מחול אחרון ופרידה / דוד מיכאלי

מחול אחרון ופרידה / דוד מיכאלי

''על החיים ועל המוות!'' כך היינו צועקים בתור ילדים ומטילים את עצמנו מן הגדר הגבוהה אל מצע הצמרת הצפופה של שיח השרביטן הענק מתחתינו. ''על החיים ועל המוות!'' היינו צועקים כנערים ומזנקים מן הסלע הגבוה אל המים הרחוקים מלמטה. ''על החיים ועל המוות!'' היינו לוחשים כמתבגרים ומניחים את ידינו המזיעה מהתרגשות והחוששת על כתפה של הנערה שאהבנו. ''על החיים ועל המוות!'' היינו מקמצים שפתיים ומהדקים את ידינו על הנשק.

זרם החיים שוטף דרכינו כאשר אנחנו ערים או רדומים, והקול הפנימי שלנו הולך ונעלם ככל שמיומנותנו לנהל את חיינו בדפוסים קבועים גוברת. המיומנות הזאת מתרחקת מן האתגר הזה ופונה ממנו והלאה. הקול הזה מופיע מחדש לעתים חלוד וצרוד, לעתים לוחש ולעתים, עם התעוררנו, פועם, חיוני ועז, כאשר אנחנו חשים על ערפנו את נשימתו הקרה של המוות המפחיד והמעצים את חיינו למקסימום האפשרי.

קרלוס קסטנדה כתב בספרו את מילותיו של מורו האגדי דון חואן על ארבעת האתגרים שהלוחם ניצב מולם: ראשית הפחד שמשתק אותנו המלווה את כל המתחילים, אחרי כן הבהירות התבניתית שמעוורת אותנו ומלווה את הוותיקים בביטחון עצמי מופרז, אחרי כן העוצמה המלווה ולוכדת את המאסטרים במצב של קיפאון וקפריזיות, ולבסוף הזקנה הקוראת לנו להניח סוף סוף את ראשנו העייף.

את הפחד, את הבהירות ואת העוצמה כאויבי הקשר והחיבור הכנים והחיים, יכול הלוחם לנצח בנהלו את הקרב במחויבות, נחישות ועיקשות ולצלוח אותם הלאה. את הקרב האחרון מול הזקנה אין ביכולתו לנצח אבל הוא יכול להחליט להילחם עד הרגע האחרון ולהגדיר בזאת את אנושיותו במקום לכפוף את ראשו ולהילקח על ידי המוות כחסר רצון וזהות. בקיצור להסתכל למוות בעיניים.

איך עושים את זה? בטי דייוויס שחקנית העבר בעלת העיניים המהפנטות הצהירה בסוף חייה: זקנה היא לא עסק לרכרוכיים! בחוברות הרכות והישנות מן המאה הקודמת, שנתמרטטו כל כך מהר, של ביל קרטר, איש החוק הנועז מן המערב הפרוע, תוארה לא פעם סצנה שבה האקדוחן שנורה בדו-קרב התאמץ בכל כוחו למות כשהוא ניצב על רגליו. ''מת במגפיו'' היא אמרה ישנה שמציגה את הפעולה והמאמץ העל אנושי של האמנות להיות לוחם עד לרגע האחרון ממש. סופר הצללים שכתב את החוברות הללו העניק בכך תו של אנושיות הנלחמת על זהותה גם לפושע הרע ומוחק אותו כך מן העלילה עם מחווה של הצדעה לרוח האדם.

אגדות זן מספרות על מורים ששקעו במדיטציה ונפטרו מן העולם בישיבה זקופה. סיפורי סמוראים מפארים את המוות המכובד כמופת לרוח הלוחמת. מיתוס מצדה מציג נטילת חיים עצמית בהכרה מלאה כאקט אקזיסטנציאליסטי של חירות והתרסה מודעת מול מוות ועבדות. סיפורי חסידים מספרים על צדיקים שנפטרו מן העולם בדבקות עילאית בעיצומה של תפילה או הגיית ה''אחד''. מיתת נשיקה נחשבת כמושג נכסף וכחסד מיוחד של בעלי ידע. היכולת ללכת פקוח עיניים במצבים קיצוניים עד גבול האפשרי ואז לעבור אותו תובעת החלטה ומיקוד ומחויבות מוחלטים והמוות אינו משאת הנפש אלא מחיר אפשרי. לעתים זו הדרך היחידה לשרוד.

הניסיון ליטול חיים כמחווה אולטימטיבית כמו ביסורי וֶרתר הצעיר הוא סטייה ומלכודת אגוצנטרית נוראה. אל אחד מרבני הזן היפניים ששמו סנגאי גיבון (1837-1750)  הגיע פעם מישהו שהתייאש מחייו ורצה למות. ענה לו סנגאי בשיר קצר: ''אם הגיע זמנך למות ואתה מת, טוב. אם הגיע זמנך למות ואתה לא מת, כמה טוב!'' כאשר שאלו את סנגאי ברגעיו האחרונים אם יש לו משהו לומר לפני מותו, אמר בכנות לתדהמת תלמידיו: ''איני רוצה למות". בחיים הרגילים אין שום צורך למהר אל הסוף כמובן ומי שעושה זאת חוטא חטא יסודי למתנה המופלאה של חייו.

