כתוב . Catuv: אוקטובר 2015

נעה שנדר, ילידת 1954 ילידת ירושלים גרה כיום בצפון.

״קיבינימט״ התפרסם לראשונה בגליון "עכשיו" 1991

בכל פעם שאני מתגעגעת לג'ולי, אני נזכרת איך הגענו לקיבינימט. באמת. יש מקום כזה בארץ, ליד אשקלון.

בקיץ 1974, קצת אחרי המלחמה, כשהשתחררתי, חיפשתי מקום - רחוק, בודד וזרוק שאוכל לשבת בו קצת ולהירגע. הגעתי לאשקלון . ‏שכרתי שם ליד הים, בבית דו-קומתי של זוג זקנים, דירה קטנה ודי מוזנחת בקומה ‏העליונה. מרפסת גדולה ומחורצת שהשקיפה על הים ולה מעקה-אבן מוגבה שאפשר לשבת עליו ולהישען על הסורגים החלודים – שבתה את ליבי, ואני הבאתי לפרובינציה ‏המרוחקת - אשקלון, את כל מה שהיה לי, והתיישבתי שם.

‏לא טעיתי, נעזבתי - ללקק את פצעיי - בשקט גמור. רק אמא שלי היתה מתקשרת פעם בשבוע לשאול אם אני יכולה כבר לחזור. לא יכולתי. רציתי לשכוח, להיזרק, וביקשתי ‏בכל כוחי ליהנות מהחיים.

‏הזקנים התייחסו אליי רק פעם בחודש, בראשון. אז יצאו מדירתם, מתחת לדירתי, הזקן ‏היה צועק: "טנֶנְט, טננט, איפה כסף?" והזקנה היתה עומדת לידו, ידיה מונחות משולבות על ביטנה, וממתינה. כבשתי את יצרי ולא זרקתי להם את השטרות מהמרפסת שיתפזרו באוויר, אלא ירדתי ומסרתי לזקן את השטרות צרורים. כשפניתי מהם בירכתי אותם בליבי בברכה שהמצאתי במיוחד עבורם :"ברוך אתה ה' המסתיר בינתו מהזקנים", שכֵּן בעד אוויר הבוקר מול הים הייתי מוכנה לתת כל הון שבעולם‏, ואני שילמתי רק עבור הדירה ‏המוזנחת.

‏הזקנים לא הטרידו אותי ,למרות שרבו וצעקו יום ולילה. גם אני הרעשתי לא מעט. ‏ניקיתי וסידרתי קצת את הדירה, ואם לא הייתי בים, ישבתי על המרפסת ושמעתי מוסיקה בפול ווליום. חשבתי לי, שהכי טוב זה להיות בים, לשחות כמו מטורפת קילומטרים לתוך המים, לשכב על החול בשמש. היו שם עוד כמה זרוקים, נחמדים, אבל בערבים על ‏המרפסת למרות הבירה והסיגריות, אבקת הפיות בדמות מוסיקה ורוח ים, לא הצלחתי להעלות בראשי את המחשבות העליזות הדרושות כדי לעוף, ואני העברתי את הלילות ‏מאוד לאט‏, מקשיבה למוסיקה.

‏ככה עברו חודשיים עד שהגיעה ג'ולי.

‏בוקר מוצלח אחד יצאה הזקנה לטייל בגינת הקוצים והחול שלה. כשעצרה וניסתה לעקור בשתי ידיה את אחד מעשרות הצמחים הכמושים שהשתיירו סביב לבית, התעקש, משום מה, הצמח המת, והיא איבדה את שיווי משקלה, נפלה ושברה רגל. בערב, חזר הזקן מבית-החולים עם הזקנה ‏על כיסא גלגלים ועם ג'ולי. בפעם הראשונה ראיתי אותה כשניסתה בעדינות למשוך את הזקנה מהאמבולנס לכיסא-הגלגלים והזקן עמד והסתכל עליה, כשסוף-סוף הצליחה ‏ואפשר היה להסיע את הזקנה פנימה, דחפה ג'ולי את הכסא והעיפה אלי מבט. פניה הנקיות שקודם לכן הסתיר אותם השיער, הביטו בי בסקרנות. לא פלא, עמדתי נשענת על המעקה עם סיגריה והבטתי בה והמודי בלוז, כרגיל, בפול ווליום. היא מצאה חן ‏בעיניי - אבל לא ‏ניסיתי לדבר איתה - חשבתי שהיא אחות בתשלום או משהו כזה. מאוחר יותר הסתבר לי שהיא נכדה של הזקנים, בתו של אחד משלושת בניהם הגר באמריקה. היא היתה בגילי, יפהפייה מן הסוג הנדיר, הצנוע, וחוץ מזה היא המציאה את הפראייריות-הצל"שניקית. היא באה מאמריקה להתנדב ! לצבא. רק טבעי היה שתהיה טרף קל לדודים שלה ששבועיים בלבד לאחר שהשתחררה הצמידו אותה לזקנים, בלי תשלום, כמובן. אפילו את ההוצאות שלה היא שילמה מכיסה. רק פראיירית קשוחה היתה מוכנה להסכים שיזרקו עליה כך את הזקנים, ורק נפש צל"שניקית מושלמת, אם לא ‏יותר, יכלה להחזיק מעמד במשימה.

‏תוך יומיים וחצי הם סידרו לה את החיים,

‏בשש בבוקר הזקן היה משכים אותה, בצעקה "ג'וליה, ג'וליה, ווֹאט אֶבַּאוּט מַיי דִינֶר?" אבל ‏היא, כנראה, לא זינקה ישר מהמיטה עם מגש, לכן הוא חזר וצעק חזק יותר (קולו כבר ‏התייצב מהצרידות הראשונה של הבוקר) : ‏"ג'וליה, ג'וליה, ווֹאט אֶבַּאוּט מַיי דִינֶר?" אחרי הצעקה השניה הזקנה החזירה לו: "שָ‏אט ‏אַפּ מַנְקִי", ולפעמים "שאט אפ יוּ דֶרְטי ח'-זיר" ובליל קללות עבר מצד אל צד, ‏מבחינתי - לקום בשש בבוקר ‏היה בסדר, ממיטתי הייתי רואה מבעד לווילון התכלת ‏את רצועת ‏החוף המוארת באור השמש הרך עדייו בטרם התלהט על האדמה, קמתי ‏לאיטי ושמתי את אלטון ג'ון לאזן את הצעקות מלמטה, פתחתי את דלת המרפסת ואת וילון התכלת והכנסתי אור בהיר ואוויר בוקר לחדר, עמדתי כמה דקות ערומה, מול האוויר המשיי, הדק, ואז, יחד עם ה‏מוסיקה, הלכתי לשטוף פנים, לשפשף שיניים, לסדר את החדר - להכין אותו לערב. שטפתי את המאפרות, אווררתי את המיטה, הכנתי את הבגדים, טיאטאתי היטב את המרפסת כך, שכשאגיע מהים, יבשה, מלוכלכת, ורעבה - תחכה לי דירה מסודרת, מקלחת נקייה, מגבת מקופלת, בגדים ריחניים, דג נקי מוכן לטיגון על הצלחת במקרר, ורצועות צ'יפס חתוכות מכוסות במים בקערה. השתדלתי מאוד לדייק בכל ‏הפרטים, להתאים אותם לחלום.

