צליבה אדומה של מת אסיר תודה / אורי לוטן / יום השנה לזכרו

לחץ/י על השורה הזאת לצפייה בסרטון יוטיוב של אבי שינה מדבר על אורי

צליבה אדומה של מת אסיר תודה

''אני חולם על מישהו שימציא רחם מלאכותי שיהיה משהו כמו מטריה מתקפלת שאוכל לקחת אותה לכל מקום ואז בכל פעם שארגיש רע אוכל להיכנס פנימה ולהיעלם.''

(אורי לוטן בשיחה עם ניצן מיכאלי)

בקיץ 1978 פגשתי את אורי לוטן יושב על כסא עץ רעוע ליד שולחן מתנדנד במטבח מתקלף בבית ישן בן שתי קומות שבו גרה אישה צעירה ברחוב שיינקין 24 בגבעתיים. הייתה סביבו הילה של התרגשות וחזרה ממרחקים של הרים בערפל ועלה בי זיכרונו של עמק החיות המוזרות עם סנופקין ההרפתקן. נוסעים והרפתקנים כמו סוון הדין, מאדאם בלבאצקי ובוריס ליסנוביץ, שהיו נציגי אירופה של הרומנטיקה והגילוי חייכו מעבר לכתפו. אורי היה לבוש באדום כתום כולו. צעיף מוטל ברישול חינני על כתפו שהייתה משוכה כלפי מעלה, חיוכו היה עקום ושובה לב וכשהלך, צלע מעט על רגלו.

אורי הגיע לביקור בארץ ''חם מהתנור'' כפי שהגדיר זאת ניצן, אחי, שותפו לתנור, לביקור ולאותה תקופה. התנור היה האשרם של ראג'ניש, לימים אושו, בפונה והאופנה של הלבוש בגווני אדום הייתה כרטיס ביקור של מוארים או מוארים בדרך: סיירת מטכ''ל של מחפשי הדרך וחלוצי הרחבת התודעה. הילה של סקס והעזה של התנסויות דמיוניות, יצרו בועה של ריגוש וחופש שליוותה את ה''אדומים''.

שילובים של צעיפים, גלימות, שרוואלים וכובעים, בהשראתה המהממת של וינה – אמנית בריטית ומעצבת אופנה שלקחה את הלבשתו של הגורו הכריזמטי כאתגר אישי, יצרו אופנה חדשה, רחבה, רכה ועשירה, אתנו-עתידנית שבישרה ''אתה יכול, זה מותר וזה נפלא''.

על כוס הקפה הסדוקה, של ישראל המתעוררת לאיטה מהטריפ הביטחוני וצוללת אליו חזרה, נשבו רוחות אדומות של עידן חדש שבא בעקבות האביב של ברקלי, פריז ומינכן 1968, הדלתות, האבנים, הצד הפראי של לו ריד, הצד האפל של הירח והחומה. גראס מאמסטרדם וחשיש ממזרח ירושלים. באקדמיה בצלאל בירושלים התחולל מיני מרד סטודנטים, קבוצה של לסביות זקפה את ראשה בגאווה והעיצוב הגראפי השוויצרי הקשיח והחד ששלט בכיפה, הלך ונפרץ בידי גראפיקה פסיכודאלית מקליפורניה וסוכניה בארץ יחד עם טיפוגראפיית כותרות של מגזינים אמריקאים. הגוונים המזרחיים סביבנו יגיעו אלינו מאוחר יותר דרך תיווכה של אותה קליפורניה.

מישל אופטובסקי ז''ל חזר גם הוא חם מהתנור האדום ועל צלחת קוסקוס בקפטריה המתפרקת של הבניין הישן של בצלאל תבע בתקיפות של סגן-גורו: אתה גרפיקאי או אמן? וכך קיבלתי מיני הארה מכלי אדום שני או שלישי. ''ישראל זה לא אמריקה'' כתב טרטקובר בפוסטר של אותיות אדומות גדולות, אבל אנחנו הלכנו והיינו לאמריקה עם M16  מחנות המפעל של ''יוצר השלום''-אקדח הקולט המיתולוגי של המערב הפרוע ומישל הוציא לאור מגזין שהיום היו קוראים לו אנרכיסטי, בשם ''פחחד''. אבל יותר ויותר ''אדומים'' נראו ברחוב הישראלי מסתובבים בגאוות חלוצים ומילים מוזרות כמו ''מודעוּת'', ''קונדאליני'', ''אנקאונטר'', ''טאנטרה'', ''שיאצו'', ''רפלקסולוגיה'', ו''מנטרה'' החלו לרחף בחלל. האנרגיה השתנתה. המזרח התקרב, התקרב מאוד אפילו ו''האדומים'' אכן היו מהפכה. באותם ימים הם אלה שהביאו את האביב. 

