יום שני, 29 באפריל 2013

מסע / דוד מיכאלי



מסע

כאשר חוני המעגל תחם וחתם את עצמו במעגל הוא לא השאיר לעצמו שום נתיב אחר חוץ ממסע פנימי ובזמן 



בקיום האנושי המסע הוא מושג עתיק יומין והוא מהווה מודל פעולה מובהק לכל עשייה אנושית. אופיו של המסע משקף את האקולוגיה, החברה והזיכרון שמהם הגיע הנוסע. המסע הוויקינגי וגם המונגולי היה פשיטת ה''בליץ קריג'' הסקרנית והאלימה של יחידות הספנים או הפרשים. אפשר לקרוא לזה דיג, או ציד, או מרעה אלים. המסע הנוודי בונה את עצמו כרוח החל מהיאחזויות של צמחי דיונות בודדים ומסתיים בסופת חול כג'יהאד או כמופע פתאומי של ארבה התר אחרי נווה מדבר. המסע האימפריאלי הרומאי הוא מחנה הלגיון ההנדסי וכביש האבנים והאקוודוקט ובית המרחץ. המסע הנוצרי הוא דמעות הדם והאופיואידים של ''הוויה דולורוזה'' הנושאת את מבטה מעלה אל הזנית בצעדה על כביש האבנים הרומאי המאוזן כבמה. הייסורים מבחינתה מאפשרים לפצל בין הגוף לבין הנשמה העולה למסע שמימי. מסעו של ''היהודי הנודד'' והגולה התמידית הסובבת אותו, חולף בתוך אותיות האל הפורחות באש שחורה על אש לבנה ויוצרות את העולם בכל רגע נתון. המסע הבודהיסטי סובב תמידית בתוך עצמו, קשוב לרחש המנוע של המנטרות ולסיבוב גלגלי התפילה בהמתנה שלווה לסיום המסע. המסע הארוך הסיני הוא "הדרך הנכונה", החולפת בריבוא תופעות וטעמן הנקבע על ידי המתבונן, אל ליבת התפיסה, שם נמצא מעבר סודי לשמים. כל אלו הן מרכבות תפיסתיות המהוות אמצעי וצורה לצאת לדרך שבה נשאף לגלות את עצמנו ואת העולם.

המסע הוא הכמיהה האנושית אל מה שמעבר. הרצון להביט בשמים, לגעת בשמים, לעלות לשם, אל הממלכה שמעבר. דרך משחקי הילדות שלנו אנו מזנקים מעלה כאליהו הנביא ברכב האש שלו, כשיווה, כסופרמן, כקפטן קירק מ"מסע בין כוכבים", ודרך משחקי הבוגרים שלנו, לשמם של השמים ובהשראתם, אנו בונים ומקימים קתדרלות ועתה אנו גם מעיפים אותן לחלל, בטראנסצנדטיה הזאת אנו מגלים כי ככל שנתבגר הדלת השמימית הזאת תימצא לנו מעבר לווילונות תודעתיים בתוך ליבנו ולשם צריך לצאת ולהתכוון במסע.

אנחנו מציבים את הדרך לפנינו, הדרך מציבה לפנינו את עצמנו. זוהי סגולת ההתבוננות האנושית המאפשרת להולך להתבונן בעצמו, להבין את הדרך ואז, אם יצליח, לשכוח את שניהם. במרדף הידוע אחרי האופק אנחנו מגיעים באמצעות המסע שוב אל עצמנו דרך וילונות ההכרה השונים החל מפחדים וזיכרון, דרך המעבר מן האפס לאחד שהוא הכניסה לשטח, האקלום וההתמצאות ובחירת הכיוון, ההפסקות וההתבוננות, אמצע הדרך כשיווי משקל, הסיום וחזרה לזיכרון והפחד הבלתי נמנע שאחריו. עד כה היה המסע ביטוי גברי מובהק.

