המפה / דוד מיכאלי

לבקשתו של אגור שיף

עם שחר, מבעד לחלון המזרחי, ניצת העלה העליון בצמרת, נצבע, הופז, להב. לידו נדלק אחר, ועוד אחד. מתפשט במורד עלוות צל קרירה מלילה, מתרחב, מבעיר את עליה, אור סומא מגשש על קליפת גזע אפל והלאה ומטה. אז, מואר עד שורשו, ניצב הכן ליומו, עץ, תמרור. 

דודי היה בן שמונים ותשע שנים. איש חסון למראה, בעל גוון פנים ורוד. הוא חי בקומה שלישית בבניין אנונימי בעיר-פרבר, מוקף ספרי גיאוגרפיה, מפות, צילומים ומחקרים. המדפים הכהים בספרייתו ריבדו בין סדקיהם המתרחבים זמן רב; את זמנם שלהם עצמם, זמן העצים שהופלו, הושטחו עוצבו, וצופו, עתה הם נבקעים, מתקלפים לאיטם, שכבת חביון נחשפת, והן את הזמן שנשאו על גבם כרוך, מקוטלג, ערוך, נבחר ומתפורר עתה לפרודות של אבק ודיו, דפוסים מתפרקים וקווי תחריט נפזרים, עושים את דרכם מטה, עד אל תוך סדקי פצעים כבירים, לוהטים בין דפי יבשות קמוטים, שקועים בתחתית אוקיינוס נע סובב עולם, שם ייצרפו, ימורקו, יודפסו ויעלו חדשים מקץ שלוש ריבוא שנים אל עלי המתכת של יערות העתיד. חלק מהכרכים, שדרתם נתפוררה, חושפת את השידריות הפנימיות של הקונטרסים התפורים. דבק הספרים היה מאכל תאווה למפרקים הקטנים של התרבות. עכבישי אלבינו של חדרים סגורים, קרדיות ממינים שונים וחרקי דג הכסף מפוצלי זנב, שטוחים ככרישי חול זעירים, מחליקים בזריזות על ריסי רגליהם, צוללים ועולים ונעלמים מיד שוב בים הנייר הקרוש, הניצב, מאפיר אבק.

אילם מזה שלוש שנים, ישב דודי את שעות היום על כסא גלגלים בוהה בארגז טלוויזיה מרצד בקול מונמך. את החיתולים שלו החליף עובד זר, שהגיע מאי מרוחק בים המזרחי, פעמיים ביום. מוחו היה מפורר, רטוב, ספוג, כבד.  ראשו עתה שמוט, קירח. בקושי מרים אותו באיטיות, שרירי ערפו נוקשים, נוטים ימינה אל אחורי עצם הבריח כסיקוס מתעבה, עיניו נלטשות דרכי זמן מה ועוזבות אותי בפתאומיות כלפי מטה. את היד שאני מגיש לו היה לוחץ בעוצמה ואינו עוזב. על גב ידו גלדים. על אמת ידו פגימות, קמטי רוחב צפופים, בהרות יבשות, בורות. בליית השמש הקשה של חופי הים התיכון. זו היד שהייתה מונחת באדנות על חמוקי מתכת של נשק ורכב, נאפית שעות בקרינה ובאור הקשה הזורם מבוקר עד ערב. האם שמע את דברי? האם הכיר אותי? האם הכיר בי? לאן נמוג זכרונו הכביר, השיטתי? לא יכולתי לדעת אם צפון עוד משהו בפנים. התרצה אישה צעירה שתחבק אותך? הייתי שואל אותו מהתל ומרצין, לעתים היה עולה בו, בעקבות השאלה, גיחוך נחנק, דועך לשיעול עד לפליטה של כיח. המטפל היה חש אליו עם ממחטת נייר.

מצאתי את קשת וילסון בתחריטים נושנים, כלבים מוכי כלבת נהמו במזבלות סביב החומות, קברה של רחל, הקדרון האפל, חופי הארנון, המלחות הגדולות. אתה נוטל אותי דרומה הרהרתי, שולי הדפים היו מצופים בזהב דק. אשת לוט. עמודי שלמה. עציון גבר. דייגי ראס בורקה. הרחק משם כעב שקופה נחו איי המזרח. הספר העתיק הוביל אותי בתוך הצלקת הנפערת לאיטה של השבר הסורי אפריקני, דובים וכפירים, עצי שיטה רוחביים בדפיו.

ספר אחר סרטט את הרשמים הדקים שהותירו הצבא הטורקי והצבא הבריטי על דיונות השלווים של עזה. תרשימים ומפות הכילו את כובדם של התותחים הנגררים והשוקעים ואת משקל הסוסים הנופלים על פרשיהם בין זבובי החול.

קונטרסים מתפוררים בצבעי חול וכבול אפור חשפו את הרנסנס האיטלקי בהדפסי אופסט נושנים; קליאופטרה עירומה, נשגבת אכזרית על כס, שדיה הלבנים, שערה המשחיר, עדייה המוזהב, מבטה הגוזר.

