשי ו/או הפיזי האמור להימצא בשורשה של מדינת החוק הדמוקרטית.
מושג האושר היום משודך להצלחה חומרית ומשותף לכולם כהבטחה עתידית. בו זמנית מתקיים מולו הדיכאון. מושג האושר הוא שימוש קר לב בדימויים משוכפלים על מנת להשיג הבטחה שלעולם לא תושג ולפיכך מה שנותר הוא הפעולה העוויתית עצמה של המיצג הדמוקרטי-טרוריסטי-קפיטליסטי-ניו אייג'י, אשר מתחבט בעצמו בו-בזמן שעולמו-סביבתו נאכלים ומתכלים בסערה מטורפת.
השקעה והקרבה, במובן של מגויס - מכור לעבודה - שאינו רואה אחרים - בדלני, ובקצרה מה שמכונה ''מקצועיות'', מחליפים את מושג האחריות הטרנסצנדנטי שנמוג יחד עם רוח הדברים תחת לחצי המושגים הנוראים ''מבחן התוצאה'', ''עלות תועלת'', ''אושר לכל'' ו''זה לגיטימי'' האיום במיוחד.
היכן שיש דמוקרטיה יש טרור. היכן שיש קפיטליזם יש ניו אייג'. אלו הם פני הבחירה השונים של אותה מהות מרקדת של שימור והרס. הרביעייה הזאת היא סדרת הקלפים המניעה ויוצרת את העולם של היום בקשרי גומלין הדוקים בין ארבעת המרכיבים היוצרים את האחד מתוך האחר: שני קלפים שמהותם ארגון ומבנה ושני קלפים שמהותם אמונה ואמנות. הסיווג של ארגוני ואמוני אינו קשיח משום שכל ארגון מקורו בחזון ואמונה וכל אמונה תהפוך בסופו של דבר לארגון.
חובתם של חברי המסגרת הדמוקרטית כ''דרך האמצע'' לקיים תחושה ורוח שאינן נופלות מעוצמת הזעם של הטרור ומעצמת החמדנות של ההון על מנת לשמור ולהגשים את אנושיותם ולא לאפשר התמכרות קיצונית מכל סוג בניצול לרעה של החוקה הדמוקרטית כמו שימוש בהפרטה משולחת רסן שמשמעה אידיאולוגיה של הון, או משיחיות מכל סוג אחר המעבירה את האחריות על חיינו לידיהם של ברוני הון, ברוני מלחמה או ברוני אמונה.
2 תגובות:
מעניין.
הניתוח הזה הוא דוגמה, מקרה פרטי של חוק שימור האנרגיה.
העולם הוא מערכת אחת שלא ניתן להוציא אותה משיווי משקל.
מזווית מסוימת ובאופן זמני זה עשוי להיראות כאילו שניתן לעשות שינוי במרחב הציבורי (למשל), אבל חוק שימור החומר הוא אוניברסאלי ותקף תמיד ולא ייתן לשינוי הזה לשנות את היקום.
בהקשר של היום למשל בעניין המדיה וחופש המידע, אפשר היה לנסח את חוק שימור החומר כחוק שימור הערפל.
לפני הופעת המדיה היה ערפל של מידע שהצריך כשרונות מיוחדים על מנת לחפש ולחפור בידע כך שרק יחדי סגולה הצליחו להגיע לחקר אמת כל שהיא.
היום, עם כל חופש המידע הלא יאומן שיש, אין שום דרך מידית לאלה שחשופים למידע לדעת אם המידע נכון או שהוא פייק ניוז. ושוב צריך כשרטנטת מיוחדים והשקעת אנרגיה עצומה אותה יכולים רק יחידי סגולה להשקיע על מנת להגיע לחקר האמת.
היקום דורך במקום. ואם אני טועה והוא כן משתנה, זה בקצב שאנחנו לא יכולים להבחין בו.
הוסף רשומת תגובה