שבעה וילונות למסע. הווילון הראשון שאנו חוצים דרכו הוא פחדינו וזיכרונותינו. אנו מחזקים את עצמנו בלחן הנמשך של הסיפורים לקראת הרגע שבו הצעד הראשון בנתיב אל הזרות מתחיל לעצב את הזיכרון הבא, שיצטרף בתורו, כפי שאמר סקוט פיצג'ראלד במשפט הסיום של "גטסבי הגדול", ''אל סירת זיכרונותינו הזעירה החותרת באומץ כנגד הזרם הנושא אותנו ללא הרף לאחור, אל השכחה''. כאן הולך ונבנה מתווה של שביל וגרף מאמצים פנימי על כל משבריו. אנו מוותרים בכאב על דפוסים שאינם רלבנטיים עתה ויחד עם הכאב אנחנו נגאלים מכלאם. כל דפוס אחר, מעתה, לעולם לא יהיה טוטאליטרי כדפוס הראשון. זהו גרף בעל מבנה קבוע של התחלה, שיא וסיום וזהו אתגר של הפרט האנושי לסיימו הן במעשה הקטן היומיומי והן במעשה חייו כולו.

ברגע שבו עוזבים את המוכר והידוע, הווילון השני נוכח בפנינו: הכניסה לשטח. כל אחד מכונס בתוך עצמו, מרוכז וכבד ראש לקראת הלא נודע. היו שלום אזרחים שלווים במסלול הבטוח, היה שלום עולם. ומן הצד השני: שלום עולם חדש. הדרך, המעלה, הרכס, הרמות. והאופק. המבט מתרומם לאיטו, מתוך עצמך, אנחנו בדרך. המשמעות, שבעיר הצפופה נעלמת ברקע המואר מדי, כמו הכוכבים, המשמעות שהפכה לשעמום תובעני וטובעני, כאן היא ברורה ומובהקת: קדימה! התנועה משמעה כיוון. לכן תמיד יצאו מחפשי המשמעות, הנואשים והמיואשים, אובדי עצות ונתונים במשבר אל הדרך. התנועה הברורה מחלצת אותנו מערפל המבוכה והאובדן אל אופק חדש המאפשר מיקוד ומטרה וסדר. המשמעות חוזרת לחיים עם הכיוון. לפני שנים רבות, במחנה הגדול של ילדותנו התמימה, המוגנת והמגויסת בצופים כתבנו על גשר חבלים מפחיד בגובהו: ''מי שמרגיש שהוא הולך ליפול שימשיך ללכת''. משפט שמלווה אותי עד היום.

הווילון השלישי שמו אקלום. מלאכת ההסתגלות, ההתמצאות וקריאת השטח. אנו משתמשים בחליפה וארכיטקטורה חדשה של פעולה, מקצבים, דופק, ראייה וכמובן אביזרים. חליפה חדשה זו הופכת אותנו לבעלי תפקיד ומגויסים. המטרות כה ברורות והפעולות כה מוצדקות ואנו באמת אכן מוצאים את הנ.צ., עד כי אנחנו יכולים בשם המשימה לשכוח ולהתעלם מן העולם כולו. זו הקלה גדולה אך זמנה קצוב תמיד. להמשיך בהתעלמות משמעו לבטל את הסביבה והזמן לטובת פעולה כדבר המצדיק את עצמו.

''ברווח שבין הדברים - כוחם'' אמר לאו-דזה הוותיק. הווילון הרביעי משמעו הרווח, החלל, ההפסקות והחניות. בהתאמה, מחסה, הגות ואמנות האירוח שלשמם הוקמה והותוותה הקונסטרוקציה המבצעית המסובכת הזאת של המסע, ומשם ייוולד חזונו של המערך הבא כשהוא מבקיע וקורע את האמת של הקודם.

נקודת השוויון של המסלול היא הווילון החמישי של המסע: הבחירה איך להמשיך. אם עד כאן הגענו בכוח התנופה מכאן פועל כוח המשיכה של נקודת הסיום. זוהי נקודת איזון ושוויון מוזרה משום שבינות כוחות הדחף והמשיכה המכסים אותנו תדיר ניבעה חלון זעיר שבו ניצב רצוננו כנוכחות שאינה תלויה ואינה נוטה לפני שהוא בוחר את הכיוון הבא. נעים להכיר. אם פגשת אותו-אותך פעם, הוא-אתה לרשותך תמיד.