את המפה מצאתי בחדר משכבו. מיטה משוכללת, מתכווננת, עם מזרן גומות מצופה שעוונית וסדין עמדה לאורך הקיר הדרומי. ארון ישן על הקיר המערבי. ציפוי הפורמייקה הבהירה של הארון נפרד בחלקו מהעץ מותיר עליו מפת כתמים של דבק מגע והתקשת אל חלל החדר, המגירות מיאנו לצאת. ריח ארכיב סגור. במגירה הראשונה היו מסמכים ומכתבים ארוזים בתוך קופסאות פרלינים ישנות צבען שנהב מצהיב. במגירה השנייה, שנשלפה בחריקה קשה, הייתה קופסת עץ בסגנון רוסי שקדם לשנת 1905, בעלת מותניים ופינות מעוגלות, מצופה בלכה ענברית, פסי זהב אדום בשוליה. בתוכה היו תעודות נושנות, צילומים מעטים בשחור לבן, מדליות עם סרטי בד נוקשים ופסי צבע עמומים, כנפי צלב קרס של טייס שטוקה שהופל בצריחה ארוכה אל גלי החולות של המדבר המערבי. מאחורי קופסת העץ ריח ברזל. אקדח ברטה כהה. מימיית פח עם פקק שעם, נושנה שטוחה, בעטיפת צמר חקי. קופסת מתכת מלבנית, זוויותיה חדות, כהה משנים. משכתי אותה אלי ופתחתי אותה במאמץ מחריק. שטרות אימפריאליים גדולים של מטבע רוסי, עותמאני, בריטי, ספרדי, מטבעות נחושת, ארד וכסף. קליעים. דגם ממוזער של חרב יפנית. מפה.

מתענג נשמתי את ריח שימורי הזיכרונות, דפוס חנוט ונייר משומר. מששתי את המרקם הרך המיושן של השטרות הגדולים. אמדתי את משקלו של האקדח השטוח. שלפתי למחצה את החרב הקטנטנה מנדן העץ. ברקה הזעיר היה תקיף כאחיותיה הגדולות בבתי הנשק. החזרתי הכל למקום. את המפה לקחתי אל החדר הגדול. הנייר היה קשיח מזמן, נפתח באי רצון, קפליו שואפים להיסגר חזרה ולאורכם מתווי זיעת מלח יבשה. יישרתי את המפה בזהירות, לבל תפקע. צורת ארץ שורטטה שם בקפדנות. חלק מהקווים דהים, חלקם פסוקים במקומות הקיפול, חלקם יציבים. קווי דרך דקדקים נמתחו, נצלבו, לוכסנו. הערות קטנות באותיות רומיות בכתב מצויר, מדויק, היו רשומות בצידי הקווים. בתחתית מימין כסימן או חתימה נרשמה בדיו דוהה המילה ''פינאקס''. ורידי דיו זעירים נשאבו אל נימי הנייר, נמוגים כהילה סביב האותיות. במפה היו שבעה קווי אורך ושבעה קווי רוחב. הרביעי הניצב והרביעי החוצה הצטלבו על טבורו של ורד משורטט נישא בכף ידה הפתוחה של צלמית נשית זעירה חסרת עיניים חסרת לבוש, מוקפת שֵדי סערה. הקואורדינאטות לא היו של מרקטור. הדרום היה עליון והצפון למטה.

דודי ישב ליד השולחן, המטפל האכיל אותו בסבלנות כשהוא מפזם תוך שהוא מסיע את הכפית מהשולחן אל פיו האיטי הלוך וחזור. הראיתי לו את המפה. הוא התבונן בה ריק ואז נטה ממני את ראשו חזרה מטה. לאחר זמן כשנתתי לו את ידי, אחז בה שוב בכוח ולא הרפה, פיו חמור ומסופק, נשימתו כבדה ושורקת. לאחר זמן חילצתי את ידי בזהירות מתוך אחיזתו שלא נענתה ולא הרפתה כמלוא הנימה, מושך את כף ידי, נתמך בידי השנייה, מחלץ אותה מילימטר אחר מילימטר, האחרונים מהירים יותר, עד אשר הצלחתי להשתחרר מתפיסתו שהמשיכה לאחוז ריקנות בתוקף עוד זמן מה ואז מרפה לאיטה. המטפל קינח את פיו, מחייך אליו בגאוות הורה והסיע אותו חזרה למקומו מול הקופסה המוארת. קיפלתי חלק ממפת השולחן על פירוריה ופיניתי מקום על פני הלכה השחורה העמומה של העץ עבור המפה.

