פסח הייקו / דמ

 עולם האבק 

נעלם לקול בכיו 

של השואב

זאבים עשן אד / דוד מיכאלי

 

עֵינֶיהָ שֶׁל אִמִּי זְאֵבִים

שִׂפְתֵי אִמִּי מְצוּקִים

סַכִּין אוֹר-חֹשֶׁךְ בְּהָרִים

 

 

עָשָׁן

הַגֵּאָיוֹת נוֹבְחִים

לַיְלָה

 

 

אָגוּר בִּצְלִיל הָמוֹן

הַמַּעֲנֶה הוּא אֵד נִמְשָׁךְ

זְמַּן מָה

הַזִּכָּרוֹן הוּא עֵד

זְמַּן מִי

עָג עַד דָּרוֹךְ. הָאֶבֶן

חֲלָקָה בַּשֶּׁטֶף, מֵי שָׁפִיר

דָּמָהּ עָרוּץ קַוֵּה בִּקְצֵה

חֶבְיוֹן הַסּוּף נוֹגֵן בְּרוּחַ רַךְ,

עֲלֵה, עֲלֵה סָמַר

עֶרְוַת הַטַּחַב

עֵד עַד אֵד

רוֹאֶה

פגישה / דוד מיכאלי

 

פגישה

 

פָּגַשְתִּי אֶת הַרוּקִי מוּרָקַמִי לִפְנֵי חֲמִישִים וְאָרְבָּע שָנִים

שְמָה הָיָה נֳעֲמִי וְהָיָה לָה שֵיעָר בְּלוֹנְד לָבָן שְהִגִיעַ עֲד לַכְּתֵּפָיִים

אָחִיהַ הָיָה טָּיָיס שֶהִתְרָסֵּק

הָרְחוֹב הָיָה חוֹל, חָתּוּל שֶשִדְרָתּוֹ נִשְבְּרָה גָסַּס שָם

עֵינָיוְ הָיוּ מָסָך מַרְאוֹת יָרוֹק מְשּוּגָעוֹת לְגָמְרֵי מִזָוִוית מְסּוּיֶמֶת

נוֹרָאוֹת קָדִימָה,

דֶרֶך מִי שְהֵעֵז לְהַבִּיט לִשְנִיָּיה לִפְנֵי שְהִסְתָּלֵק מָהֵר

לֹא הָיּוּ מְכוֹנִיוֹת, כִּמְעַט. הִיא סִּיפְּרָה אֶת הַסִּיפּוּר הֶאָיוֹם

עַל הַאִיש הַצָעִיר שֶנִדְבָּק, נִדְבָּק, הוֹ,

כָּדוּר מַחֲלָה אַדוֹם יָצָא מִמִּצְחוֹ, מִתְנַפֵּחַ, הוֹ, גַם הוּא!

זָוִוית בֶּטוֹן הַמִקְלָט!

אֱלוֹהִים, הַקְשִיבוּ לָהּ

בּוֹסֶּר נָשִים דָרוּך בְּשוּתָּפוּת נִבְדֶלֶת

אֲחִיהָ שֶקָפַץ מְעַל מַעֲקֶה הַמִרְפֶּסֶת בְּדָרְכּוֹ לְשַחֵק כַּדוּרֶגֶל

חוֹל וְסוֹלֶת

בְּדוֹפֶן בְּאֵרוֹת הַזְמָן יָכוֹלְתָּ לִשְמוֹע 

תִּקְתּוּק חוּם שֶל עַרְצָב

שָרָב וְחוֹל שֶמֶש מִחוּץ לָאֲפֵלָה

רֵיחַ צוֹנֵן לְרֶגַע

הִיא קָלְעָה אֶת קוֹלה בַּשֶמֶש בְּצַמָה עֲצֵלָה, בְּהִירָה

חוֹנֶקֶת

אֵינִי זוֹכֵר אֶת הַיָרֵחַ, כָּדוּר מַחֲלָה אָדוֹם

בחירות / דמ

 

בחירות

 

בכל רגע

נבחר

אלוהים

מחדש

מדיניותו

היענות

מוחלטת

הדרשה בוואדי / דוד מיכאלי

 

 הדרשה בוואדי

 

וּבֵין

שְנֵי צְדָדִּים נִמְשָכִים - הַדְלָתוֹת

וּבֵינָיִים

קָרְנֵי הַמָבָּט קוֹשְרוֹת כֶּתֶּר בְּחִירוֹת

וּמִבְנֶה

מִתְּשוּבוֹת אָבָנִים מִקִירוֹת

וּבֵינְתָּיים

שְפַת אָנִי, טְרוּפוֹת וּתְּרוּפוֹת

וּבִּינָה

פִּיתּוּלֵי הַאָפִיק - פִּיתּוּלַי

וְהַבֵן

הַצְדָדִים; חֵיק; חַמוּק. מִמָקוֹר

אֶל הַשֶפֶךְ הָלוֹך וַחֲזוֹר... וַחֲזוֹר...

וְאֶתְּבּוֹנֵן

בְּבִרְכָּת שִכְחָה מֶשֶך צֵל כְּקִירוֹת

וּבֵינָם

אוֹר

 

אריה קוץ / מים וזכוכית / מרץ 2021

 

ניהול מצבי חירום ואסון / סיפור קצר ושני שירים / דוד מיכאלי

 

ניהול מצבי חירום ואסון

סיפור קצר ושני שירים

בשיעור גיאופוליטיקה בשעה שבע ועשרה בערב, בקומה תשיעית בבניין הרפואה, רטט הטלפון הנייד שלי בכיס. הנהר הצהוב עלה על גדותיו, עשרות אלפים נספו, המעמד הבינוני בסין התחזק ודרש שתי מנות עוף בשבוע במקום אחת, הממשל חשב כיצד מייצרים עוד מיליארד עופות, בעיה של זיהום ואספקת מים איימה על ערים לאורך הנהר. המרצה נפנף ואסף את זרועותיו, שלוש אחיות מיון חירום שישבו בשורה הראשונה השגיחו על תנועותיו. השתקתי את הרטט וצירפתי הודעה: בהרצאה.

ההרצאה תמה. התקשרתי חזרה. אנחנו מזמינים אתכם ליום ששי בערב. לשעה תשע. אמר לי חברי האדריכל. במסדרון לידי המו מקררים גדולים עם מבחנות וחומרים כימיים. יהיו עוד אורחים. דמויות בשחורים, הצטיירו במעורפל. דרכן חלפו אחיות מיון החירום, רופא, איש עסקים ומנהל בדרכם אל המעליות מנופפים לי לשלום, צונחים מטה צפופים מאחורי דלתות מתכת. להביא משהו? שאלתי, לא. לא. נעניתי. העיקר שנתראה. אמרתי. כן. כן. נעניתי. הקפתי את מעקה העץ של הפיר המשולש שסביבו צמח בניין הבטון החשוף, דילגתי במדרגות תשע קומות למטה, מרגיש את משקלי העודף, מהרהר במאמץ להקשיב לאנגלית במבטא יפני דרך צפצופי פגיעת השמיעה שלי. במבואה אספתי גיליון של אפוק טיימס עם ידיעה על פיצוץ אסדת קידוח נפט במפרץ מקסיקו ויצאתי אל הלילה.

ביום ששי לאחר שיטפונות ושריפות ענק בחדר 108, בהרצאה על אסונות טבע, נפגשנו אחרי הצהריים בבית העלמין להקראת שירה לזכרו של אורי לוטן כפי שאנחנו עושים מזה שנים. המקצב המוזיקלי של הצירוף "שיטפונות ושריפות" תקע בראשי את "מיתות ומבואות" של דילן תומס שהמשיך ללוות אותי כרעש רקע. אספתי משוררת, חוקרת דתות ובלשנית שפות עתיקות, בקבוק יין ועוגה. נסענו בבית עולם לכיוון שער הגאולה, פנינו לנתיב השחקים ונסענו לאורך גבול המתים עד למצבה הנכונה בתוך צבא המצבות שנפרש לשלוש רוחות השמים חוץ ממערב. היה בזה משהו נאה: שם ולא שם. המערב הוא ארץ המתים בפסיכודרמה הבודהיסטית. מיתות ומבואות. כוסות ועוגות. הבשר השזוף, השומות האנושיות, שיער שחור עדיין, בהרות על עור הפנים, הבגדים שהחלו ללחוץ. כוסות הפלסטיק מסגרו את עינו האדומה של היין שהתבוננה בנו בידידות מפוכחת ואדישות של חדר מיון. על האבן סיגריות שיוצרו בפולין העלו עשן.

שדה המצבות היה צל לבן שהטילה העיר המתגבהת. בעמלנות גיאולוגית אנו מעצבים סלעי גיר לאבנים מלבניות. עלה צנח על האבן, עורקיו שלמות משורטטת. האבן התערפלה ונותרו קווים ללא ממדים, התוכנית שסביב עצמותיה קמו רחובות החומר והיו. קורי העיר ומגדליה. את כוסות הקפה מחרסינה מעוטרת וזכוכית סידרתי על אבן המצבה. גם כשהיא מוצקה הזכוכית זורמת. הכל זורם. המשווה הגדול, המתים הדמוקרטיים, המתים העשירים, המתים אסירי התודה.

כמו גיאוגרפיית הקפה לאחר השתייה גם קירות צופנים בתוכם נופים ומרחבים. ככל שגילו של הקיר גבוה הנופים עשירים יותר. גיאוגרפיה מופיעה בסדקים, בקילופים, באבק, בחומצות הגשם, בחזזיות, בנשיקות של ברד, אבנים מונחות, ליטופי ידיים ושפתיים שיבשו נזכרות בנעלם המתקיים דרכן ובקיומן הממתין. בספר לימוד הציור מן המאה התשיעית בסין יש פרק הדרכה על התבוננות בקירות. מה רואה בודהידהארמה הדומם גבו אל פתח המערה, ביושבו מול הקיר תשע שנים? האם נישק את הקיר? וכיצד חוקרים מאזיניו של אפלטון את תנועת מחוגי הצללים בחיפוש אחר פתח המערה? "אין לי דלת אמרה האבן" כתבה ויסלאבה שימבורסקה בשירה על האבן שאליה רצתה להיכנס. "השער הוא רק עבורך" כתב קפקא על הממתין כל חייו. ומדוע אני נוטה לצד אחד בלבד? ומהו צבעו של הרעם? הקשב ושמע.

וכך סיפרה אישה אחת שרצה למרחקים ארוכים, ששמעה מאיש אחד שחי על סירה: איש בא לרופא. כואב לי בכל מקום שאני נוגע בו, פרש את קובלנתו. תראה לי אמר הרופא. האיש נגע בירך, במותן, בזרוע, בבטן, בתחתית הצוואר ובמצח. האצבע שלך שבורה. אמר הרופא לאיש. הקהל מנה שבעה מאזינים ישובים כולל כלבה קשישה קטנה והמון מאזינים קבורים. רוח של אחר הצוהריים הקשיבה ברעש לבן. הקראנו את "מחלקה פנימית" שכתבתי, "רשימה" של ויסלאבה שימבורסקה, "אל תלכו בשקט אל תוך הלילה טוב הזה" של דילן תומס, את "גמגום לזכרנו" של דבי עשב, ואת "החלילנית" שלי. על ורדים לבנים של פלסטיק מאובק שפכנו את שארית היין האדום שטפטף אל שולחן המצבה ופרח במבנים שהתפשטו כשיטפון ממוזער לאורך עורקי האבן עם נטייה שמאלה ויצרו נוף חדש. סטיגמטה. במרחק שמונה עשרה שורות של מצבות דרומית מזרחית לנו, בתוך רשת רחובות שתי וערב של זיכרון מאובן שוטט סופר מזוקן שבא לשים אבן על זכרו של אביו.     

זיכרון אחד משמעו גם שיכחה לצידו. אין שיכחות בודדות. הזיכרונות רבים, השיכחה אחת. מובהקות אחת משמעה גם עמימות סביבה. היינו בצד המערבי של מעגל הקברים הגדול. בצד המזרחי באגף שער חסד נספגה לאיטה באדמה תפיסתו של הכותב דן דאור. מזרח ומערב ציירו צפון ודרום. בדרכנו דרומה החוצה מתוך חלקות האבנים השוכבות, חוטי החשמל עדיין ניסו לעצור את העננים הזורמים. השמש שקעה. מימין.

בערב התקשרתי אל חברי האדריכל. אל תביאו כלום. אמר. יש המון אוכל כאן. נביא יין אם כך, אמרתי. טוב הוא אמר. והוסיף, יהיו זוג ארכיטקטים וגם יפנית שממפה נתיבי ציפורים בעולם עבור אחת מסוכנויות האו''ם ובעלה. לבשתי חולצה שחורה נערתי לבשה פרחים גדולים וצבעוניים וענדה צלמית נשית זעירה גזורה מלוח אם דיגיטלי. ליפנית הקטנה של הציפורים הייתה תסרוקת גזורה במדויק. על השולחן היה הרבה אוכל והרבה יין. כולם לבשו שחור, ואפור מפוכח וחיוכים.

בהמולה הזורמת הציגה אותי המארחת לפני אורחת. היא חייכה אלי. אתה ארכיטקט? היא שאלה. המכנסיים לחצו במותן, האוזניים שרקו. לא. אני לא ארכיטקט. השבתי בוחן את גופה ועיניה. אני לא יודע מה אני. מצב חירום ואסון. הרשימה הרגילה מתערבבת בראשי. כל כך מעייף. הנה פריטים: ילד? חייל? מעצב? צייר? אבא? מורה? טייל? טבח? סופר? משורר? חוקר? אני יודע בבירור מי אני. לא מה. אבל צריך לתת תשובה ממה אני חי. ממה יש לי כסף. זאת בעיה. איני מזדהה עם פרנסתי. אני אפילו יודע שהיא זמנית, כמו כל הפרנסות האחרות שהיו לי. הייתי שמח להגיד לה, אני משורר, יש לי אפילו שירים שכתבתי, לפני חמש שעות הקראתי שניים מהם! אבל הנה, אני מתבייש. ובצדק. לא מתפרנסים משירים. בשיעור על נזקי הלם קרב בסמינריון לפסיכולוגיה של מצבי אסון פנתה הפרופסור אל סטודנטית, בעיצומו של דיון על יחסי בעלים ונשים: מה הדבר הראשון שאת מחפשת בגבר? שיפרנס. היא ענתה, והסמיקה בתוך ענן מאשר של קולות נשים בחדר הכיתה.

ומה את עושה? אני שואל. הגולגולת שלי מחייכת מבעד לארשת פני הרצינית. אני עוסקת במוזיקה היא אומרת. הו, אני מתעורר. אמנית! כלומר חדר משלה! מרחב וזמן פרטיים, התבוננות, דלת. איך השיגה אותם? האם מישהו קנה לה אותם? האם ירשה אותם? האם זנתה בשבילם? האם הרגה בשבילם? האם התאבדה בשבילם? מה הקיר שלה? את מנגנת? אני שואל. לא היא אומרת. אני מרצה באוניברסיטה על מוזיקה. הנה תמה השיחה. אנחנו עוקפים אחד את השנייה בזהירות. יש לי בקבוק ירוק של בירה ביד, היא מחזיקה כוס יין. לבן.

גבעתיים 2010

 

 

מַחְלָקָה פְּנִימִית

 

הַאִם רוּחַ בֹּקֶר קַל, נוֹשֵׂא בָּשְׂמוֹ שֶׁל פֶּרַח

עָצִים וָרֹד, לְרֶגַע קַל חוֹלֵף

הַאִם רוּחַ רֶגַע קַל, פָּחוּת מִפֶּרֶץ רַעַם בַּגַּלְגַּל,

שֶׁל סַעַר עַז עוֹלֶה שׁוֹטֵף?

 

הַאִם רְסִיס שֶׁל רוּחַ מִן הַכְּלוּם מַצְדִּיק אֶת זְמַן הַהַמְתָּנָה,

דְּמָמָה רֵיקָה, כְּאֵב וְאַכְזָבָה?

הַאִם חֲלוֹם חוֹלֵף פָּחוּת מִסֵּפֶר הַכְּלָלִים הַמְּסֻדָּר?

וּמָה קוֹדֵם לְמָה, חֲלוֹם אוֹ מַעֲשֶׂה, בָּרֶגַע הַמּוּאָר?

