כיצד נוצר ספר זה
הספר הזה התחיל להיווצר בשנת 2002 על שפת הים התיכון כאשר
שתינו באחד הבקרים קפה ממכונת קפה לא מכוונת על הדֶק של בננה ביץ' לאחר שעשינו טאי
צ'י על החוף. איציק פטיש שהיה אחד מחמשת הישראלים הראשונים ששהו בפונה (יחד עם
אורי לוטן, ניצן מיכאלי, עופר בגט ונימי גטר) מצא מתגוללים ברחוב את חמשת הכרכים
של יומני הרצל במהדורה משנת 1939. על רקע סיור הבוקר היומי של מסוקי הקרב הוא אמר
שחייבים, אבל ממש חייבים, לעשות עם היומנים משהו כי החומר שלהם מדהים. הוא חשב על
תוכנית טלוויזיה. מה אתה יכול לעשות עם זה? שאל.
כדי להבהיר את השפה הארכאית עיבדתי את הפרקים הראשונים לשפה
מדוברת וזה נשמע באמת מדהים. ללא ספק המילון המודרני שהועשר במינוח הניו אייג'י
תרם מאוד. הרצל פשוט היה בטראנס. בשפה עכשווית/ניו אייג'ית אפשר לומר שהוא תיקשר
וקיבל מסרים בזרם תודעה. לא סתם התייחסו אליו כאל משיח. הסיפור שלו זרק אור גם על
הציונות החלוצית עם התפיסה הקומונארית, ארץ ישראל הייתה בהחלט הודו או סיני של אז
עבור יהודי אירופה הצעירים שהשתכרו מהחופש והמרחב המואר וגם מסיבות הטראנס של
ההורה במשך הלילות, ודת העבודה של א.ד גורדון וסדנאות המודעות כמו שנערכו בביתניה.
אלו היו הדים גם של הרומנטיקה הגרמנית וגם של הסערה הקומוניסטית. אמרתי לאיציק
שאלך לפגוש את אורי כי הוא האיש המתאים להצטרף ולעבוד על דבר כזה.
אסי (אספה פלד) החברה הנפלאה שלנו שהייתה עושה לידינו
צ'יקונג על החוף סיפרה לנו שלא מזמן ראיינה את אורי בדירתו לרגל יציאת ספר מסעות
שנטל בו חלק. התקשרתי לאורי שנורא שמח וקבענו פגישה מייד. עכשיו, כשסיפרתי לאחי,
(ניצן מיכאלי) שהיה חברו הוותיק של אורי מתקופת פונה, הוא אמר: אני מצטרף! וכך
עלינו ביחד את כל המדרגות עד לדירת הגג של אורי. אורי הכפוף והנרגש פתח לנו את
הדלת ועל רקע הגולגולת של הגרייטפולדד שמעל למחשב והאור העמום האדמדם בדירה אפופת
העשן הוא נראה קצת כמו ריף-רף ממופע האימים של רוקי.
הפגישה הייתה נורא שמחה עם אופי של פגישת מחזור וישבנו על
הגג. אורי היה מאושר. הוא זז ללא הפסקה מעביר את גבו הנוקשה (הוא סבל ממחלה של
התקשות עצמות) מתנוחה לתנוחה, החתול שלו טיפס עלינו ודיברנו עד אחת בלילה על פונה
ויפן ופוסט פונה ועל יחסים וגיל וכל מיני אנשים וגם על ההחלטה שלי לעשות הוצאת
ספרים שהדליקה אותו ובמיוחד הרעיון של מחבר-שותף. ובאמת הקשר נדלק.