במפה צוינו שמות של ערים. גם לדרכים היה שם. סימון של נהר, סימון ים מזוּוָת, אגם. תוואי נוף כתבליט לא צוינו שם. המפה הייתה קרובה יותר לתרשים או מפה מפורטת מאוד של מערך רכבת תחתית עם שילוב של תוכנית עיר אדריכלית. עושר חי של תווים. גוש הקווים נח בדף נוטה לימין, היקפו מתעגל.  בתוך הגוש נפער חלל שצוין כמדבר חסר שם, שולח שלוחות שורשים. קו יצר צל חופים על הרקע המחליד, אוקיאנוס? ואת היופי הרומנטי, ההרמטי, של עושי המפות העתיקות, ההיו תמימים? המפה ניטשטשה פתאום מול עיניי ...הנוגע מנוגע. עקבות המגלים בארצות הלבנות משלחות אדוות מצטלבות עד אל מעבר לאופק, הפלא, אך נגענו בו והיה לזהב זיכרון מצטנן, מוקשה, דוחק את הצללים, מאיר אותם בשמות עצמות; בריכה. עץ. כוכב. ריק נושק לתווי חוף שחורים וברורים עד רוגע נורא: הנה מתחיל הקו להחוויר, להתפורר. קריאה רחוקה, ריח אבק נושן עלה ומצמצתי לרגע. קווי המפה, ערפילי הבוקר? אוזניי צללו בשריקה ...נמוגו מסכי מסתורין. הפסגה כה חדה, אין אף גרגר של אבק. בעולם כה ברור ידינו ריקות מתמיד, אך כיצד נוכל אחרת? נידונים שכמותנו. גיבורים שכמונו. המבט הרואה את הדרך הוא המעלים אותה, מלווה בצליל נשימתנו הנעתקת. לרדוף, להשיג, לשמר את… אה! התעטשתי, מבטי ניתק, השתחרר מסבכת המפה באחת, נתקל בעיניו המקובעות, חסרות מבע.

ספק מהורהר קיפלתי בזהירות את המפה מתוסכל מעט מעמימותה. מכיוון שרציתי להתבונן בה שוב הנחתי אותה בקונטרס הפוליו המוכתם חלודת נייר של ציורי הרנסנס מעל תמונת קליאופטרה השולטת. לאחר כמה שבועות שבתי לבקרו. המטפל חייך אלי בשמחה. דודי אחז בידי בכוח כבפעם הקודמת בלי להרפות. לאחר זמן טרחתי לחלץ בעדינות ככל שיכולתי את ידי. משכתי מהספרייה את אוגדן הציורים המתפורר ופתחתי אותו בזהירות על השולחן. בפנים עממו  כאבני חן הציורים והמפה.

הרמתי את הינומת המפה וניבטתי אל המלכה העירומה על הכס ושפחותיה החשופות. אחת שומרת ראש, עוטה גלי בד שקופים  בצימוד תחת טבורה ומעליו, מותירים אותו גלוי, השנייה כורעת, נכונה לכל, שלישית מצלה על מלכתה. כולן ניבטות אל צידה השמאלי של התמונה בעקבות מבטה הנגיד של מלכתן המדבירה. נזר נחש מזהב אדום מקיף את כוורת שערה השחור, מזקיף את עצמו על מרכז מצחה. במעלה זרועה השמאלית צמיד זהב דק נמשך של נחש מרים ראש, בסיס צווארה נישא על בדי עצמות בריח מוצללות, ענק מניפה של זהב שחוט וטורקיז על לוח חזה עד גיבוע שדיה, אצעדה רחבה אוגדת את פרק כף ידה הימנית, שתי טבעות דקות על אצבעה המורה הימנית, טבעת על אמתה השמאלית וטבעת רחבה על קמיצתה השמאלית. גופה מאיר את התמונה כולה, גלוי באדנות צוננת. יושבת, עקבה השמאלי דרוך, מורם, פניה שמאלה אל נעלם מחוץ למסגרת הציור שאיני יכול להיות שותף לו אלא רק לשער. כס שיש לבן, מוזהב. אפריון. שטיח ארגמן. על לובן שדיה עוממות פטמות מאדמות.

מקרוב ראיתי שהצייר בנה והמשיך את הכתם מצבירי קווים דקים מונחים אל המרחב המלבין מסביב. סומק לחיה נוצר באותה צורה. זוויות פיה, קימור השפה העליונה, הכחול בשחור שערה. קווי קווקווים, מגעי מכחול מוקפדים, יצרו צלילי צל ליד השיער המושל על ארצות בטנה וירכיה, נמשכים מעלה מכהים עקימה קלה על קו הציר המרכזי של גופה יוצרים אפלה חיה. טבורה. דופן צלעה המתגבהת. הרחקתי את מבטי וחזרתי, גבותיה עשירות, מתבונן, אל עיניה, מצועפות צפופות קווי מגע עד למקום ריק חסר תו שבו הבריק אלי קור כופה, אפל. הרתעתי את מבטי.

נטלתי את המפה ופתחתי אותה בזהירות, מכסה את המלכה. השרטוטים נראו חלשים הרבה יותר מאשר זכרתי. קמתי והדלקתי את המנורה התלויה מעל לשולחן.

עם ערב, ניצב, כבה הגזע. מנץ מתוך השורש, צל ממריא לאיטו, כה מהר, קוטף עלה אחר עלה, ענף אחרי ענף. אורה של העלווה נדחק, נמוג, הצל כבר שוכן בצידם השני של העלים, עדיין מוארים ברוח, רעד חולף ונפסק, הנה הוא יוצא מתחתם מציף את פניהם באין עוצר, מבוע הצל מלמטה ממשיך לצמוח, מכבה עוד שלושה עוד שניים אחרון כבה. 