‏כשהכול היה מוכן, רחרחתי את בגד-הים שהיה תלוי לייבוש ולבשתי אותו. בשבע ‏וחצי, כשג'ולי הלכה למכולת, הכול כבר היה מסודר ואני ישבתי על המרפסת, עם חולצה ארוכה מעל לבגד הים ושתיתי קפה ‏שנורא אהבתי וברכתי עליו גם "שהכל" גם "אשר נתן ‏ריח טוב בפירות" וגם המצאתי בשבילו ברכה מיוחדת "על הקפה ועל פרי הקפה". בשמונה הצצתי מעבר למעקה החלוד, לראות אותה חוזרת. היא היתה צועדת לאט, בפנים שקטות, נראה שהיא נהנתה מטיול הבוקר הקטן שלה, נושאת סל פלסטיק לבן עם מעט מצרכים. אחר כך היא נכלאה בִּפנים ואני הלכתי לים. בחמש, כשאני כבר הייתי זרוקה שעות בחוף, משחקת שש-בש עם אלי או עם מישהו אחר מהקבועים של החוף, היתה ג'ולי סוף-סוף משתחררת ומגיעה לים. ממקומי מתחת לסככה, כבדה מעייפות, מסטולית מהשמש, קרובה כמעט לטמטום המאושר שביקשתי, אבל רק קרובה, הייתי מביטה בג'ולי, שטיילה על החוף לבד, או ישבה מהורהרת, בודדה, על שפת המים.

‏בוקר אחד נכנס בי השד, ובשבע וחצי בבוקר כשהיא יצאה לקניות ואני שתיתי על המרפסת צעקתי לה - ‏"היי ג'וליה, וואט אבאוט מיי דינר?" וחיקיתי את קולו של הזקן. היא נעצרה, הצטמררה, ‏הסתובבה והביטה בי, ופתאום במקום להיעלב פרצה בצחוק מתגלגל, מתוק, חייכה, עשתה לי פרצוף וצעקה "שאט אפ מנקי". נדהמתי. הסתכלתי עליה כשהלכה, מטלטלת מעט את סל הפלסטיק שלה שהתחכך לו ברגליים הארוכות והשזופות בג'ינסים קצרים. חיכיתי לחמש, וכשהגיעה לים עזבתי את כולם ורצתי אליה. היא ישבה על החול, על שפת המים, ואני עצרתי כמה צעדים לפניה, מהססת. "היי מנקי" חייכה אלי ודפקה ביד על החול שלידה מסמנת לי לשבת. היא היתה באמת הפראיירית היחידה שהכרתי שהיתה גם גזעית. באותו ערב כבר אכלנו יחד על המרפסת. למה? למה לא פניתי אליה קודם? על זה ‏אני עוד אשרף באש הגיהינום.

‏מאז, בשבע וחצי בבוקר, ברגע שיצאה, הייתי מתנפלת על המדרגות במרוצה ותופסת אותה במותניה, שמחה לראותה, והיא היתה מנערת אותי ונאנחת

‏ "תגידי מאיפה המצב רוח הטוב הזה על הבוקר, הא ?"

‏בסדר. היה לי אותה, והיה לי הכיף של הבוקר, ולה היו הזקנים. אז מובן שיכולתי לשלוף לה תשובה מוחצת, אבל ריחמתי עליה ובמקום זה ניסיתי לפתות אותה לבוא איתי לים. אבל לא, לא ג'ולי, היא לא תעזוב משמרת, אצלה חובה זאת חובה, והיא הסכימה, לאור השתדלותי, רק לקצר את המשמרת שלה ולגמור בִּמקום בחמש, אחרי שהזקנים קמים משנת הצהריים, בשלוש, ברגע שהם הולכים לישון, בינתיים ביררה איתי אם הכול ‏בסדר.

‏ "צריך לעשות קניות?" שאלה.

‏ "כן ," עניתי לה ורקדתי על המדרכה. "חסר קצת יין ,חסר קצת בירה, דגים עוד יש וגם ‏שמן, אבל ירקות צריך לקנות" .

‏ "אולי תישארי איתי עד שלוש ?" ביקשה. אני מצטערת, אני נורא מצטערת, אבל אף ‏פעם אפילו לא ניסיתי להישאר איתה. רק הריח שיצא מהדירה של הזקנים ברגע שעמדתי בדלת הספיק לי, ולא יכולתי להתאפק ולהישאר סתם בדירה שלי עד שלוש.

‏"אם לא תראי אותי כאן ,אני בחוף".

‏ "תביני אותי", היתה ג'ולי מסבירה, "אני מתה ללכת איתך ,אבל עד שהדודים שלי לא ‏ימצאו לי מחליפה אני לא יכולה להשאיר אותם ככה".

‏ ‏הדודים שלה דפקו אותה, ניצלו את זה שהיתה לבד. היא הסכימה לבוא לעזור עד שימצאו אחות, והם לא טרחו למצוא אחות. הם אפילו לא באו לבקר. הם פשוט זרקו אותה שם. אלף פעם אמרתי לה שתעמיד אותם בפני עובדה.

‏ "אם תחכי לדודים שלך שיוציאו כסף על מה שאת עושה חינם, תחכי עוד הרבה זמן", הטפתי לה, אבל זה לא עזר.

‏בעשר, כשהיה לי כבר נורא ‏חם - הייתי עפה לים. עפתי ישר למים, שחיתי ללא הפסקה‏, את 500 ‏המטרים מהחוף ועד למזח, נושמת ומסתחררת, ושם הייתי פונה למזח השלישי המרוחק, למקום בו הסיטו המים כמה אבנים ונוצר חלל קטן, מוסתר בין האבנים. מרחוק כבר ראיתי את אלי שהעדפתי אותו על פני כל "הקבועים", וכשהתקרבתי הוא חשף אלי טור שיניים לבנות וצוחקות.

‏ "מה אתה עושה במערה שלי?" הייתי מיתממת קיצרת נשימה מאוד.

‏ "במערה שלך?! חוצפנית"', צחק, "ככה מדברים למי שלימד אותך כל מה שאת ‏יודעת ?" צחקתי אליו, צללתי, צפתי, נכנסתי לעומק האבנים שבמזח ונשענתי בידי על אחד הסלעים, מניחה לגופי להתערסל במים.

