בחול / אגור שיף / ספר חדש

אנחנו שמחים להודיע כי ספרו החדש של אגור שיף יצא לאור

שם הספר: בחול.

זירת שנות השבעים קמה לתחייה. אני זוכר. הייתי שם.

ספר טוב.

"בַּחוֹל" - פתיחה


הנה סוף-סוף אנחנו נפגשים.
אבל תראה אותנו. תראה כמה עלובה היא הפגישה הזאת. אני שוכב בחול ואתה רוכן מעלי, מסתיר ממני את שמי הלילה המוארים, מקרב את אוזנך לפי ולא שומע כלום. אפילו לא לחישה.
אין לי מושג כמה דקות אנחנו תקועים כאן במצב המגוחך הזה, אבל נדמה לי שבקרוב מאוד כבר נאלץ להיפרד. בעצם, אני די בטוח בכך. כן, הפגישה הזאת, הראשונה שלנו, האחרונה שלנו, לא תמשך עוד הרבה זמן. חבל. הייתי רוצה להספיק לספר לך הכול, גם אם אינך יכול לשמוע את מה ששפתי ממלמלות.

בוא נחזור להתחלה.
נחזור לאותו בוקר חם עד טרוף בתחילת הקיץ.
לטלפון שצלצל בשבע ורבע בדיוק. לטביעות רגליים רטובות שהובילו אל המסדרון. לקצף הגילוח שנמרח על השפופרת השחורה. לקול שסיפר לי שמצאו עוד אחת וביקש שאבוא מיד.
זה היה יום ראשון, אחד ביולי, א' בחודש תמוז. אם התחיל עידן חדש לא היה לכך כל סימן. לא ליקוי חמה, לא סופת קרח. לא נחיתת מטאור. רק איפוס התאריכים המוזר הזה שלא שמתי לב אליו בכלל. סתם יום לוהט, בדיוק על פי טעמי.
אני זוכר שהתענגתי על הרוח החמה שהכתה בלחיי. אני זוכר את אד האספלט שעלה מהכביש והתפתל מולי בריקוד בטן שקוף.
בדרך, על הכביש הישן, עוד הספקתי להיכנס למשתלה, ולקנות למִילְכִּי עץ קומקוואט קטן.
זה היה יום הנישואין העשרים שלנו.
קטפתי מהעץ חמישה תפוזים ננסיים כדי שיישארו עשרים בדיוק. איך יכולתי לדעת שעד שאגיע בערב הביתה, לא יישאר אף פרי מחורבן על העץ המסכן הזה, וכולם יתגלגלו על המושב האחורי של האסקורט?
בחיי, זה באמת היה קומקוואט עלוב.
אבל הסיפור, אח יקר שלי, מתחיל רק כאן, בין אולגה לקיסריה.
ירדתי מהכביש הראשי ליד אתר הבנייה של תחנת הכוח החדשה. פניתי לרצועת כביש דקה שלצידה התאמצו שיחים מרוטי ראש להזדקף מתוך הדיונות בעקשנות מעוררת רחמים.
ניידת פתוחת דלתות עמדה בכניסה לשביל. בתוכה היו שני שוטרים מעולפים שניתכו והתמזגו עם המושבים. המנורה המסתובבת על גג האסקורט ליקקה בהבהובה הכחול, המבוהל, את לובן השמיים.
אחד מהשניים פקח לעומתי עין מסונוורת. לכל אורך פניו נרשמה קובלנה כלפי שמש הצהריים שזרחה במלוא כוחה בדיוק מעליו.
הורדתי את החלון ואמרתי, "לזירה."