המפה הלכה ודהתה תחת ידי. נותר רק תו אחד ברור. הרמתי את מבטי. הוא התבונן בי ללא נוע. האם הייתי בר משמעות בעיניו הריקות או סתם צורה? פיו נפתח, מוצל, חשוך, דק. אחרי מאמץ רב הפטיר מילה מתוך באר הנשימה המבעבעת, הנסדקת במהירות לאורכה: פינאקס. אמר. חפזתי למצוא את המילה הרשומה כאשר המטפל נגע בכתפי. נפניתי מיד. הוא הצביע על האיש הזקן. הראש נח מעט קדימה, כפות הידיים פתוחות. צילו עם הכסא נמתח באבק המזדהר בקרן השמש המערבית הנמוגה ונגע בקיר, מופיע כתו רחוק. עזבתי את הנייר הריק, רכנתי מולו בתוך הצל ואחזתי בידיו הקרות.

גבעתיים, 2005

*

פינאקס (pinakez) היא המילה היוונית העתיקה למפה, לוחות כתיבה, רשומות. הגיאוגרף והקרטוגרף הפלמי גרארדוס מרקטור צייר במאה השש עשרה את המפות המודרניות הראשונות שבהן נשמרה צורת היבשות והתַכְוִינִים על חשבון עיוות בשטחן. רשת הקואורדינאטות שיצר נמצאת בשימוש גם עתה.

בועות של ישימון כמקום שונה חיובי / דוד מיכאלי על סדר וסדירויות חברתיות ועל אי סדר וכאוס פיזי כסביבות החלמה בחינת מרחב השיח הפוקויאני דרך ערכי טיפול שטח והמרחב הפתוח

הטרוטופיה (הטרו - שונה, טופוס - מקום), היא מושג שטבע מישל פוקו (Foucault) בספרו "המילים והדברים" (Les mots et les choses, 1966). המושג מתאר את האופן שבו מרחבים מוגדרים שונים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) פוגעים בפרט, שוללים את כוחו ולעתים גם זהותו.

פוקו סקר בעבודתו מוסדות שונים כמו בתי כלא, בתי משוגעים, בתי חולים, בתי ספר, קסרקטינים. בהתבוננותו מיפה את דינמיקות הכוח הגלויות והסמויות שמוטמעות בסביבות חיינו השונות.

הדימוי המעצב שלו היה מושג הפנאופטיקון (ג'רמי בנטם) כביטוי פיזי לכוח הממשמע המודרני המבוסס על בידוד, אינדיבידואליזציה, ופיקוח. הוא ראה בדימוי את המחשתה הפיזית של הטרוטופיה כתופעה חברתית וכפי שאנו חווים אותה היום גם כמחלה חברתית.

המונח "פנאופטיקון" כלומר: "רואה כל" מתאר במקורו מבנה כליאה, המבטא פיקוח ריכוזי שבו המנהל רואה את אסיריו אך אלה אינם יכולים לראות אותו. המונח גויס לטובת מנגנוני פיקוח בכל מרחב חברתי ומגובה היום למשל במצלמות במרחבים תעשייתיים ועירוניים שונים, ונמצא במגמת התפתחות עולמית כאשר כל המרחב נצפה וממופה מן החלל באמצעות אלכימיה טכנולוגית.

היסטורית, ובכפוף לטכנולוגיה, עברנו ממצב שבו לאף אחד אין יתרון של ראייה מועצמת טכנולוגית, למצב של בעלות על טכנולוגיה של ראייה ועל כיווני הראייה ממרחב החוץ פנימה או ממרחב הפנים החוצה.

הסיכום הפוקויאני מציג מיפוי מרחבים של סדר כפייתי של שליטה, חסימה, שלילה, פגיעה, אכיפה והשלכותיו: פחד, אכזבה, זעם ואי אמון. התוצאה המתבקשת היא הרס כפירוק של הממשות הפיזית כמרידה ושחרור או פירוק – דקונסטרוקציה במובנה הממשי הפיזי לצד בחינה ביקורתית של מרחבי השיח שלהם.

מושג המפתח למצב עגום זה הוא בעלות משום שהוא מפצל בין הסובייקט לבעליו.

בעלות על נכס כלשהו המועצמת כאידיאולוגיה דרך המגבר הטכנולוגי היא מהות האתיקה הקלוויניסטית בשדה האמריקאי.

למשל בעלות על תחושה ותודעה מגדירה אותנו כמתבוננים ולכן מודרים מן החוויה לכשעצמה. זה גם יסודה של ההמשגה כצל השלכתי שמעצם מהותו אפשר לפרש אותו תמיד בצורה אינטרסנטית מוטה.

אפשר להרחיק עד לדינמיקה היסודית של הלידה – התינוק נפרד מן האם. התינוק הוא של האם. היחס חורג מהפיזי למטאפיזי – לאנרגטי במקרה הטוב כמהות בלתי מוגבלת (ביון, סזורה) – וכפרשנות במקרה הרע.

יש הבדל בין חסימה טבעית המייצרת הכרה בגבולות יחד עם אתגר (קאנט) לבין חסימה מנכסת מעשה ידי אדם המייצרת תחושה של שלילת העצמי יחד עם תוקפנות.

במישור הטיפולי נוכל לומר כי פגיעה מביאה לפגיעה במקרה של מערכת חסומה כחלק מדינמיקת האיזונים, וכי הטיפול מאפשר את ראיית הדחף והאנרגיה של התגובה ותיעולם באמצעות מתן אופק.

יש תהליך אורגאני בלתי פוסק של קריסטליזציה ודהקריסטליזציה – בניה, התגבשות ופירוק - כאשר העולם התעשייתי והוירטואלי אינו חורג מכלל זה. התגבשות מבנה תאי יחד עם התמיינות תפקודית הוא תהליך בונה על חשבון יחידאות (שכיום החברה המודרנית חווה אותו בתופעת התאגידאות). נוכל לומר כי בתוך המבנה, תחושה ותודעה הן הרוח הבלתי מוגבלת שביכולתה להתקשר תמיד למרחב הקמאי, האורגני, הפתוח והבלתי מוגבל, לנשגב (האוקינוס, רולן, חווית שיא, מאסלו) באמצעות קוד פתיחה פשוט של הכרה בו, שמשמעותו הכרה בעצמי. "הכר בי" היא האמירה היסודית של הצורה באשר היא. במובן זה פרח בודד הוא ייצוגו של היקום. בטיפול שטח אנו מכוונים א-מילולית לחוויה זו. אי הכרה תוליך לתוקפנות.

בשטח עצמו נפגוש אצל משתתפים רבים דפוסים נרכשים של אי הכרה עצמית שיש לדלג מעליהם באמצעות התחושה והחוויה על מנת לגעת במרכז המכיר בעצמו להפעלת אמון מחדש (קווליה, מהות, ככות).

אם הצפון של המיפוי הפוקויאני הוא שליטה אני מעוניין להשתמש במבנה המרחבי שלו באופן אחר: ברצוני להקרין דרך הפריזמה הפוקויאנית את ערכי טיפול השטח כסביבות החלמה, שיקום כיווני, השפעות סביבתיות, גבולות ומרחבים בונים. הטרוטופיה חיובית כלומר: מקום שונה חיובי היא השלב המתבקש לאחר כל דקונסטרוקציה. החל מיער המתאושש לאחר שריפה ועד לחברה המתאוששת לאחר מלחמה. המשותף להם הוא פריצת מרחבים ותהליכי בנייה. (ראו שיטפון, זמן המדבר פרק 2)

הטרוטופיה חיובית (הטרו - שונה, טופוס - מקום) מקום שונה חיובי: האופן שבו מרחבים מוגדרים אורגניים המקיפים את הסובייקט (הסוביקט- בלשונו של פוקו. במקרה שלנו האדם בתוך הסביבה – כלומר, אנחנו) מעצימים את תחושתו ותודעתו של היחיד, מספקים לו גבולות, מעודדים ומשתמשים בכוחו, מכירים בזהותו ומציעים לו אופק.

בניגוד להטרוטופיה בעלת המשמעות השלילית ובעלת השליטה על הראיה החד-כיוונית, בהטרוטופיה חיובית נרצה להשתמש במושגים של "ראיה דו סטרית" "נצפות-כל", "נראות-כל", "שקיפות" או "אינטר-טראנס-אופטיקון" כלומר כולם רואים את כולם. יחסי הגומלין הנראים והפעילים יוצרים מערכת איזונים. הומיאוסטאזיס. 

הטרוטופיה חיובית הינה האופן שבו הסביבה, המשימה, ההתמודדות והקהילה (הזמנית) נבנות ומזוהות עם הפרט באמצעות פעולתו ומאפשרות לו להגדיר את עצמו ולפתח את ההתייחסות המרחבית שלו (פיזית ולא-פיזית כאחד) באמצעות תרומתו.

המחובקים אל המרחב הקהילתי בשטח פתוח מתקבלים כחברים במבנה חברתי ומכירים ברצונם החופשי כבני אדם. בו בזמן הם מחויבים לפעולה במרחב - בסביבה הפיזית המכילה אותם ובונה אותם כישויות שלמות שמכירים בהן, דרך התמודדות עם תנאיה. הטרוטופיה חיובית שואפת להעביר את ההגדרה והפעולה להחלטת המטופל בסביבה הפיזית המתאימה.

כל המרחב האורבאני התעשייתי על מוסדותיו מתקדם להטרוטופיות כאשכולות של אתרים המופרדים מסביבתם והשולטים בתנועה שבהם. הטרוטופיה חיובית מכירה בפרטיה באמצעות שותפות לסביבה ויוצרת מרחב מחבר ומרחב מקלט. המרחב ההטרוטופי החיובי, המופרד מסביבתו לצרכי החלמה, יגרום לניתוק מהמרחב ההטרוטופי השולט והמדיר, ויעניק מוגנות ואחווה בין שונים.

מדובר באמצעי סביבתי המכתיב כללי משחק (הגמוניה, גראמשי) טבעיים שאינם מורגשים ככפייה הטרוטופית עבור החברים בקבוצה לתפוקות של תחושת חופש, מוגנות, נטילת שליטה עצמית, חיבור וקירוב של השונים. רוב חברי הקבוצה מקבלים עליהם כהכרח ובסופו של דבר כבחירה מודעת ורוצה את חוקי הסביבה (השטח הפתוח)(ומשום שאינו שיפוטי או מדיר). השהות בשטח מאפשרת שחרור מהמבנים ההטרוטופיים השליליים הממשיים והלא ממשים.