כל אלו, תחנותיו של ההלך, בדרכנו אל הווילון השישי: הסיום. מלאכת הסיום היא ארץ בפני עצמה. דריכות מפנה את מקומה לרווחה ועייפות. זהו מקום מסוכן שבו יכולה להישמט עשייתך מידיך. מראה נקודת הסיום מספר לך כי יצאת החוצה מן החלום, או מן המציאות. בחר לך.

בדרך חזרה מסיום המסע מכסה אותנו הווילון השביעי, הפרידה, שכולה עננים. מכונסים בעצמנו, ובגעגוע סתום, שכן מלאכת הזיכרון כבר החלה, אנו שבים הביתה. לעולם אינך יכול לטבול באותו הנהר פעמיים. לעולם לא תגיע לאיתאקה כפי שסיפר לנו המשורר קוואפיס מאלכסנדריה או לאיכטלאן כפי שכתב לנו קרלוס קסטנדה הסופר המיסטיקן, אבל הן הן שהעניקו לך את המסע.

המסע מתועד בספרות וברשומות היסטוריות ככלי תרבותי לטיפול, חניכה וגילוי עצמי. ערכיו נבלעו במסגרות המערביות הגדולות והמתועשות של חברת השפע בצבא, במקומות עבודה ופנאי. הגילוי העצמי נדד למחוזות התרמילאים והמשוטטים בעולם. עם הופעתה של שכבה אמידה ופעילה של בני חמישים מתחיל המסע הפרטי להופיע גם ככלי חיפוש אישי למבוגרים. תופעה זו קיימת מקדמת-דנא בהודו כאשר זה שמילא את חובתו לחברה כלוחם וכמפרנס עוזב את רכושו וביתו ויוצא אל הדרך לחיפוש עצמי. עתה היא נובטת בעולם חברת השפע. יציאה של בן עולם הצריכה אל השביל מממשת את האקולוגיה המודרנית על פנים של גיאוגרפיה ותיקה. המסע לחיפוש מזון פיזי שעלה בהצלחה, הוחלף במסע לחיפוש מזון רוחני.

למסע משמעות של גלות, מעבר ב''ריק'', וכניסה מחודשת אל החברה. למסע ארבעה מרכיבים עקרוניים: ההחלטה, היציאה, השהות, הסיום. ההחלטה נוצרת מתוך בשלות או משבר. ביציאה לדרך כל דבר נטען משמעות של הישרדות ולימוד. אנו מוותרים על מיצג הדימוי שלנו. הלבוש והציוד שהיו רלוונטיים למערכת הקודמת אינם רלוונטיים יותר למקום החדש, יחסינו החברתיים מאבדים מתקפותם מכיוון שחוקי השביל שונים. ההולך נצרף בתנועה, בשימוש ראוי בציוד וביחסים עם עצמו וסביבתו. הוא נבחן על נחישותו, תפקודו בזמן משבר, והקשבה לאחר. הוא חווה הבשלה והתבגרות.

כדגם מבודד של רצון ומקום מאפשר המסע להתבונן, להשוות ולבחון את תופעות חיינו בנוחות ולשוב מחוזקים. סיום המסע מאשר כטקס חניכה את המעבר בדרך ואת מעמד הבוגר, בעל הניסיון. זהו נכס רוחני שנרכש במאמץ קשה ובחוויה מתמשכת של נוף ויחסים.  

למסע יש תפקיד של מובּיליוּת חברתית. עוצמת המאמץ מאשררת את המעמד. בהיבט טיפולי-חברתי יש לציין את היבט החלוץ, השודד הנואש או הפושע השפוט כמי שתוקפה של המערכת שגידלה אותו פקע לגביו; הוא הולך או נשלח למקום חסר מערכת ושם הוא צריך להתנסות ביסודות הראשוניים של המערכת בעצמו.