התחלנו להיפגש בקביעות ולדבר בטלפון מידי יום והתעסקנו עם
הרצל שמיצבנו אותו כאחד מנביאי הגלובליזציה וכטיפוס ניו-אייג'י וגם כמובן בענייני
ההוצאה ורעיונות שקיווינו שיש בהם איזה שהוא ממש לתרגומים של ספרים קלאסיים
שהזכויות עליהם הפכו לציבוריות, (הוא רצה לתרגם את ליידי צ'טרלי מחדש), ושיתופי
פעולה עם הוצאות אחרות ואפילו הלכתי למפעלים אוניברסיטאיים וכל מיני רעיונות אחרים
כמו תוכניות טלוויזיה וסרט. היה לו רעיון לכתוב ספר על הסי.אי. איי. וסיפור
הל.ס.ד. (מופיע בפרק הל.ס.ד. בספר), הוא הראה לי את הפרק הראשון בספר שתכנן על
אושו ששמו היה ''האושר ועונשו'', (מופיע כפרק שלישי מחמשת הפרקים על אושו בספר) הוא
תכנן לכתוב את הסיפור של בר ושלו כרומן. הוא הגה את הרעיון שנעשה את מילון הניו
אייג', ואז אורי אמר שהוא רוצה לכתוב את הספר הזה ''תולדות הניו-אייג''' והתחלנו
להתעסק עם זה.
עשינו גם פגישה עם איציק שגם לא ראה את אורי מיליון שנה והיה
גם לה את אותו גוון מוזר של כל הפגישות שלנו. ישבנו באפלולית עם הכרכים של כתבי
הרצל במשך ארבע שעות ושתינו תה בכוסות קלקר. אחד הרעיונות המשגעים שהגענו אליו היה
לעשות אופרת רוק על הרצל כי אורי אמר שבמחזות עושים הכי הרבה כסף (הה!) ורצינו,
לאחר שפסלנו המון דמויות, שחנה מרון תשחק
את הרצל כי יש לה את האנרגיה הנכונה. אורי כבר ידע מי יהיה הרכב הרוק שינגן בהצגה.
עבורי זה היה תענוג כביר לדבר איתו כי הרעיונות שטפו בינינו
בעוצמה והבנו אחד את השני עוד לפני שהמשפטים הסתיימו. אפשר לומר שהיינו מדיומים
ומעוררים אחד עבור השני. יום אחד צלצל הטלפון: ''האאיי...!'' היה לו היי מיוחד
עולה ויורד. תמיד הייתי מתחיל לצחוק. אני רוצה לקרוא לספר ''יש חדש במערב''
בפראפראזה על... ''במערב אין כל חדש'' של אריך מריה רימארק, השלמתי אותו. צחקנו
ביחד.
הוא הגדיר את תחילת הספר עם הביטלס, כל המורים והזמנים באמצע
והסיום עם מותו של ג'ון לנון. אהבתי. דיברנו המון בטלפון ונפגשנו בתולעת ספרים
ובכנפה וכמובן בדירת הגג. אבל הדברים התחילו להתקדם רק כאשר גליה עזרן הופיעה עם
מדור הניו-אייג'. שם התחילו להופיע פרקי הספר כמאמרים, היה דדליין, הייתה עורכת,
ניצן התחיל לערוך עם אורי את ספרי בארי לונג בפגישות שבועיות בהוצאה שהתחילה
להתהוות ואורי פרח סוף סוף מחדש לאחר תקופה ארוכה של אפלה וקיבל ים של טוקבקים
למרות שהיה על הקרשים מבחינה כספית והמחשב שלו הלך ובכלל היה לא קל. היינו עסוקים
בשיחות שעזרו לשנינו ושהתחילו בדיונים והצדקות על זכותו של האמן להתקיים ועל מנהלי
חשבונות ובנקים שמתמחים בהוצאת הנשמה (בטח זה הקשר שלהם לניו אייג') והסתיימו
במסקנה נחרצת שצריך לכתוב ובמיוחד את הספר הזה שיהיה כמובן הצלחה סוף סוף.
באחד הימים אורי התקשר לספר לי מה העטיפה שהוא רוצה: סצינת
הסעודה האחרונה עם כל הגורואים. המאמרים/פרקי הספר הצטברו, דחקתי באורי שיכתוב כבר
על המיסטיקה הנאצית ועל הקסלי ועל האר''י הקדוש והרצל והציונות החלוצית עם ההורה
המיסטית והוידויים. שלושת הפרקים האחרונים עדיין חסרים. ואז, אורי נעלם. ניצן
התקשר אלי בעשר בלילה גשום ואמר שאורי לא זמין כבר שלשה ימים למרות שהוא קבע איתו
ישיבת עריכה על ספר המדיטציה. בהתחלה חשבתי ששוב ניתקו לו את הטלפון, חוויה שעברנו
שנינו לעיתים קרובות, אבל חיה אמרה לי סע ותבדוק. נסעתי אליו לדירה ולא הייתה
תשובה. כהרגלי הפראנואידי (או האקאשי) נכנסתי לאיכילוב לשאול במיון. כן, הם אמרו.