החיוך רב הקסם של אורי לוטן קרן דרך שיחותיו ברדיו, מתים אסירי תודה ליוו אותו בגיטרות חשמליות מפיצים את הבשורה החינמית של הסינרגיה בעזרתו. אורי הלך ובא. פונה, סן פרנציסקו, תל אביב. החיים כבצל. נפגשנו בקפה מרסנד ששכן בפינת שדרות חן, נפגשנו בסינמטק החדש ברחוב הארבעה, עשור חלף, המילניום התחלף, העולם השתנה בקצב מהיר יותר ויותר, הסלולרי הופיע כאילו היה מאז ומעולם, הרשת הופיעה, מממשת את הטאנטרה בפעימות חשמליות. אנחנו הפכנו מעט איטיים. אבל, אמר אורי מתעקם בחיוכו, אנחנו החייזרים.

הרשת פתחה דלתות חדשות בכל. דירת הגג בתל-אביב שוחחה עם סן פרנציסקו, אמסטרדם ודירת קרקע בגבעתיים. גילינו את הרצל כאחד מנביאי הגלובליזציה ואת הציונות החלוצית וגם את המיסטיקה הנאצית כמופעים של ה''עידן החדש''. חשבנו על הוצאה לאור שבה הסופר הוא גם חבר ושותף, עוד תראה, אמר אורי בקול ששדונים קטנים מקפצים בו כאשר המחשבים שלנו קרסו, זה יוציא אותנו מהבוץ. התפתלנו מצחוק כשיומניו הישנים של הרצל בכריכה שחורה פזורים סביבנו.

נפתח פורטל חדש של עיתון מעריב: NRG. אורי כתב את המאמר הראשון שלו באתר, או אולי, הדיבור הראשון. בראשית הייתה המילה כתוב בחזון יוחנן. ''יש חדש במערב – תולדות הניו-אייג'''. זה השם שכינה אורי את אסופת המאמרים שלא נסתיימה, שהייתה אמורה להתחיל עם הביטלס במסע בין-זמנים ולהסתיים במותו של לנון ותכננו להוציאה כספר בן שני חלקים, אותה ואת אסופת מאמרי ''סקסמים ופופנרול''.

עתה היה מבטו הבין-תחומי לבעל ערך רב. איכותו הרוחנית החמה קרנה ממש כמו קולו בשעות הלילה, דרך המלים על הצג החשמלי וזכתה למענה מיידי של תגובות במספר חסר תקדים. השיחות הישירות על מורים ותופעות העידן החדש היו אמצעי שדרכו באו לידי ביטוי ראייתו העֵרה והברק של חשיבתו.

מישל אופטובסקי נפטר מדום לב בחטף. זה ממש מפחיד אותי אמר אורי. זה יכול לקרות לנו ממש ככה! נקף באצבעותיו, מעקם את שפתיו כלפי מטה בפסקנות, קופא לרגע קל ואז מניף את גבותיו ומפשיר ברעד חיוך עוטף. בתחילת 2005 מעד אורי במדרגות ונפגע קשות.

מלווה בצליליו של ג'רי גרסייה, עטוף זרועות מתכת וצינורות שקופים, מונשם, כתר מתכת עם קוצי מתכת מקבע את ראשו וצווארו השבור כצלוב של העידן החדש, יצא לדרך מסעו החדש, שובר שיאי צליבה בקפסולה האדירה של בית החולים איכילוב בפלנטה של תל-אביב. חודש עבר ודודו גבע נפטר מדום לב בחטף. כולם יהודים טובים לפי הספר: גולים, סוכני שינוי, אזרחי עולם, בטלני ומבטלי העולם הזה, מטילי ספק מקצועיים, גחכנים על עצמם ועל העולם כולו, תמימים נטולי כוחניות ומתנגדי כוחניות, בעלי ידע רחב כים, אוהבים בקנאות את עשייתם ומבקשי אהבה לכשעצמה. מי ייתן ויהיו תמיד משום שאין מי שיחלום עבורנו מלבדם.   

השיעור שהעניק לנו אורי, בלי, או עם דעת, היה קשה ועמוק. שבור ומעוקם, הראה כי הגוף אינו המהות שלנו משום שהגוף הזה שהיה ''טוטאל-לוס'' לא פגע כהוא זה באישיות ובקסם ובתקשורת המילולית והרגשית. אורי היה שם, נוכח במלואו. קורן ואוהב ומקבל. הוא הפגיש את אלה שאהבו אותו ועטפו אותו ולא הכירו האחד את השני אלא דרכו. והוא נלחם. והוא רצה לחיות. והוא לימד בלי ללמד, בנוכחותו בלבד, את כל מי שהיה איתו מה היא המשמעות לחיות ומהו תום וכמה זעירות מצוקותינו היום-יומיות, וכמה בני מזל אנו על החיים שלנו באשר הם ובכל מצב. ליבו החם, המואר, היה האחרון שפעם לאחר שכבוּ האחת אחרי השנייה כל המערכות האחרות של גופו.

מסופר על הרבי מקוצק שהגיע באחד ממסעותיו לתחנת רכבת בחורף. בהמתנה ליציאת הרכבת, אמר כשהוא נוגע באחד מהקרונות הקפואים כקרח: איזה לב חם צריך להיות לקטר שמושך כל כך הרבה קרונות קרים.

להתראות, אורי

יהי זכרך ברוך.