‏ "תשמור עליי, בסדר?" הייתי מבקשת בחצי חיוך כשעיני עצומות. ואלי לא ענה רק גופו היה קרוב מאוד אליי, וידיו. "ברוך אתה אדוני העושה את הים הגדול" הייתי ממלמלת בעונג, ואלי היה מושך מעליי את כתפיות בגד הים, לאט.

‏כשג'ולי היתה סוף-סוף מגיעה לים, וליבי התרונן לו בעונג למראה, אלי ואני היינו יושבים מתחת לסככה ושותים קפה. ג'ולי היתה מורידה את הבגדים וחושפת את בגד הים הבורדו שלה. ואני בינתיים, פרשתי לה את המגבת, וחיכיתי שתשכב ואז אמרח לה את הגב. הרבה זמן חיפשתי ברכה מיוחדת בשבילה, אבל בסוף יצא לי משהו מאוד בנאלי ובירכתי אותה :"ברוך אתה אדוני הנותן מיופיו לבשר ודם". ג'ולי, שברגע שהיתה נשכבת על המגבת כבר שקעה בנימנום, היתה צוחקת קלות כששמעה אותי, אבל אלי, שלא הבין ולא סבל את הברכות שלי, ניסה לרדת עליי "עד כמה שאני הבנתי לאלוהים אין צורה ולכן אין לו גם יופי", אמר. זה היה, פחות או יותר, ציטוט ממה שאני אמרתי לו כמה ימים לפני כן באחד מהוויכוחים שלנו "על אלוהים". מקור-שעשועים בלתי-נדלה היה האלי הזה. הוא לקח אותי בשיא הרצינות והתווכח איתי כל הזמן על אלוהים. הוא לא ידע כלום, ולא הבין כלום, ויכולתי בנושא הזה לבלבל אותו בלי סוף. אף אחד לא תפש את הראש שלי, רק ג'ולי אולי, קצת. בכל אופן הברכות הצחיקו אותה, והיא מייד הבינה שמברכים גם על הרע. ואני, שהציניות של אלי רק שימחה את ליבי, עניתי לו מייד :

‏ "יפה, אלי, אתה מתקדם !"

‏אבל אלי לא היה פייטר. הוא אמר :"אוי ואבוי לי" וירד לשכב ליד ג'ולי.

‏ "אני מזהירה אותך, אלי", נהמה ג'ולי כשהרגישה שהוא מתקרב אליה, "אל תיגע בי".

‏אלי חייך, שיחק עם החול בידו האחת וידו השנייה תמכה בראשו, הוא סקר בעיניו את ג'ולי, התחיל ברגליה וטיפס עד לעורפה, שם נגזרו שערותיה הבהירות בקו ישר, הביט בי באלכסון וקרץ‏. "בחיי שאת צודקת", אמר. "צריך לברך, אני לא בטוח את מי. אבל, בהחלט, צריך לברך".

‏עד ג'ולי, חזרתי אחרי השקיעה לדירה ולמוסיקה ולא דיברתי הרבה, עם אף אחר, גם לא עם אלי. מאז ג'ולי, הסתלקנו הביתה לפני השקיעה. רצינו להספיק לאכול בדיוק מול השקיעה. אני הייתי מתקלחת ראשונה והיא היתה נכנסת לפני שסיימתי ומסתכלת לי על הראש. "לא חפפת טוב" היתה אומרת לי "את לא אמא שלי", הייתי ‏עונה לה, "אבל את מלאה חול", היא לא ויתרה לי. אחרי שיצאתי הייתי מכינה לה מגבת, מתלבשת והולכת למטבח. "תגמרי עם הזקנים מהר ותעלי", הורדתי עליה פקודה "אני אגמור הכול תוך שעה בדיוק". קצת אחרי שבע, כשהייתי גומרת לערוך את ‏השולחן עם מפה לבנה וכוסות-היין המצוחצחות, כי מאז שהצטרפה אליי ג'ולי החליף היין את הבירה, בודקת את יציבותו של השולחן ודוחפת פיסת נייר מקופלת מתחת לרגל, שלא יזוז, ג'ולי היתה עולה, אחרי שהאכילה את הזקנים, ואנחנו היינו מתנפלות על הדגים והצ'יפס.

ערב אחד, כשהצצתי דרך כוס היין הלבן שלי על השקיעה ואמרתי "ברוך אתה אדוני שלא חיסר בעולמו דבר", נאנחה ג'ולי,

‏ "בחיי, אם לא היה כל כך חרא, באמת היה יכול להיות גן עדן". מול עינינו השתוללה שקיעה - שיכלה להטעות כל אחד.

‏ "את יודעת מה," אמרה "אני אתן להם עוד שבוע ואז אצטרף אלייך", הבטיחה לי ג'ולי, כי רצתה לשמח אותי, ואולי כי ראתה את כמות היין ששתיתי. "די החלטתי, זה ישפר בהרבה את המצב". לא עניתי לה. הבטתי בה מן הצד, באור השקיעה אפשר היה לעשות ממנה פוסטר כזה שההמונים היו צובאים על שערי אשקלון. נשפתי את העשן, עצרתי בעצמי. מכפות רגליי, מעלה מעלה לתוך בטני, דרך הריאות המוכתמות בניקוטין, הרגשתי איך עובר הזמן עם כל פס צבע שהתחזק והתחזק עד שכָּהה, וירד לילה, והים נהפך לגוש ענק מסתורי, שרק קצף-הגלים המתזז מבהיק מעליו. ממש לילה משי שחור. רק אור רחוק דלק בסוכת המציל. ג'ולי שכבה- ישבה על הכיסא, רגליה הארוכות שלובות, כף רגלה החשופה מתנדנדת אט, ברוך אתה אלוהים? לא. כן. לא, קמתי לשים תקליט.

‏"מה את שמה?", לחשה ג'ולי.

‏ "פינק פלויד" עניתי ועצרתי ממתינה. "הולך?" ‏ "הולך".

‏היה לי מזל גדול - היא לא התערבה לי במוזיקה (חיפשתי לזה ברכה ולא מצאתי), היה לה טעם מוזיקלי מחריד. שירי קנטרי אמריקאי, זמרות עם קול ציפלוני, ובוב דילן.

‏ "תתארי לך", התחילה ג'ולי לחלום. מן החדר, במקומי ליד הפטפון ראיתי אותה ‏פותחת ידיים ומתמתחת כולה. "שבאמת הייתי גרה כאן איתך, בלי הזקנים".

‏שתקתי, נמאס לי להתחנן, אני לא תוכי.

‏"ושעל הבוקר היינו הולכות שתינו לים, ורק היינו מתבטלות כל היום ... "המשכתי לשתוק. מה זה פה, אחרית הימים שצריך להיות טוב?

‏"תגידי", התעוררה ‏פתאום, "מאיפה יש לך בעצם כסף?"

‏הרגה אותי.

‏ "מה קרה לך ג'ולי, נעשית בחורה מעשית ?"

‏ "לא," המשיכה להתמתח על הכיסא. "הזמן בורח, א‏ני פשוט מנסה לראות כמה זמן ‏עוד נוכל להמשיך כך."

‏התחשק לי נורא להגיד - לא נוכל להמשיך כך יותר, בייבי - או משהו כזה, אבל ‏במקום זה עניתי לה : "מבחינת הכסף שלי, אפשר עוד חודשיים".

‏"חודשיים ?!" קפצה ג'ולי כאילו אמרתי שזה נגמר מחר. "ואחר-כך?"

‏"אחר כך, אלוהים גדול!"

‏אין כמו ג'ולי, שמעולם לא התעסקה עם אלוהים ולא חקרה אותי מה יש לי איתו.

‏מילאתי קצת יין בכוסות והלכתי לשים את התקליט. התקליט, איזה תקליט נהדר, דפק את הביטים. אוֹל יוּ טַאץ אֶנְד אוֹל יוֹ סִי, אִיז אוֹל יוּר לַייף וִיל אֶוֶר בִּי ! הלכתי, שרה את המילים בקול, ונשענתי בשתי ידיי על המעקה החלוד, נדנדתי את הגוף שלי על המעקה בקצב האחיד, העמוק, שיצא מהמוזיקה. הבטתי אל הים השחור. היה לי נדמה שהוא מתקרב אליי עם התנודות שלי. רַן רַבִּיט רַן, לא רציתי ליפול לים. הסתובבתי, גבי אל המעקה ואל הים, אורות העיר הבהבו כנקודות אור שהתרסקו והן רועדות בהתפזרן, התקליט נמשך, הקשבתי, מרימה את הראש לשמיים, המון כוכבים זעירים נוצצים, אור זך. השמיים היו עוד יותר גדולים מהים ולא מפחידים בכלל, , אַס אַס אַס ‏אֶנְד זֶאם זֶאם זֶאם, זימזמתי,

‏ "איך חלמתי כשהייתי בצבא", שלפה אותי ג'ולי פתאום, "רק על הרגע שאשתחרר, הייתי בטוחה שרק נגמרת המלחמה ואני על המטוס הראש‏ון שנוסע מכאן. בלילות, בימים, אפילו בהלוויות - כל הזמן חשבתי רק - איך - כשכל זה ייגמר, אני אחזור לאמריקה, או אנדוד לי בעולם, אסע ללונדון, הכול, רק לברוח מכאן," שתקתי, נקרעתי מהמוזיקה. באחת ראיתי את עצמי עומדת מול חלון האבנים המסותתות הארוך בבסיס ומביטה החוצה אל הגבעות הרכות של תחילת המדבר שהשתפלו להן בדרכן לים המלח והוורידו בשמש השוקעת כאילו לא קורה דבר, כאילו מה שהתחולל בתוך החומות שהייתי כלואה בהן, ומה שהתחולל בתוך ליבי הכלוא בי - ומה שהתחולל במדבר, לא הקרוב, הרחוק, דבר אין לו עם השמש השוקעת והצבעים שהיא מפיקה מהגבעות והאבנים שיושבות להן בשקט מופתי ונהנות. אוי ויי, אמרתי לעצמי, תתפסי את עצמך,

‏ "אני אברח, אני אלך, אני אמלט לי מכל זה," נהמתי לעבר ג'ולי מנסה להתלוצץ, ‏והנפתי את ידי בפאתוס של שחקן על הבימה.

‏ "קיבינימט "'אמרה ג'ולי בשקט והתעלמה ממני. "אני לא מאמינה שזה באמת קרה". אצל הפינק פלויד בדיוק הלונטיק ״was on the grass “

‏ "סליחה" אמרתי לה. "מה קרה ?"

‏ג'ולי המשיכה להתעלם ממני.

‏ "מצד אחד זה טוב" אמרה "שסבתא שלי שברה את הרגל ואני הגעתי לכאן. ‏בירושלים אפשר ממש להרגיש את הדיכאון זוחל ברחוב,"

‏ "דיכאון? למה ?! " ניסיתי לדבוק בציניות, "מה בסך הכול קרה פה ? על מה את מדברת ? על המלחמה? זה מה שמפריע לך? אז היתה מלחמה , נו, אז מה! מלחמות קורות, את לא יודעת? אין מה לעשות נגד זה! לא שמעת? אז (לא העזתי להגיד את השם המפורש) מישהו מת, ביג- דיל ! אז מה אם מתנו כולנו אפילו? אז מה? למי אכפת? מישהו צריך לתת על זה דין וחשבון? משהו צריך להשתנות!? ואם במקרה - למישהו - איזה יפה-נפש מחורבן - בכל זאת קרה משהו, זאת הבעיה שלו, הבנת? " צרחתי.

‏ ג'ולי הביטה בי ושתקה. דמעות כאב החלו לרדת מעיניה, ראיתי אותן גולשות עד לפינת לחייה לפני שטפטפו בדרכן. אלוהים! איך ברח לי? איך הגעתי למצב הזה שכל כך ניסיתי להימנע ממנו? מהבטן, נשחקות ממשיכת הרסן שעוד ניסיתי להחזיק, נפלטו האנחות שלי, קולות השבר. "סליחה, סליחה" קמה ג'ולי בבהלה מהכיסא כששמעה את הקולות שהוצאתי, היא מיהרה לחבק אותי. "אני מצטערת, לא התכוונתי לדבר על זה, לא שמתי לב, סליחה" התחננה.

‏אבל אני כבר לא יכולתי לעצור, נשענתי עליה,

‏ "אני לא אגיד לך שבחלומות הזוועה שלי לא חשבתי שכך יקרה", קרטעתי בבכי כמו מפגרת, "כי לא היו לי בכלל חלומות זוועה לפני כן. חשבתי שאני בטוחה, שיש מי על מי לסמוך. שהם שומרים עליי, חשבתי שיש מי שאחראי שלא יקרה מה שלא חייב לקרות, באמת האמנתי שאיכפת להם מהחיים שלנו". פתאום התחלתי לצרוח, אבל מה זה לצרוח, הבהלתי את עצמי - "אני לא יכולה להבין את התמימות הזאת !" וג'ולי התחילה לדפוק לי קלות על הגב כאילו הייתי תינוקת, "איך איך איך", בכיתי נורא, "היינו כל כך מטומטמים?!"

‏איבדתי שליטה. דחפתי אותה, בכיתי ובכיתי והתחלתי להשתולל, העפתי את השולחן, הוא נשבר. הכול התפזר. זרקתי את היין, את הכוסות. חבטתי עם הכיסא במעקה החלוד והברזל - רעד וחרק. זרקתי את הכיסאות לגינה. בעטתי בכלים, בשולחן הזרוק, הבטתי סביב, חיפשתי מה עוד לזרוק וראיתי את ג'ולי עומדת בפינת המרפסת ומנסה לא להפריע לי. התעצבנתי על עצמי - איך הגעתי לזה?! הלכתי לשבת על המעקה ומררתי בבכי. ג'ולי המשיכה לעמוד עוד קצת בפינה שלה, בוכה ומסתכלת עליי, ואז ניגשה והתיישבה לידי, ישבה סתם, ניגבה לעצמה את הדמעות והביטה עליי עד שהנחתי את הראש עליה. ‏היא חיבקה וליטפה אותי, והרימה אותי בעדינות והכניסה אותי פנימה. הושיבה אותי על המיטה וישבה לידי ולא הפסיקה ללטף אותי ולחבק, עד שהפסקתי לבכות. כשכבר הייתי, פחות או יותר, במצב נורמאלי, היא קמה מהמיטה והתחילה לפרק את כל התפאורה. הרימה את מה שהפלתי, ניקתה. טיאטאה את הזכוכיות, שטפה את המרפסת, הכניסה את מה שנשאר פנימה והחזירה את מחט הפטיפון על הפינק פלויד שכבר נגמר והסתובב ושרט את עצמו עם כל סיבוב. זה עזר לי. הבטתי בה מהמיטה, עישנתי בצמא. הפריירית הקשוחה, הצל"שניקית האלמונית, גמרה לסדר, לקחה לי את הסיגריה, התיישבה לידי - הרימה לי לאט את הידיים ומשכה מעליי את החולצה. נפלתי עליה. רציתי לישון, למות, להיעלם. היא חיבקה אותי חזק, ואני שמעתי, מבעד לטי שירט שלה שהצמדתי אליו לחי לוהטת, את ליבה דופק בצליל עמום, עמוק. היא ישבה לידי כל הלילה, רק בשש בבוקר ירדה אל הזקנים.

‏

בכל זאת יש אלוהים, לפחות קצת אלוהים, כי קרה נס ובחודש האחרון, לפני שנגמר לי הכסף, התמרדה ג'ולי ואחות הגיעה לטפל בזקנים. ג'ולי עברה לגור אצלי. מילאנו את המקרר בבירה, יין וסטייקים, ולא עשינו כלום רק ים-מרפסת, ופוקר גפרורים. היינו, לא להאמין, משחקות פוקר גפרורים. את ארוחת הבוקר משכנו עד שעתיים עם אלטון ג'ון ואייבי רוד, לפעמים התחלנו עם סטיבי וונדר והמשכנו ללאונרד כהן . היא אפילו הצליחה לשמוע פעם את ג'ודי קולינס כשאני שטפתי כלים. סוף סוף התחיל הפנאן האמיתי. עתה, כשעמדו הימים האחרונים לרשותנו, ביקשה ג'ולי למצוא חוף חדש. חוף ריק, בלי אלי, בלי ידידים, בלי אנשים, שנהיה לגמרי לבד.

‏ "אני רוצה להיות איתך לבד לגמרי לגמרי"', אמרה לי." כאילו שאין אף אחד בעולם. שנשתזף ערומות, שנעשה מה שבראש שלנו, בלי חשבון."

‏לקחנו את המכונית שלי, שלא נגעתי בה מאז שהגעתי לאשקלון, והתחלנו לחפש. כבר היה ספטמבר. מהמדבר, לא הקרוב, הרחוק - זחלו רוחות איומות, לוהטות, בלתי נסבלות. בלילות שכבנו על המרפסת, כמעט עירומות. בקושי נרדמנו. בבקרים, מוקדם, לפני ‏שהשמש התנפלה על האדמה, נכנסנו לאוטו והתחלנו להצפין על דרכי העפר הכבוש שלאורך הים, מחפשות מקום רחוק ככל האפשר. בתחילה הסתפקה ג'ולי בכך שנסענו עד לחוף הצפוני ביותר, החנינו את האוטו והמשכנו ללכת על החוף עוד קצת. אבל אחרי שבוע זה כבר לא היה מספיק טוב. מידי פעם עברו אנשים, זה הפריע לנו להסתובב ערומות, אז חיפשנו דרכים יותר נידחות. כיוון שהכביש נגמר בראש אחד הצוקים, היינו יורדות והולכות ברגל עוד ועוד, סחבנו איתנו מים, שמיכה, טרנזיסטור, וזהו. כאשר סוף-סוף היינו עוברות את כל המתבודדים האחרים, הזוגות, התימהונים, כאשר בכל מקום אליו היבטנו ראינו רק ים, חול וקצת טינופת בלי אנשים, פתחה ג'ולי את השמיכה ופרשה אותה יפה על החוף, יצאה ממכנסיה הקצרות, מתחתוניה, העיפה בתנועה אחת את חולצתה, התכופפה לנער את שערה והלכה לטבול במים. ג'ולי ידעה לשחות, אבל את הרומאן שלה ניהלה בעיקר עם השמש. אני הבטתי בה והמתנתי. כשיצאה רטובה ונוצצת מהמים, כרעה לידי, בעוד אני יושבת, ראשי נשען על ידיי, הנשענות על בירכיי, האסופות אל חזי, היו ידיה מורחות בעדינות את שמן השיזוף על גבי. עצמתי עיניים, שמעתי רק את הים מגרגר, חשתי בחול הנעים, הרך תחתי, ובידיה המלטפות אותי, חום מתוק מוסס אותי. כדי להתרענן שכבנו רוב הזמן על שפת המים, נרטבות עם הגלים. שכבנו סמוכות זו לזו. בצהריים החוף ממש בער. מזל שהחמסין בישל גם את הים והוא היה רגוע, כך שיכולנו לשהות במים בשעות הנוראות עד שהשמש שקעה, החום קצת נרגע ואנו חזרנו הביתה.

‏ביום של קיבינימט, כבר היינו עמוק בתוך הבדידות שלנו, ספוגות שמש, שלוות מאוד מרוצות. סוף סוף התרוקן העולם חוץ משתינו. היינו באמת לבד בעולם. התקדמנו לחוף המרוחק שלנו די מוקדם. השמש להטה בחמס כזה שנשבעתי לג'ולי שאני רואה אדים עולים מן החול. על הבוקר נכנסנו פנימה למים הרדודים, נשענו בידינו על החול וגופנו נע עם זרימת המים.

‏"אז מה תעשי בסוף החודש?", שאלה אותי ג'ולי.

‏"אני יודעת ?" עניתי, "אני לא חושבת על זה, ומה את תעשי?"

"אין לי מושג", ענתה ג'ולי, "אני ממש לא יודעת".

‏"לא תיסעי לאמריקה?" שאלתי .

‏"לא נראה לי" ענתה.

‏"למה?" שאלתי.

‏"לא יודעת, לא בא לי".

‏שמחתי.

‏ "ג'ולי"', אמרתי לה בקול מתרונן, "עלייך להודות לדודים שלך, הם התחשבו בך, חסכו לך כסף, כרסיס נסיעה, טלטולים, והביאו אותך לאשקלון שהיא, כידוע, יותר רחוקה מאמריקה".

‏ "את רואה, סתם ירדת עליהם", צחקה ג'ולי. "ובזכותם הכרתי אותך" המשיכה לצחוק "תחשבי על זה, מגיעה להם ברכה, לא ?" מתתי עליה.

‏"איזה ברכה צריך לברך דודים טובים?", שאלה.

‏ "אני לא לגמרי בטוחה" אמרתי לה. "אפשר לברך אותם 'הטוב והמיטיב': גם 'שגמלוני כל טוב' הולך, ועל זה שהכרת אותי צריך לברך 'שעשה לי נס', אז תחליטי לבד." נורא נהניתי.

‏"דוד אברהם ודוד יוסי": קראה ועמדה על בירכיה במים, "ברוכים תהיו הטובים והמיטיבים שעשיתם לי נס" צעקה, הרימה את שתי ידיו, לשמיים ונופפה במרץ. גל פוחז בא והפך אותה, ג'ולי התגלגלה קצת, התייצבה ופנתה אל הגלים, "גם אתכם אני מברכת ‏בכל ליבי - כוס אוחתו",

‏כל כר צחקתי שה"אמן" יצא לי מגומגם, והשתנקתי. ‏ג'ולי מיהרה לדפוק על גבי,

‏ "באמת מגיעה להם ברכה", אמרתי לה. "אבל ממני".

‏ג'ולי חייכה אליי, ולא ענתה. במקום זה היא שלחה אליי יד וחיבקה אותי, הניחה את ראשה על כתפי. ניסינו להיגרר כך אל החוף, אבל הגלים הפריעו. שכבנו על הבטן ממש על קו המים, משעינות ראש על המרפקים.

‏ "אז מה את אומרת ג'ולי" חייכתי אליה. "פ‏ייר, זה לא מקום יפה ?"

‏ "מקסים" אמרה ג'ולי התגלגלה ונשכבה על גבה, מותחת את ידיה לרוחב על החול, ‏"מקסים".

‏הייתי מאוד גאה בעצמי שמצאתי את המקום היפה הזה, אשקלון, שאף זרוק שלא נולד בו, לא היה מעלה על דעתו להגיע אליו. כולם נסעו רק לסיני, לנואיבה, ואני בשום אופן לא יכולתי אפילו להתקרב למדבר הרחוק ההוא. הרגשתי טוב, נשכבתי על הצד, מחזיקה את ראשי בכף ידי ,בידי השנייה הטסתי את השיער מעל פניה של ג'ולי ונישקתי אותה על הכתף.

‏ "את יפה כל כך" אמרתי לה. "את אפילו יותר יפה מאשקלון".

‏ג'ולי חייכה בעיניים עצומות, לקחתי את כף ידה שהיתה סמוכה אלי, שמוטה על החול, לחצתי אותה בידי, אחר כך באצבעותיי דיגדגתי אותה קלות מפרק היד עד למרפק, הייתי קלה, משוחררת. הרגשתי ממש טוב, דמיינתי אותו לפניי, דק, חתיך , בשערות הארוכות שהיו לו לפני הגיוס, שוכב לידינו מתמסטל בשמש, זה עבר, החלטתי ללכת יותר רחוק ולספר לה על המסיבה של השבויים.

‏ "את יודעת", התחלתי, "יום אחד המפקד שלי החליט, לשם שינוי, להתנהג יפה. הוא לקח אותי, כנראה הוא חשב שזה פרס או אולי רצה לקשט את עצמו, אני לא יודעת למה, לבית-ההחלמה בזיכרון למסיבה שערכו לשבויים שחזרו ממצרים. זה היה יום משגע, אחרי גשם. הגענו לשם בדיוק בשקיעה. בריכות-הדגים נצצו כמו יריעות כסף, השדות היו ירוקים, ירוק עז, שתוי. בִּפְנים היתה אווירה נורא חגיגית. אורות, קישוטים, שולחנות ארוכים מכוסי מפות לבנות ועמוסים בהמון אוכֶל, שתייה, יין. היו שם מיליון אלופים ותתי אלופים ורבי אלופים - כל החשובים. ומִסָביב - השבויים. המון . חיילים כאלה רזים, ירודים, מגולחי ראש עם עיניים גדולות. הם הסתובבו שם מבולבלים, הלומים, מגיבים בניע ראש על כל גילויי החיבה שהרעיפו עליהם. באמת הם היו אסורים שם. אסור בעצם היה להם לצאת משם עד שיגמרו את כל התחקירים. רבים הסתובבו חבושים, צולעים, בחלוקי בית-חולים, בפיג'מות כותנה. כמה הונחו שבורים לגמרי בכיסאות- גלגלים.״

הפסקתי לדבר לרגע. נזכרתי בגיורא, מהכיתה שלי, שעברתי לידו ורק אחרי שעברתי זיהיתי בכלל שהבחור הרזה, המגולח הזה, בכסא הגלגלים, זה הוא. ומרוב בושה, לא היה לי אומץ לחזור אליו ולדבר איתו. ג׳ולי הביטה בי, ממתינה, המשכתי ״הסתובבתי שם, ניסיתי לזהות אם אני מכירה מישהו, אבל הם נראו לי כולם דומים, כמו דמויות משוכפלות כחושות, נטולות כוחות חיים, הרגשתי כאילו הם…כל הזמן צריכים להתאפק כדי לא להפוך לערימת עצמות…״ נאנחתי ״זיהיתי שם אפילו חבר שלי מהכיתה ולא היה לי אומץ לדבר איתו…״ התחלתי לבכות. ״טוב.. אחרי כמה זמן״ המשכתי בוכה בשקט בשקט ״הכניסו את כולנו לאולם ההופעות והתחילו הברכות: הוד מעלתו הרמטכ"ל עלה לברך. אחריו עלו השר הזה והשר הזה והאלוף הזה והאלוף ההוא. כולם נאמו ונאמו. הכי חשוב היה להם להגיד כמה הם גאים בם. כמה הם שמחים לראות אותם. כמה הם יודעים שהם חיילים אמיצים וגיבורים. ואחרי שהם סיימו את הברכות התחילה החגיגה - הביאו את יהורם גאון, את מיכל טל, את להקת פיקוד אמא שלי, כל מי שאת רוצה התרוצץ שם על הבמה הרעיף מורל לכל עבר - מה הם לא עשו?״ חייכתי מבין הדמעות ״ואני ישבתי שם באולם, עם כל החיילים הרזים והקרחים - ושקט, דממה. כל אחד ישב כמו ילד טוב על הכיסא שלו ושתק. לא השתתפנו. תלושים מהמהומה שעל הבמה, שוטטו עיני השבויים סביב, מביטים על הבמה, על הדגלים, זרי הפרחים, על וילונות המסך, מדרגות-העץ היורדות מהבמה לאולם, על שורת המכובדים, על שורות חבריהם היושבים סביב, על הכיסאות המרופדים הריקים בקצה ‏האולם, ישבתי בין החבורה המשוטטת בעיניים ריקות סביב, והרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בלהות - והנה זה לא חלום". עצרתי, ניגבתי את הדמעות ושתקתי. הבטתי בג'ולי, היא שכבה על גבה בעיניים עצומות, מאוד מרוכזת, מקשיבה לי. המשכתי, "כשיצאנו משם היה כבר לילה. הנוף היפה נעלם, היה שֶקט כבד, את האורות של בית-ההחלמה לא ראו, כי החלונות כוסו בווילונות מאפילים, הנהג פתח את הרדיו, בתוך החושך, באוטו שהתחיל לנסוע על כביש שלא ראו, נשמע השיר של סיפורי פוגי". התחלתי לשיר בשקט, מְחַקָּה את הקול של הזמר "נחמד, נחמד, היה ממש נחמד, היינו כאן חזרנו שוב היה פשוט נחמד. מאה שנה דבר לא השתנה נמשיך לבוא גם אז יהיה נחמד"'.

‏גמרתי לשיר, ג'ולי שכבה עדיין אותו דבר. עיניים עצומות, מקשיבה -

‏"ג'ולי", אמרתי בשקט, "אני יודעת שכלום לא יעזור לי, שאני לא יכולה לשנות את המצב, שאני חייבת לקבל את זה". לא בכיתי . הסתכלתי על הגלים, אחד בא והתנפץ בשקט וחזר. אחריו שני, התנפץ אפילו עוד יותר בשקט, ליחך את החוף ונסוג, ג'ולי שכבה בשלווה, לא זזה. קמתי לאט, נכנסתי למים שהיו צלולים וירוקים. הים היה שקט, כבד, מנומנם כמעט. שחיתי לאט, צללתי, התגלגלתי, התחלתי לעשות במים תרגילי באלט, קפיצות. אחר כך נשכבתי על המים, צפתי בשקט גמור, במנוחה, כשיצאתי מהמים ג'ולי עדייו שכבה על קו המים.

‏הייתי מאוד עייפה, רציתי לנמנם ופחדתי שהשמש תשרוף אותי,

‏ "בואי נלך לצל", הצעתי לג'ולי, ליד צוק הכורכר היה קצת צל,

‏ "לא בא לי" אמרה ג'ולי, "תלכי אתי" היא אהבה את השמש, אפילו לוהטת,

‏לקחתי את הבגדים, הטרנזיסטור והשמיכה והלכתי למרגלות הצוק, גם שם היה חם, אבל נשבה קצת רוח מהים והצל קירר אותי, פרשתי את השמיכה, נשענתי על הכורכר והבטתי בג'ולי שקמה והתהלכה על שפת המים הלוך ושוב, מציירת ברגלה על החול הרטוב. נמנמתי, לפני שנרדמתי ספרתי את הימים שעוד נותרו לנו, עשרים וחצי יום, כמספר שנותינו.

‏חול שנשפך לי על הראש, העיר אותי. הייתי כבדה וצמאה, ניערתי את החול מהראש והבטתי למעלה. אבנים קטנות וחול הידרדרו במדרון. חיפשתי את ג'ולי. היא שכבה על גבה, באותו מקום, על שפת המים, נשענת על מרפקיה, ראשה שמוט אחורה. שני שדיה השזופים הציצו בין כתפיה. התיישבתי, הבטתי לשֶמש, מנסה לנחש את השעה, הייתי כל כך מנומנמת שלא התחשק לי אפילו לשלוח יד ולהדליק את הטרנזיסטור. התמתחתי ובאמצע סיבוב הכתפיים, כשפתחתי את העיניים, ראיתי אותו. זה הוא שדירדר עליי את החול, חשבתי. במורד הצוק מעליי, התקרב לאיטו איש. הסתכלתי עליו, עדייו מנומנמת, ופתאום הבנתי. הזדקפתי במהירות. בידיים מבוהלות פשפשתי בבגדים והוצאתי חולצה. לבשתי אותה מהר, במהירות השתחלתי לתחתונים, הסתכלתי קדימה וראיתי שהאיש הספיק בינתיים להתקדם והוא פסע בשקט על החול לקראת ג'ולי. צעקתי "ג'ולי, ג'ולי".
האיש הסתובב, ראה אותי, נעצר לרגע, ואז רץ במהירות אל ג'ולי השוכבת. ג'ולי היתה כל כר שקועה בעצמה, אולי ישֵׁנה, שהיא לא הסתובבה לקריאתי והוא התנפל עליה באחת, רצתי בכל כוחותיי, הגעתי היסטרית לשפת המים, הספקתי לראות מרחוק את המכה. הוא ‏דחף לה את הראש לחול ועיקם לה את היד. ג'ולי נאנקה, ניסתה לנער אותו. לא ידעתי מה לעשות. התחלתי לבעוט בו, יחפה. צרחתי. התנפלתי עליו, ניסיתי לתקוע בו ציפורניים, לנשוך אותו, "יאללה, סתלקי מפה זונה" צרח עליי. ג'ולי הצליחה לזוז קצת, היא נשכה לו את היד, התגלגלה הצידה, הצליחה להשתחרר וניסתה לקום. תפסתי לו ברגל והוא בעט בי, נפלתי. הוא שב והסתער על ג'ולי שעמדה על ידיה וברכיה בניסיון לקום והטיל אותה על החול. קמתי וקפצתי עליו, כמו קוף, נשכתי אותו בכל הכוח בכתף, הוא צרח, עזב את ג'ולי, העיף אותי והסתער עליי במכות, העיף אותי למים בבעיטה והתחיל לחנוק אותי. ג'ולי הספיקה לקום, תפסה אותו מאחור בצוואר ובשערות והפילה אותו למים. קמתי, התחלתי לרוץ ולצאת מהמים, צרחתי לג'ולי: "בואי נברח" והתחלנו לברוח. האיש יצא מהמים והתחיל לרוץ ‏אחרינו. רצנו בכל הכוח, בורחות לא ברור לאן, ופתאום, על החול, לידינו ראיתי קרש גדול זרוק. הרמתי אותו במהירות, הוא היה מלא מסמרים. הסתובבתי, האיש נעצר גם הוא. עמדתי מתנשמת, נופפתי בקרש וצרחתי: "אני אהרוג אותך, תיזהר, אני אהרוג אותך אם תתקרב לכאן" "יאלה זונות, שרמוטות", צרח הגבר. "אני אזיין אותכם, אני אראה לכם מה זה." הוא ‏התחיל להתקרב לאט ואני הסתכלתי עליו באימה בוחנת כל צעד שעשה, ניסיתי לחשוב מה לעשות, איך להתגבר עליו, איך לברוח, ובינתיים הוא צמצם רווחים. ואז חטפה פתאום ג'ולי את הקרש מידי והתחילה לרוץ ‏לקראתו בצורה כזאת שגם הוא הבין שהיא הולכת לרצוח אותו והתחיל לברוח. רצתי אחריה, ניסיתי להדביק אותה, אבל לא הצלחתי כי היא נתפסה אמוק ורדפה אחרי האיש בכוחות לא אנושיים. בחיי, היא כמעט השיגה אותו. הוא פנה לצוק הכורכר, וטיפס עליו במהירות. ג'ולי נעצרה למרגלות הצוק. הגעתי אליה. היא עמדה אוחזת בקרש והתנשמה. "מאניאק" נשפה, "בן זונה, חבל שלא תפסתי אותו" היא נראתה נורא, עירומה עם הקרש, חיוורת ואדומה בבת אחת. שערותיה פרועות, דם ירד לה מהשפתיים. "תני לי את המקל". ניסיתי לקחת אותו ממנה, פחדתי פחד מוות. "בואי נסתלק מפה", אמרתי לה. ג'ולי עדיין החזיקה בקרש חזק, מסתכלת סביב, מחפשת. ניסיתי לאתר איפה אנחנו, ואיפה הבגדים.