כדי לקרוא תיגר על מבנים כאלה, יש צורך בהפעלת דקונסטרוקציה על ההרגלים המכוננים אותם. אדם היוצא למרחב זר לתרבות ולחברה עשוי להבחין ביתר קלות במבנים אלו ולבקרם, בעוד שאלו שאינם יוצאים למרחב זר לא יבחינו בהם או לא יבקרו אותם. בדומה למנגנוני חוקי הסביבה (ההגמוניה, גראמשי) שבמרחב ההטרוטופי החיובי הם בלתי שיפוטיים, גם תכונה זו של המרחב ההטרוטופי החיובי מהווה את אחת מנקודות עוצמתו הרבות.

באמצעות טיפול השטח אפשר לראות כי ההטרוטופיה החיובית היא תהליך קריטי בתרבות ומהווה תנאי לקיומם של חיים חברתיים בונים. היא מאפשרת ליחידים ויכולותיהם לקיים קהילה או חברה בעלת מאפיינים מוגדרים, המתקיימת במרחב וזמן נתונים.

ניתן לקשור את ההטרוטופיה החיובית לאופן שבו הסביבה יכולה להשפיע, לגבש וליצור כללי התנהגות בלתי שיפוטיים, וזאת מתוך ההנחה שסביבה כזאת מחייבת התייחסות כמו התמודדות או אתגר שמשמעם ציפייה או אופק ללכת אליו, אינה מסווגת חברתית כמקובל זרים וחריגים אלא מכירה בערכם מתוך הבנה כי אי הכרה בערכם מסכנת את הקהילה במסעה וקיומה הסביבתי. תהליך זה של אי-רלבנטיות חברתית, שאינו מפריד בין הציבור הקשוב לכלליה הבלתי-כתובים של הסביבה, לבין אלו שאינם קשובים ונושאים במחיר סביבתי ללא יכולת להאשים אחרים, הוא תהליך המכונן ומגדיר את הזהות האישית והפרטית של כל אחד מחברי הקבוצה. המשגת וחווית הענישה משתנה עם שינויי היחס בין היחיד לסביבה והקבוצה ובאופן שבו היא משמשת לקיומן של הטרוטופיות חיוביות.

מרחב שיח בונה - הדברים והמילים במקום המילים והדברים

המונח הטרוטופיה חיובית משמש לתפיסה של ארגון או עיצוב מרחב וסביבה פיזיים המכתיבים מרחב שיח בונה, השונה מזה הנמצא בשימוש בהטרוטופיה הפוגעת ביחיד ושוללת את זהותו.

חונכנו להשתמש בשפה ככלי למיין ולקטלג את המציאות, להבין אותה בפרשנות נבחרת, ולשלוט בה ובאחרים באמצעות הסבר והוראות.

באמצעות הרווחה הטכנולוגית כלי השפה התנתק מן הסביבה ויוצר מציאויות מדומיינות. במציאות מדומיינת, כמו בגישת הבניית המציאות בתקשורת המונים, ההרסני אינו שונה מן המיטיב – שניהם מנותקים מן הסביבה והמצפן שלהם הוא שליטה.

החוקיות, הלוגיקה והמישמוע המיובאים שמנסה האדם להחיל על המרחב, מתנגשים עם נטייתו של המרחב להיות בו-זמני ולא-מוגדר, ובסופו של דבר תמיד להפתיע את ההנחות השרירותיות של השיח. בסופו של דבר המבנה המושגי המיובא אל השטח קורס, וזאת משום שהוא בלתי-אפשרי ליישום על המציאות שאינה ניתנת לסימון, והוא גם מביא להבנה כי תפיסת האדם את עולמו יכולה להיות מוטעית ומוגבלת ולכן ראויה לבדיקה.

מרחב השיח של ההטרוטופיה נסמך על המציאות הממשית אך משום שאינו מתייחס אליה אלא מנסה לשלוט בה ההטרוטופיה מועדת לכישלון, מכיוון שהמציאות אינה כפופה לנוסחאות והשבעות ותופעות סביבתיות שונות אינן מקשיבות לביטוי החברתי והתרבותי.

השיח, בתפקידו כקוד השולט בדרך המחשבה ובשגרת החיים של כל פרט בחברה, מתקשה להתמודד עם חריגים סביבתיים, לשוניים ומציאותיים שאינם הולמים את הנחותיו ומנסה ליצור מרחב שליטה מקביל שסופו כישלון.

המרחב הפיזי כולל יסודות ראשוניים ממשיים כמו אדמה, מים, אש ורוח שכדי להנכיחם יש להמשיגם באמצעות מרחב השיח הבונה, דרך תווך של פעולה משותפת לאורך זמן מספיק. זאת, לצד מרכיבים שאין להמשיגם אך אנו מרגישים בהם (קווליה).

הטרוטופיה חיובית כמכתיבה משמעות באמצעות המרחב

בהקשר מרחבי כאשר יש למרחב משמעות או הוא ממשמע (מחיל, מכתיב משמעות), כלומר הוא מגויס על כל היבטיו (כמו אמנות מגויסת), האדם מאבד את משמעותו מכיוון שהוא הופך לסובייקט - כלי עיוור תומך ותלוי במרחב שולט המאפשר בחירה במרחב קטלוגי בלבד המכתיב לו סדר ואופן בחירה. התחושה היא חסימה. לחסימה יש ערך של מחלה של העצמי.

כאשר אין למרחב משמעות, כלומר הוא לכשעצמו, כמו מרחבי טבע פתוחים, לאדם יש משמעות מכיוון שהוא צריך לראות ולמצוא דרך, בחירתו, נכונה או שגויה מבחינה קיומית הינה חופשית. התחושה היא שחרור. לבחירה חופשית יש ערך של החלמה של העצמי.

עפ''י פוקו גם למדע החוקר, הכולל תחומים שונים, יש בסיס פיזי הטרוטופי של מרחבים מופרדים בירוקרטית או פיזית, סגורים ושמורים. המרחב הפנימי הפיזי והבירוקראטי ממודר לפי רמת נגישות ומייצר מבנה שליטה – היררכיה.

הבסיס הפיזי והמושגי של הטרוטופיה חיובית ובמיוחד בטיפול שטח הינו מרחב פתוח (זמנית) שאינו ממודר ומאפשר נגישות על פי רצון ויכולות.

ההירארכיה בין האוכלוסיות החברות בתוך המבנה ההטרוטופי נקבעת לפי מספר נתיבי הגישה של הפרט אל פרטים אחרים וחלקים שונים באותו המבנה. ככל שיש לפרט גישה גדולה יותר לחלקים מופרדים ומובדלים בתוך המבנה, כך הוא נמצא בדרג הגבוה ביותר.

על פי מדד זה בהטרוטופיה חיובית יהיו חברי הקהילה השונים כולם יחדיו בקבוצת שווים גבוהה בהיותם בעלי נגישות מכסימלית האחד אל השני. ככל שהשטח יהיה קיצוני יותר תעלה הנגישות. מכיוון שמושג הנגישות קשור לרמת הנראות, חברי הקהילה או הקבוצה בהטרוטופיה חיובית יראו אחד את השני ללא מגבלות.

המרחב ההטרוטופי החיובי פועל לפירוק מתמיד של המשמעות המגויסת, הדיסציפלינה וכללי המשחק המיובאים, ולכן להכרה באדם, תוך שהוא מאפשר בזאת לחברי הקהילה החולפת בו לבנות ולהעצים את עצמם.

המרחב הפתוח מכתיב קצבים, תנועות ותופעות, ללא אידיאולוגיה קטגורית ומקטלגת, וללא התפיסות הממדרות ומדירות של התרבות התאגידית. המרחב הפתוח מכיל סטיות, מחייב להכיר בתופעות סביבתיות ובאחר ורותם את היכולת האנושית לשיתוף פעולה ואחווה. לכן אנו שבים לעיקרון היסוד: הכר בי היא האמירה היסודית של הצורה.

מקורות:

מישל פוקו, הטרוטופיה, רסלינג 2003, תרגום, אריאלה אזולאי

דוד מיכאלי, זמן המדבר, מדף 2000

דוד מיכאלי, קץ הדימוי, NRG מעריב, 2008 מקור, 1998

http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/787/582.html

קץ הדימוי / דוד מיכאלי / 1998

עם בוא המוות נמוגות ההזדהויות כולן. נותר שקט. אדם בסוף חייו, ההזדהויות נושרות ממנו כעלים יבשים. נדרש מאמץ לשאת ולתחזק את ההזדהויות, והסיבה היא פחד. מול האריה המסוכן קבוצת בני שבט המסאי הצעירים הופכת לשקטה, דרוכה ונרגשת. המסאים, שמבחן הבגרות שלהם הוא לעבור מעבר לפחד, אומרים אז: אנו מוותרים על החלקים הפרטיים שלנו. זו הגדרה נפלאה לשמיטת ההזדהויות והחשיבות העצמית, והכרה במהותנו.

הזדהות אינה המהות האנושית. הזדהות היא סמוכה או קליפה בעלת תפקיד הכרחי בגדילה, כמבנה או תפיסת שדה יציבה דיה, שמאפשרת למהותי לצמוח לקראת עצמאות. ישנה תופעה מרתקת שבה הרך הנולד בן חודשיים-שלושה דומה לאמו, לאביו, לסבו, לסבתו, למישהו אחר במשפחה. פניו לובשים ופושטים צורה, מתעצבים כחומר רך בחיפוש אחר מושא הזדהות - עד שהוא מתקבע.

הילד הרך מזדהה עם אנשים, סביבה ואמונות הזמינות לו, והופכות למה שנקרא אישיותו. בתור אדם בוגר, ביכולתי להחליט להשיל את ההזדהויות אחת לאחת. זהו רצון טבעי. כמבוגר, אני נושא את הזדהויותיי כמגן. איני יכול ליצור קשר בר-קיימא דרך הזדהויותיי אלא רק דרך מהותי היסודית, שמעבר לפחד. עם בוא המוות נמוגות ההזדהויות האחרונות. נותרות הפנים המקוריות.

הפחד הנפוץ הוא כי בהשלת ההזדהות אני מחסל את עצמי. זה לא נכון. משיל את הזדהויותיי, אני פורח. ההזדהויות הן הקשרים שלי לגוף ולמרקם האנושיים, החברתיים והסביבתיים מהם צמחתי.  בידי הברירה האם להיוולד לקיום עצמאי או להיטמע חזרה לשדה שיצר אותי.

משיל את הזדהויותיי אני יוצא לקיום עצמאי ויוצר. איני מבודד את עצמי בזאת מהשדה שצמחתי שבו אלא להפך, אני מוסיף ומפרה אותו כגורם עצמאי. זוהי חובתי לעצמי וסביבתי. ילדי יהיה קשור אלי באותן סמוכות. תפקידו יהיה לצאת מקשרים אלו. אנו נעים בנתיבים שהורינו השאירו לנו. ביכולתנו לחרוג מהם ולעצב נתיב, להישאר בהם או להישמט מהם. יציאה לקיום עצמאי ויוצר מחייבת אותי להיות פעולה, במקום להזדהות עם פעולה, ובזאת אני עצמי הופך למושא הזדהות ולייחודיות היוצרת יקום משלה.

העשייה והפעולה שכל אחד בוחר הן מדיום להגדרת מהותו. אם אני מזהה את העשייה עם מהותי, קיומי, אני במצוקה. מהותי ונוכחותי אינן תלויות בתפקיד. קיומי כצורה מותנה בעשייה. כלשהי. עצם קיומי כצורה, מצביע על פעולה בהתרחשותה. הפעולה בקיומה מקיימת או חושפת את התבנית והכיוון שהם קווי היקום. כיון שכל עולם היחסים סביבי הוא השלכות של גופי ותפיסתי, כיצד אני יכול לקיים תוקפנות או התעלמות כלפי עצמי, ולא לקיים אותו היחס כלפי סביבתי? זה בלתי אפשרי.

בחירת העשייה או הפעולה נתונה בידי. כאשר אני רואה את הבחירה אני משתחרר מהמצוקה, והעשייה הופכת לכלי או משחק. גלישה חופשית על גלי הפעולה. הפעולה אינה נפרדת מהשדה. היא יוצרת אותו בו-זמנית בעצם קיומה. כגורם עצמאי ביכולתי וחובתי להיות שותף לכלל. כיוצר עצמאי תרומתי ויכולת הקבלה שלי חשובים לכלל, גם אם אינם מובנים לאותו הזמן.

עם חלוף חיי, יותר ויותר תכנים נשמטים ונזרקים. תבניות שעוצבו מהם ודימויים שנרכשו נשארים וחוסמים. האם ישנה דרך להמיס תבניות אלו? המגע עם העולם מעצב דגם ותמונת עולם הנשארת גם לאחר שהתכנים נעלמו והסביבה השתנתה. תמונת העולם שלנו מספקת לנו בית הכרתי, נוחם, רוגע וסדר מוכר, שאליו אנו חוזרים שוב ושוב, כפי שהאבן נופלת לאדמה שוב ושוב. תמונת העולם יכולה להיות בונה ותומכת או הרסנית ושוללת. היא טוטאליטארית. כוחה הוא שהיא הדבר המוכר. תכנים חדשים יוזרמו ויקבלו שוב את הפירושים הישנים. כאן הרצון לבדו יוביל לשינוי באמצעות סקרנות וחיפוש.

אנו רוצים לחפש ולגעת באותו דבר כל זמן קיומנו. תקופות, מאות, עידנים. השוני בין התקופות, אינו ברצון הקבוע להגיע לנשגב ולמושלם. השוני לאורך התקופות הוא במערך הדימויים שבעזרתו ניתן לנסח את העולם. מערך הדימויים משתכלל, מתעדן ומועצם מעצם ניסוחו.

המנסח, האמן, אינו שונה בכמיהתו, רגישותו והבנתו מהמנסח שלפני מאות בשנים. תפקידו הוא לנסח את הדימויים החדשים, את המערך החדש, ולזנוח את המערך הקודם. הביטוי החדש, היצירה של הדימויים החדשים ויצירת ההרכבים השונים מצעידים אותנו בגרם המעלות הזה עוד מדרגה קדימה. תודות למדרגות אנחנו עולים. תודות לנו יש מדרגות.

העולם חולף בנו כתחושה. דרך לימוד התחושות בגופנו אנו חולפים בעולם הצללים המענג או המייסר של הדימוי. ריפוי עצמי ותיקון נעשה באמצעות פענוח וניסוח הדימוי ככלי אמנות, כשפענוח עצמי נכון עוזר ומרפא אחרים.

התפיסה יוצרת בו זמנית את האני ואת המציאות כמערך היחסים הנובע ממנו. הכלא הוא  הבו-זמניות, של הפעולה והמציאות שהיא יוצרת כרעש רקע נלווה חורגים מכך רק דרך ויתור על הזדהויות, מעבר לדימוי, מעבר לפחד, דרך שקט.

כל בני האדם הם אמנים. כל אחד עסוק בניסוח דימוייו והפקתם. במוות, המכונה מפסיקה לייצר דימויים וההזדהויות נמוגות. מן השקט, העולם מתחיל מחדש.

http://catuv.blogspot.co.il/2008/09/blog-post_16.html

 

* הטקסט לקוח מתוך המאמר המלאקץ הדימוי . דוד מיכאלי, 1998.