נוירוכירורגית קומה 8, לאחר ניתוח. אורי נפל במדרגות.
ליווינו אותו בדרך הייסורים שלו בבית החולים, שם פגשתי
לראשונה את גליה עזרן ובר בליניצקי ועלה ורונית סילברמן, ושרונה גורי ואילנה בלאו,
אבי שינה, שרה, עיינה אילון, בלהה, ערן סאבאג, ענת הלחמי. חבורה שמשתתפיה נפגשו רק
בצומת האירועים של התאונה של אורי וגם שם בין הקירות הלבנים חווינו את אותו חשמל
שליווה את אורי בכל מקום וזמן. אורי לוטן עזב את גופו באפריל 2004.
סיימנו לערוך ולעמד את הספר ביולי 2006. ברקע, הקרשצ'נדו של
אופרת המזרח התיכון עולה לגבהים בטילים והפצצות. אני מקווה שהקול הפרטי והשפוי של
הספר הזה יפעל במשהו לאיזון ולהרגעה וכמו שאומרת האמרה האינדיאנית: יתרום להרמוניה
של היקום.
העטיפה היא תמונת מחזור של כיתת הניו אייג' עם דמויות
מכוננות כמו בודהה, ישוע, רוּמי, פרנציסקוס הקדוש, והאר''י הקדוש משפיעים ונותני
השראה כמו לואיס קרול וג'ון לנון, ונשמות חופשיות כמו ג'רי גרסייה, ג'ים מוריסון
ואנני ספרינקל. כדאי לשים לב להבעות הפנים: המתלהב, האדיש, החששן, האטום, הרציני,
החמוד, החשדן, האוטיסט, המסתגר, הביישן, הסקרן וכו'. כולנו בני אדם וכאשר אנחנו
מקובצים ביחד הפרסונות שלנו מוגדרות על ידי האחרות והופכות ליחסיות. חיוכו של אורי
ריחף לנו מעבר לכתף, לחתול המחייך עצמו יש מקום כבוד במרכז התמונה, הנה הספר
לפניכם.
בשנות השישים יצאו לאור "ספרי אישים"
של מגלי עולם או ממציאים, אנשים ששינו את פני העולם וכו'. היו שם פרקים קצרים
שתיארו את קוך מגלה חיידק השחפת, זמלוויס שנלחם בקדחת היולדות כמו בספר
"חלוצי הרפואה", או יוהן סוטר הבעלים הקנייני הראשון של קליפורניה, הנדל
יוצר "המשיח" וסקוט – חלוץ הקוטב הדרומי, שתוארו כמיניאטורות היסטוריות
על ידי סטיפן צווייג בספרו "שעות גורליות". האוצר שקיבץ את האישים יחדיו
לגלריה אחת ניסה לבטא את הצייטגייסט של התקופה ולשרטט את קווי הגבול שאחריהם העולם
חשב אחרת. אין קשר ישיר בין האישים והזמן שבו חיו חוץ מההשתתפות בגלריה שסימנה
אותם כמעצבי דעת קהל, וכחלוצים לשינוי תפיסתי-טכנולוגי, מייצגים בולטים של עולם
מתחדש.
ספרו של אורי לוטן, "יש חדש במערב –
תולדות הניו אייג'", משתייך לז'אנר הזה. לוטן מקבץ גלריה של אישים
שהשפיעו על תפיסה אנושית וחברתית ואשר משנתם, שנחשבה בזמנם אזוטרית, מבשרת (1975-2005)
עידן חדש של תקשורת-טכנולוגיה ורב-תרבותיות. בספר אסופה של משפיעים תקשורתיים
ותרבותיים, מעצבי התנהגות, מנסחי מושגים, מונחים ושפה. כשאנו קונים בסופרמרקט
יוגורט אורגני או תומכים בשימוש בנייר ממוחזר או דוגלים ברב-תרבותיות, אנו שייכים
לגלגול תודעתי - הצייטגייסט של ימינו, ולעתים מסקרן לדעת מי היו דובריה, סוכניה או
נביאיה של אותה רוח שאנו שותפים לה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה