פריז שטוקהולם

הגר ק. מבית הספרים הלאומי הכירה לי את פרנץ פנון לראשונה. ישבנו על קצה הבמה כשרגלינו תולות באוויר, באולם ההתעמלות, בסופו של אירוע בבית הספר היסודי ''היובל'' שבתל אביב אשר לחוף הים התיכון. מאחורינו התקלפו מהקיר כרזות מצוירות של תלמידים עם עצים ושערי ירושלים. היא סיפרה לי שבשנות השבעים נמצא ספרו בכיסיהם של מחבלים פלשתינאים שנהרגו במרדפים בבקעת הירדן והופתעתי לשמוע שיש לפלשתינאים מניפסט פוליטי כתוב. זה הפך את האנשים חסרי הפנים מן ''הפרובינקיה של הלימס עראביה'', לרב-ממדיים במידה כלשהי במקום הפלקאטיות הרגילה. מן ההקדמה של סארטר לספרו של פנון ''מקוללים עלי אדמות'' חשתי משום מה, ללא שום סימוכין, או אולי דמיינתי, הד של רוח פטרונית עם נימת מעמקים ליברטינית הנובעת אולי מפחדיו של הלבן העירוני הבורגני והיקסמותו מכוח, או כפי שהוא, הבורגני, אוהב לומר: אותנטי, לפני שהוא מוצא את הדרך לעכל אותו. מבחינה זו מאמץ האינטלקטואל, או מוכן להבין ולקבל, את תחביר האלימות באותה התלהבות שהשחור מאמץ את הלבן. שניהם מאתרים מושא השתוקקות וסמלי כוח ומתעלמים מן הדיבר ''לא תרצח''. היאפי האציל והפרא האציל. הדחף ההישרדותי של הזוג המוזר, הסימטרי כל כך, המאמין בסימטריה כל כך, המסוגר באמונת הבועה שלו כי הוא חופשי לעצב את המוסר, נשקף משניהם כאחד. זה, יחד עם תסמונת שטוקהולם. פנון נתפס תחילה בעיני הבּוּרות כמושא של ההזדהות המונוליטית של השמאל החדש וכאחד השיבוטים של ועידת באנדונג המפורסמת של העולם השלישי משנת 1955 שבהחלט תרמה לשינויו של השיח העולמי ל''שיח-חדש'' אורווליאני. לאחר מכן, כשהמשכתי לקרוא אותו, נראה לי כישוע השחור (תווי פניו היפהפיים מכילים את איכויות הפורטרטים של מיק ג'אגר וז'אק ברל) ולבסוף חשבתי עליו כעל אמן פרטי צלוב על מעשה האמנות הפוליטי בדמו המסורטן שלו עצמו, שלוש שנים מבוגר מהצלוב. והוא אכן היה אמן, שזיהה, זמן רב לפני שפרש את ידיו על פני תהומות אלימים, וכתב על הריק הנורא שרק בו או מולו יכול להיוולד מפגש אמת ועל כך שהאדם הוא מהות של קבלה הקשובה ללחן היקום. מילים נפלאות. האם לא היה גאון נבחר מולד? האם לא סיפק לו הבית הבטוח שבו גדל מרווח של רגישות להבחין במבני השפה ובכוחה? אותו עולם אמיד וחופשי יחסית, שכליו הם הן רומנטיות והן נוירוטיות המאפשרות לשכלל אמונה או לחילופין להשמידה. אבל אלו הם ניתוחים צוננים במכון הפתולוגי של הספרות. בכל אופן, השיחה שלנו על פנון כשאנו ישובים על קצה הבמה עם הקישוטים הנופלים של יום העצמאות באולם המתרוקן, היה בה משהו שהתאים לאירוע שסיפרתי עליו כאן. האורות באולם הלכו וכבו. בת שיחי הזריזה הכתיפה את תיקה וקפצה מן הבימה.

הדרשה בוואדי

הדרשה בוואדי

וּבֵין

שְנֵי צְדָדִּים נִמְשָכִים - הַדְלָתוֹת

וּבֵינָיִים

קָרְנֵי הַמָבָּט קוֹשְרוֹת כֶּתֶּר בְּחִירוֹת

וּמִבְנֶה

מִתְּשוּבוֹת אָבָנִים מִקִירוֹת

וּבֵינְתָּיים

שְפַת אָנִי, טְרוּפוֹת וּתְּרוּפוֹת

וּבִּינָה

פִּיתּוּלֵי הַאָפִיק - פִּיתּוּלַי

וְהַבֵן

הַצְדָדִים; חֵיק; חַמוּק. מִמָקוֹר

אֶל הַשֶפֶךְ הָלוֹך וַחֲזוֹר... וַחֲזוֹר...

וְאֶתְּבּוֹנֵן

בְּבִרְכָּת שִכְחָה מֶשֶך צֵל כְּקִירוֹת

וּבֵינָם

אוֹר