משום מה לא יכולתי ללכת בלי שג'ולי תלבש משהו. לא ידעתי כמה רצנו וכמה התרחקנו מהבגדים. לא הצלחתי להתמצא, הים היה מולי ואני לא תפשתי איפה הצפון ולאן בערך צריך ללכת כדי להגיע לאוטו. ג'ולי התיישבה על החול וחיבקה את הקרש .פחדתי להישאר שם אפילו עוד רגע.

‏ "היי ג'ולי" אמרתי לה. "קומי, בואי, נתחיל ללכת." הורדתי את החולצה ונתתי לה. ‏"בואי תלבשי ונתחיל ללכת", הפצרתי בה.

"ואם הוא יבוא שוב?" שאלה.

‏ "נהרוג אותו, אל תדאגי, קומי"

‏ג'ולי קמה ולבשה את החולצה. תפסתי אותה ביד והתחלנו ללכת נצמדות לצוק הכורכר. חשבתי שקשה לראות מלמעלה את מי שהולך ממש צמוד לקיר. היה לי נדמה שצריך להיות מעבר ביו צוקי הכורכר בדרך לאוטו. אבל לא מצאתי אותו, כנראה התבלבלתי בכיוון. הלכנו, משכתי את ג'ולי אחריי וג'ולי גררה את המקל. הגענו לאיזה בֶּקע בצוק. זה נראה כמו שֶפך חרֵב של מים, אולי ביוב. התחלנו לטפס למעלה לאט. החום היה ממית. הכול כאב לי, אפילו היד שסחבה את ג'ולי. טפסנו, ג'ולי הסתכלה אחורנית, לא ‏היה איש. אני הבטתי קדימה. צוק חשוף. המשכנו לטפס, לזחול, מתנשמות, מרוכזות ‏במאמץ‏. כשהגענו לקצה הצוק התיישבנו ונעצרנו רגע לנשום. היינו לבד. על החוף הלכו וחזרו גלי הים לבדם. החול עמד, לא היה איש. לפנינו, במרחק-מה מקצה הצוק התנשאו תלוליות-חול משונות, מסודרות ערימות ערימות, כאילו ערם אותו טרקטור. בין הערימות נכבש שביל.

‏ג'ולי התחילה לרעוד, רעד בלתי-נשלט. נצמדתי אליה, חיבקתי אותה והבטתי סָביב בחשש. חוץ ‏מגלי הים לא נע דבר, אפילו לא גרגר חול. אני לא מבינה למה השמש לא ריחמה עלינו. ניסיתי להרגיע את ג'ולי, נורא פחדתי להישאר בסביבה, שמא הוא יחזור.
"בואי, ג'ולי, נמשיך. נלך לאוטו"', אמרתי לה, קמתי וניסיתי למשוך אותה אחריי. ג'ולי בכתה, ביבבות קטנות, הרמתי אותה, חיבקתי וסחבתי אותה והתחלתי ללכת לאט. חצי- נגררת חצי-הולכת התקדמה איתי ג'ולי לעבר השביל שבין הערימות.

‏ "מה זה פה ?!" אמרתי נדהמת כשהגענו .

‏בתוך מישור נרחב, מתוחם בגבעות-כורכר נמוכות, עמדו מסודרות המון ערימות זבל - ניירות התגוללו, ניילונים נפוחים, פחיות חלודות וקרועות היו זרוקות ביו הערימות. בקבוקים ריקים, שבורים נערמו. פסולת בניין, זבל. החום הכבד העלה אד מן האדמה, והאד עלה והתפתל מראשי הערימות כאילו העלה אותו מישהו באש והאודים מעשנים. גמל ושני חמורים עמדו שם, בוהים בזבל, הגמל ליחך לאיטו את השד יודע מה, והניד ראשו באיטיות לעברנו. החמורים הביטו בנו בעיניים מזוגגות. ילדה בדואית לבושה שמלה ארוכה מלוכלכת מאוד עמדה מרחוק, באמצע אחת מערימות הזבל, ובטשה בה בתנועות איטיות עם מקל. ומרחוק מאוד, ליד אחת הערימות המעלות עשן, ישב בדואי זקן לבוש גלימה שחורה קפוא כפסל .

‏ג'ולי, שמעוצמת המחזה הפסיקה לרעוד ולבכות, הביטה סביב ועיניה התרחבו באימה.

‏"זה פה", אמרה, "זה קיבינימט".

******

‏אני רק רוצה להגיד שבקיבינימט מצאנו חולצה אחת ישנה ומסריחה שיכולתי ללבוש, ‏אבל שכחתי לברך "מלביש ערומים".