היה היה איש, יוסף שמו. / אגור שיף

היה היה איש, יוסף שמו.

מאת: אגור שיף

בעצם אני יודע מעט מאד על יוסף מייסנר, בעלה הראשון של אימי, האיש שבמותו המטופש ציווה לי את חיי.
הוא נולד, אני משער, בשנת 1913 או 1914 לסוחר תכשיטים ברלינאי. לא ידוע לי על ילדותו דבר מלבד העובדה שזכה לחינוך דתי בנוסח יהדות גרמניה של תחילת המאה ה-20. כלומר, עם הנחות פה ושם. בכל אופן הרביצו בנער יוסף מספיק תורה כדי שיהפוך ברבות הימים לקומוניסט. הוא הגיע לפלשתינה ב-33' כחלוץ משפחתי. אביו, אימו ואחותו הצעירה, קלר, הגיעו לפלשתינה ארבע או חמש שנים אחריו. היכן רכש את העברית הנפלאה שלו? איך הצליח להשתלט באופן מרשים כל כך על השפה הערבית הפלסטינית?
אבל מה שיותר חשוב: מתי ואיך התאהב באווה קוכהיים, חברתה הטובה של אחותו קלר?
אני יודע שכשנפגשו שוב בפלשתינה, יוסף כבר היה סטודנט ותיק למזרחנות באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים בירושלים. נדמה לי שלמד לתואר שני. אולי כבר התקדם לעבר הדוקטוראט. בשנות חייו האחרונות, שקד על פרויקט מונומנטאלי: המילון הראשון לערבית פלסטינית מדוברת.
אווה הייתה עולה חדשה. היא הייתה צעירה מאד, בת 20 או 21 , לא יפה אבל חיננית וקוקטית. הוא היה גבוה, בעל עיניים ירוקות, וחוטם נשרי. יפה תואר, בעצם. יש לי תמונות שלו. שלהם ביחד. תלתליה בקושי ליטפו את סנטרו.
מתי נישאו?
הוא התגייס לצבא הבריטי. האם נשארה נאמנה לו? אחר כך חזר לירושלים ונעשה פעיל בקבוצה קומוניסטית קטנה. מה עוללו? על שום מה נזרק ל"קישלה" לארבע חודשים? האם קינא לה כשנודע לו שפיתתה את רס"ר המשמר כדי שתוכל להבריח לתוך הכלא פירות וספרים? ואולי בכלל הפיק תענוג אינטלקטואלי מהישיבה בבית הסוהר שבו ליקט עוד ועוד מלים ערביות למילון שלו?
ערב אחד, בחורף 46' , הסיק את דוד המים, התפשט ונכנס לאמבטיה. החלונות היו אטומים בגלל הקור שבחוץ ותוצר בערת העצים, גז רעיל חסר ריח שנקרא פחמן חד-חמצני, מילא את חלל החדר הקטן . יוסף מייסנר נשם את הרעל, התנמנם, נרדם, ושקע לתוך שנת נצח.
אווה לא הצליחה לפתוח את הדלת שהייתה נעולה מבפנים – כך סיפרה לי כעבור ארבעים שנה. השכנים עזרו לה לפרוץ. הם מצאו את בעלה המת ערום באמבטיה. המים עוד היו חמים.
יוסף מייסנר נקבר בהר הזיתים. אווה המאושרת עוד הספיקה לעבוד ב"רויטרס" ברחוב פרינסס מרי ולראות איך המלחמה ניצתת בירושלים. כמה חודשים אחר כך מת אביה, דוקטור ליאו קוכהיים . הדאגה לבתו היחידה שמתגוררת בירושלים ההולכת וניטרפת, התישה את ליבו.
הסיפור המשיך כמובן, ויוסף מייסנר, הגיבור שעזב בפרולוג, נשתכח וכוסה בשכבות אפורות של זמן.
והנה לפני שבועיים, בנסיבות מצערות של מוות אחר, פתחה אחותי ארגז מסמכים שבו מצאה מחברת ישנה ובה תרגום שעשה יוסף מייסנר לשירו של גתה "גלגול הצמחים" ושאותו הקדיש לאשתו. כלומר לאווה. כלומר לאימי. אני מניח שזה תרגום שיוסף באמת עשה בעצמו. קיימת כמובן האפשרות שמישהו אחר תירגם, ויוסף רק העתיק. אבל סביר יותר שזאת עבודתו שלו. אותות המאמץ המחקרי שלו בשפה העברית ניכרים כאן, והעבודה אינה עבודתו של מתרגם מיומן. בכל אופן, ברור שלמתרגם חסרה הערכה נכונה של משקלים וקצב ובעיקר של צלילי השפה העברית. ובכלל, יתכן שליוסף מייסנר כלל לא היה כישרון מיוחד לתרגום. הוא ידע עברית היטב כמובן, וגרמנית הייתה שפת אימו. אבל יש משהו חלול ולא לגמרי מתנגן, בשורותיו העבריות של מייסנר. אני מקווה שתסלחו לו. זה היה כנראה אחד מניסיונותיו הראשונים לבחון את האסתטיקה של השפה. אם היה זוכה להמשיך בחייו בוודאי היה משתכלל ומשתפר ולומד להשמיע את המלודיה המיוחדת של השפה הזאת. אבל אני מרשה לעצמי להתפעל מעצם הניסיון מבלי לבחון את התוצאה. אני מרשה לעצמי להתרשם מהניקוד המדויק. ואפילו מכתב- היד העדין.
וכמובן אני לא יכול שלא להעלות במוחי את תמונתו של יוסף מייסנר, חייל בצבא הבריטי, יושב על ארגז תחמושת ריק במחנה אוהלים בשולי אלכסנדריה, על בירכיו ספר מרופט, כרוך עור, של שירי גתה, ושלל דפים שעליהם הוא רושם בעפרון את השורות המתורגמות.
ובכן הנה השיר כפי שהעתקתי אותו, (ללא ניקוד ובתיקוני כתיב מלא הכרחיים) מהמחברת העטופה וורוד שנשלחה מיוסף לאשתו אווה מייסנר בירושלים:

"גלגול הצמחים"
Metamophose der Pflanzen
Von
J.W. von Goethe
לאשתי – ידידתי
יוסף
אלכסנדריה, במאי 1945

עמוד 1 –

הן נבוכות, האהובה, למראה הסוגים האלף,
ערב פרחים פזורים על פני משרעי הגִינה:
מה רבים השמות נקראים להם, שם רודף שם,
צליל אחר צליל כנלעז יעלה ויבוא באזנך.
כל הצורות תִדָמֵין, אך אחת לא תשווה למשנה;
אין זאת כי אם יש כאן כלל המורה על החוק הנסתר,
על חידה קדושה. מי ייתן, הידידה הנחמדת,
לך אוכל להצליח פָרֵש מה פשר- דבר!
צאי-נא עתה וראי בהתהוותו של הצמח,
איך יונהג ואט-אט ייווצרו בו ניצן ופֶרי.

עמוד 2 –

מן הזרע הוא התפתח, כאשר האדמה
אל החיים תשלחו חרישי מחיקה המפרה,
תפקידנו לחסד האור הקדוש והנע
כל עודו באִבו ואינו כי-אם נבט כה רך
כוח בזרע רדם, וכעין הדמות המוקדמת
נחו, סגורים תוך עצמם, מתכנסים בתיקם,
שורש, עלה והנבט, צורים למחצה בלא צבע;
כן הגרעין ישמר ביָבשם החיים השלווים,
מעלה ישגה וישאף בבטחו בלח הענוג,
כך ירים ראשו והנהו יצא מתחומו של הלילה.