מושג המסע מעוגן בנו עוד לפני שקראנו לעצמנו בני אנוש. פרפרי המונארך, דגי הסלמון, העגורים האפורים, המדוזות הכחולות, הלווייתנים. לאסי שבה הביתה. אלו מסעות במובן הביולוגי, דרכי הריח השואבות, נתיבי החום הקוראים, המסלולים המגנטיים המדויקים, רצועות חשמליות משודרות ממעמקי הפלסמה הפנימית של הפלנטה, ענני ואן אלן מהדהדים וילונות קרינה צבעוניים על קטביה, נהרות הים הגדולים, מפלי הרוח. מעשה-רוקם של חומר ואנרגיה, טנטרה מחוללת, שורפת, שוטפת, הופכת, נושבת, רועמת, קורנת.

נדודים של תשוקה וגעגוע בעקבות אור השמש, בעקבות המים, בעקבות הזהב, בעקבות האהבה, אלו במובן התרבותי. עלייה לרגל לירושלים להר המוריה, להר סיני, להר מרו האגדי, לרומא, למכה, אלו במובן הדתי. הגבעה של ילדותי ליד ביתי היא האוורסט, הקוטב הצפוני, הדרומי, הים, המדבר, החלל. אלו המסעות האישיים, הלאומיים, האנושיים. הרפתקה של חציית גבולות, שינוי מקום, השלה והחלפת זהות, הבשלה, ניכוס ועיצוב מציאות. המסע הוא גלות ובחירה, ויתור ורכישת חדש ממישור אחר. מושג הדרך ספוג בכל התרבויות והשפות כלימוד חי.

לאחר זמן כה רב שזמנך היה שייך לאחרים הזמן חוזר להיות שלך. בצעד החוזר על עצמו כתפילה מאות אלפי פעמים אנו נגלים לעצמנו אט אט כתעלומה ודרך עצמנו העלום, מתגלה העולם שאנו תרים אחריו. דרך עצמנו מתגלה הדרך.

הדרך היא הסמוי מן העין, מורכבת מאינסוף הדברים, כיוונה אחד. נתיב חוצה הרגלים, מסורות, תרבויות ובו זמנית היא כל אלו כולם. הספן, הנודד, החלוץ, החוקר, השוטה, המורד. אלה שמותיהם של משתמשי הדרך. מהמרים על חייהם, נכסיהם, ביטחונם עבור דבר חסר שם שעניינו גילוי והרפתקה ותחושת החיים הפועמת.

צבעיו של המסע רבים אולם המסע הוא אחד. גווניו יכולים להיות סחר, כיבוש, דת, מחקר. אולם כל אלו הם תירוצים בלבד, המשמשים אותנו להצדיק את היציאה מתחום המושב שלנו לטובת חדש ולא נודע.

סביבתנו נבהלת. היא מעוניינת לשמר את מבניה השונים. הנטישה היא איום. חלופה. תקווה. לפיכך היא נבהלת, ממסגרת את ההרפתקה בתועלות של כסף ושליטה. אלו מניעים קדומים של דחפי הישרדות. היא הופכת את הבהלה לריגוש ואת הריגוש לבידור ואת הבידור לסוכנם של דחפי ההישרדות הקדומים כמגן ומזור לפחד וממנו לשעמום. אבל הנוטש כבר נמצא הרחק מעבר לגבול, לעשייתו יש משמעות כאשר הוא מעצב כמטרה את כוכבו החדש ואת אדמתו החדשה בצעדיו. הוא נולד ואתו גם אנחנו.

גופנו תובע את המסע, את התנועה, את ההתחככות בחיים, בארץ, באוויר, במים ובאחר. שסתומי ערוצי הגוף מופעלים בתנועה. חשיבתו תלויה בתנועה. תזמור כל אינסוף הרבדים של גופנו - איבריו, ערוציו, מסריו, יחידותיו - מותנה בתנועה.

וכאשר יסתיימו צעדינו, ראשנו עייף, עינינו רואות את מסך השקיעה המוּפז, ישאל אותנו המקום: ומטרתך? האם הגעת? האם השגת? מבטנו האחרון עומם, הוגה ומחייך גם יחד, כה גדלנו מאז יצאנו למסע. אל מקומנו איננו יכולים לשוב יותר לעולם כי אנו המקום. ומטרתנו? הושגה. אכן הושגה. הלכנו בדרך. היינו הדרך. הדרך היא אנחנו. סיפורנו הוא הדרך. התשמע?
הוסף רשומת תגובה