המוות מונח מול עינינו בצורות רבות. הגוזל שנפל מקינו, הזבוב המחוץ, החתלתול העיוור הנטוש, הפרה הנשחטת, הסטייק במחלקת הבשר, הקשיש שמקבל דום לב, שקיעת השמש. כבר נאמר רבות כי המוות אינו נפרד מן החיים. בחברת השפע של ימינו לא למדנו ולא נאמר לנו כי ברמה המעשית איננו מפוצלים ונפרדים מן הגווע אלא מחוברים אליו בכל נים ומכיוון שלא למדנו אנו נאלצים ללמוד זאת בזמן האירועים עצמם.

מחלקת האריזה של תאגיד החיים המודרניים של חברת השפע ממהרת לארוז ולפנות כל שמץ של אנטרופיה ואנחנו אוהבים ורוצים את זה. זהו מאמץ אלכימי נוגע ללב להגיע אל האור הגנוז העליון ולבדל ממנו לחלוטין את קומת המרתף האפלה. המשיחיות הצרכנית הבוהקת של דת הניאון הביאה את ההכרה באור כמותג לשיאים חדשים ופוסלת את החשיכה משום שהיא אינה ידידותית לצרכנים. כל נורה שרופה מוחלפת מיד, כל קמט מאופר בקפידה, החרקים המתים מטואטאים, נתחי הסינטה ארוזים בניילון נוצץ, לתרנגולת קוראים עוף והקשיש שצנח נארז במהירות ברפסודה לבנה המעבירה אותו בילל סירנה את נהר הכביש אל ארץ האפלה הרחוקה. מנהל הסופר נושם לרווחה: עסקים כרגיל!

אנחנו מיומנים לחלוף על פני המוות, להתעלם ממנו למען זרימת חיינו השוטפת. אולי להתעכב לרגע קל של מודעות שאנו מכסים אותה מייד חזרה. אי אפשר לחיות עם זה. זה כואב ומפריע ומפחיד. אבל ברצף הימים החולפים אנחנו מגיעים אל הרגעים שבהם אנחנו עומדים ליד הגוף הפצוע, השבור או המתפורר של נשמות שגידלו אותנו או היו לנו נשמות אחיות. כאן אנחנו מעורבים ואיננו יכולים להתעלם. מה עושים? אנחנו שואלים את עצמנו, אם נותר לנו הרף עין של זמן לפני הסוף. או, אם נותר זמן קשה ונמשך, אנו נגררים וצונחים אל תרגולות אחרות של החלפת חיתולים, תמיכה, האכלה וניחומו של התושב הבודד בספינת הגוף השבורה או המושבתת.

כאשר מתחיל הזמן הארוך של הפרידה, לנו האנשים של ארץ החיים, יש עבודה רבה וחובות לסיום. הזמן הוא ארוך ומספיק משום שאם אנחנו עושים את המוטל עלינו, הזמן אינו קיים והשוכב מולנו מבקש לשמוע אותנו גם אם אין בספינת גופו סימנים של חיים או הקשבה. הנוטה למות מבקש לשמוע אותנו כפי שהתינוק מבקש לשמוע את אימו ואת העולם; המיית חסד ולא מלים הגיוניות. אנחנו הניצבים, תפקידנו המוזר הוא לגדל את הגווע ולתמוך בו כדי שיעמוד יציב על רגלי נשמתו במרכז האירוע הנורא.

המוות אינו פתאומי ובכל אופן אין פתאומי ממנו. כך גם הסתיו אינו פתאומי ואנו מופתעים כשהוא כאן עם הקרה הראשונה. סימנים רבים מופיעים בתורם ואומרים לנו כי מישהו הולך ומתקרב אל נהר השכחה. בן זוגנו התורן למחול המוות מבצע את צעדיו על פי אופיו וההחלטות שנטל בחייו. הוא יכול להתחיל את השכחה זמן רב לפני ההתפוררות. הוא יכול לשבות הרבה לפני המחלה. הוא יכול להפסיק לפעול ולהתכנס הרבה לפני החורף. האם נראה זאת? כן. האם נאמר זאת? לא. משום שאנו פוחדים. האם אנו פועלים? לא. משום שהפעולה משמעה להודות במה שקורה ואנחנו לא רוצים את החורף הזה. אנחנו מבינים אותו אבל לא רוצים אותו אצלנו.

האם אנחנו יכולים לשנות את התנהגותו או דרכי הפעולה של הגווע? לא. הוא כבר בחר והוא כבר גולש באיטיות או במהירות. בידיו יש אוצר יקר ערך. המפתחות ליחסים הנושנים שלנו. התיקים שאנו נושאים איתנו יום יום: אכזבה וזעם ותסכול ושאלות, שאלות, שאלות, קבורים ומכוסים במרבד של כללים והרגלים וכיבוד אב ואם ואדם. אבל כדאי לדעת שנוכח פנינו יושב בכורסה או על כסא גלגלים או שוכב במיטה אוראקל שמסכותיו התפוררו והוא נושא בקרבו תשובות חשובות עבורנו ועבורו ותפקידנו הוא להתקשר ולהיות נוכחים ולקבל את התשובות.

כשאנחנו מנסים להתקשר ולתקשר במלים קשרי הרגש נבנים ומנוסחים בנו מחדש במלים. כאשר אנחנו מנסים להתקשר ולתקשר בנוכחותנו, קשרי הרגש נבנים בנו מחדש ומנוסחים בשיקוף של תחושות. אבל עלינו להיות נוכחים.

איך עושים את זה? עזבו לרגע את החיפוש העצמי ואת החשבונות והנקם. יש לכם קרדיט בלתי מוגבל של היכרות עמוקה. עתה, אינכם קרובי משפחה עם מטען היסטורי אלא הינכם בני אנוש בלבד. אחד על אחד. הזדמנות לפגוש עמית לקיום, לפגוש את המבט על קו הפחד ומאחוריו, הזדמנות לתת, ללמוד ולקבל. על החיים ועל המוות! גם אם אתם הצד היחיד שמוכן או יכול לתקשר, אתם את שלכם עשיתם ואתם שלמים ויחד עם זאת עזרתם בדרך עלומה לצד השני.

קחו אותו או אותה לפני שיהיה מאוחר מדי אל הדרך. מסע של סיכומים: לחלוק בשתיית קפה, או שקיעת השמש, או נסיעה אל מחוז ילדות, או נסיעה סתם. להיות ביחד עכשיו משום שהזמן נגמר. צאו ביחד. זו פגישה עיוורת בין קרובים. גם אם לא נאמר שום דבר ברור בעל משמעות המפגש כולו הוא רב משמעות וברור ושני הצדדים מודעים לו גם אם אין כלים לומר זאת.

אין מפגש מסוג כזה שאינו פותח נעילה ישנה ובד בבד מרגיע את חרדת המוות ומנחם. את זאת אנחנו יודעים זמן רב לאחר שתם הכל ורק אז נוכל להכיר תודה להזדמנות שנקרתה לנו ולא החמצנו אותה בהסתר פנים. הגיהינום האמיתי הוא הפרידה בלי שנהגו או נאמרו הדברים. שני הצדדים פונים לדרכם מכווצים.

דבר אליה, אמר הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר. זה נכון. דברו. ועוד עומדות לזכותנו, אנחנו החיים, השעות של אחרי הפטירה. אם אינך מסוגל לדבר כדאי שתנסה למצוא דרך לעקוף או לפרוץ את מה שתופס את בטנך, ליבך וגרונך משום שאם לא תעשה זאת תהיה נידון לראות את הגויה העטופה מחליקה פנימה אל החור השחור והמפתחות שעמדו לרשותך ויכולת להשתמש בהם מחליקים יחד איתה אל הנצח. דבר. אין לך זמן. תקשר. משום שמה הטעם להישאר עם הירושה הקשה הזאת שנודדת בתורה אל מי שגידלת אתה. גם מחווה קטנטנה לפני הסוף המוחלט יכולה להמיס את הקיר ההיסטורי באחת משום שהיא אינה שייכת להיסטוריה אלא הרחק מעבר לה, למקום חסר מילים.

ישנם שני נושאים שבהם יש קשב מלא מצד הסובבים: האחד הוא אהבה והשני הוא המוות. למעשה זהו נושא אחד של המפגש עם האחר והוא עוסק במעבר בין ממדים. אומרים כי בלי קשר לגיל האדם, ברגעים האחרונים של חייו הוא נפטר בוגר ושלם.

כל נפטר מוריש ומעניק לנו את גוויעתו ומותו כשיעור. חוויית המוות יוצרת חור במרקם המציאות ומעניקה לנו רגע חסד של ערות. הארה בקרב המשפחה אשר חיש קל מתכסה חזרה ברקמה הסבוכה של היחסים והיום יום מעל לעומק העלום. האנרגיה המופקת על ידי הגווע ברגע המוות היא עצומה. אנו עוברים טלטלה אדירה גם אם איננו מודים בכך ומכירים בכך. לצורך זה נוצרו טקסים מסודרים בכל החברות האנושיות. החברה נפרדת באופן מסודר ומובנה מזה שהיה חבר בה ומוקירה לו תודה על קיומו. היכולת האישית שלנו להעניק מחווה פנימית של שיתוף קיומי הגוברת על הפחד, היא אהבה והכרה של תודה והתבוננות בשמש שפעם הייתה בצוהרי היום ועתה בבוא יומה היא שוקעת ומותירה אותנו בוגרים יותר באדם אחד.

פרסום ראשון : 11/11/2005 9:42