עמוד 3 –

אך חזיון פשוט ישֻווה לגילוי הראשון,
אין זה כי אם גם בין הצמחים יצוין הילד
נצר חדש חדש מיד לו יקום ובשגבו יחדש,
פקע על פקע יוסף, את היצור הראשון
הן לא אותו יצור עצמו כי גוונים מרובים
עם הישלמו ייווצר העלה הנוסף לעלה,
הן מורחב ומובלט יותר, חלקיו וקצוָויו
זה מזה מובדלים, שהיו מאוחים עוד ברחם
כה הוא יגיע ראשון לשלמות עליונה הנועדת,
זו השלמות שתתמיה אותך במין זה או רעהו.

עמוד 4 –

רב צלעות ופצלים, על פני שטח שגיא ומדושן,
שפע הנצר נראה לך בלתי מסויג ואין קץ לו.
כאן הטבע, אולם, יעצור בחוזק-ידיים
את הבריאה ויַטָה בעדינות על פני המושלם.
זרם הלשד אז יזרים בצמצום ויצר התאים.
תכף ניגלה ביצור פועלו של שינוי מעודן.
חרש יסוגו מגדול קצוותיו השגים של הנצר,
הן תתקרם אלי יתר מליאוּת גם שדרת הקנה.
כן הגבעול הענוג יחסר העלים חיש ישגב,
אז יצור-פלאים ימשוך את לבב כל רואהו.

עמוד 5 –

במעגל מסביב יתיצב העלה הקטן
הן מספר לו ולא ייספר, מול עלה הדומה לו.
אומר יגמור הגביע הפך, המאוסף על הציר,
שלל צבעים ישלח כתריו לדמות עליונה.
זה הדרו של הטבע, רם ושגיא חזיונו,
טור אלֵי טור יגלה לך , תא מדורג עֲלֵי תא.
הן מחדש תתמהי מדי נוד בַּגבעול הפרח
על הרקמה הדקה של העלים החולפים.
אך הפאר מבשר את הבריאה המחודשת;
הן העלה המגוון חש את היד האלוהית,

עמוד 6 –

כווץ- יתכווץ חיש מהר; הענוגות בצורות
שתיים-שתיים תחתורנה אל האיחוד כמיועד.
באמונה ובהוד יעמדו הזוגות זה מול זה,
רב מספר הסדורים סביב המזבח המקודש.
הימֵן קרב ויגָל, ריחות ניחוח אדיר,
בושם ערב, משיב-נפש, יריקו לכל מסביב.
זעיר פה עתה יתוֹסוּ מיד נבטים אין מספר,
חך אימהי של פירות מתפיחים יעטפם ברוך
כאן הטבע יסגור את טבעת חוקי הנצח
אך טבעת שנייה מיד תאחז בקודמת

עמוד 7 –

אין זאת כי-אם למען תארך השלשלת לעד,
כלל היקום כהַפְּרט בכולם יתקיימו החיים.
שאי עתה, האהובה, את עינך להמון המגוון,
לא עוד יוסיף לבלבל ולטשטש את רוחך הנבוכה.
הן כל צמח בשר יבשר לך חוקים לא יעבורו,
הן כל פרח ירים את קולו וידבר אליך
כאן אם תוכלי פענח אותות האלה הקדושים
הן תכירים גם בכל המקומות לא שונתה תליתם:
זחל יהי מהסס בזחלו, הפרפר יחפז –נא,
את הצורה המיועדת אנוש היוצר ישנה.

עמוד 8 –

הוי, זכור גם זכרי איך מגרעין-הכרות
בָּנו צָמַח אט-לאט נועם הרגל הדדי,
וידידות נגלתה ופרצה בעזוז מקרבנו,
איכה אמור סוף-סוף הוליד ניצנים ופירות
נא זכרי מה רבות ושונות ומשונות הצורות,
הנפתחות ושאולות מהטבע לרחש-לִבֵּנו!
יום זה שמחי בו שמוח! האהבה הקדושה
אל פריה העליון של תמימות הדעות תעפיל,
פרי של שווי השקפות, למען הזוג יתאחד
תוך הסתכלות הרמונית ימצא העולם הנשגב.