 

הָאֵם עָלֶה זָעִיר, נוֹפֵל, צִבְעוֹ זָהֹב, בִּרְחוֹב אָדִישׁ,

מַכֶּה גַּלִּים בְּמוֹרָדוֹ?

הַאִם עָלֶה נוֹפֵל לְבַד, אוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ לַחֲלוֹם אוֹתוֹ?

וְהַחוֹלֵם הַמְּעֻלָּף הֲנַכִּירוֹ?

 

כִּי הַחוֹלֵם זוֹכֵר, וּמְעַצֵּב אֶת הָעוֹמֵד לָבוֹא,

הִלַּת בַּרְזֶל קוֹדַחַת אֶת רֹאשׁוֹ וְאֵין עוֹד רֹאשׁ עַל הַכָּרִים שֶׁלְּיָדוֹ

וְהַקַּצָּב מוֹרִיד אֶת הַקּוֹפִיץ וְהַפּוֹעֵל מֵסִיר אֶת הַגַּלְגַּל,

וְהַחוֹלֵם עוֹטֵף אוֹתָם כֻּלָּם כְּרוּחַ בֹּקֶר קַל.

 

זִכְרוֹן עוֹלָם נוֹבֵעַ מְפַטְפֵּט דַּרְכּוֹ בְּלִי הֶרֶף,

מַסִּיעַ מְנַצְנֵץ אֲבַק פְּרָחִים בַּזֶּרֶם

וְגַבּוֹתָיו עוֹלוֹת מַעֲקִימוֹת בִּתְהִיָּה צוֹחֶקֶת וּבוֹכָה:

כִּי מִי יַחֲלֹם אֶתְכֶם עַתָּה?

 

6.5.2005

 

 

הוֹרָאוֹת לִצְלִיל נָכוֹן

 

הַחֲלִילָנִית צְרִיכָה לִהְיוֹת מְאֹהֶבֶת.

בָּאוֹר הֶעָמוּם יֵשׁ לְהַעֲמִיד בְּמֶרְחָק מָה

אֶת מְאַהֲבָהּ הָאַחֲרוֹן.

מְאַהֲבָהּ הַקּוֹדֵם צָרִיךְ לִהְיוֹת

קַנַּאי דָּתִי עִם חֶרְדַּת נְטִישָׁה.

הֶחָלִיל צָרִיךְ לִהְיוֹת חָלִיל עֵץ

עִם דְּפָנוֹת מְרֻבָּעוֹת

כְּמוֹ בַּכְּנֵסִיּוֹת הַסְּפָרַדִּיּוֹת שֶׁבַּאַנְדִים.

הַצְּלִיל צָרִיךְ לְהִתְכַּנֵּס עַל בִּטְנָהּ

וּלְהִתְאַבֵּךְ סְבִיב הַסַּרְעֶפֶת כְּמוֹ עָשָׁן

נִסְפָּג בְּצֶבַע שֶׁל שְׁזִיפִים שְׁחֹרִים

אֶל סִדְקִי הָעֵץ הַמְּעַשֵּׁן.

הֶחָלִיל צָרִיךְ לְהַאֲדִים

כַּאֲשֶׁר הַצְּלִיל נוֹגֵעַ בּוֹ.

אֶת הַחֲלִילָנִית יֵשׁ לְחַמֵּם.

מַשְׁמִיעִים לָהּ קוֹלוֹת נְמוּכִים אֲרֻכִּים

וְאָז אַחֲרֵי שֶׁהִיא נִקְשֶׁרֶת אַחֲרֶיךָ

עוֹזְבִים אוֹתָהּ לְפֶתַע בָּאֲוִיר.

עַכְשָׁו אַתְּ לְבַדֵּךְ אוֹמְרִים לָהּ.

צְלִיל עֵץ נָמוּךְ נִפְרָשׂ מִסָּבִיב

כַּאֲשֶׁר הִיא מַבִּיטָה לְמַטָּה אֶל הַקַּרְקַע

הָרְחוֹקָה דֶּרֶךְ בִּטְנָהּ הַמְּכַוֶּצֶת

קֶרֶן שֶׁמֶשׁ אֲרֻכָּה מֵהַחוֹר שֶׁבַּגַּג

מִתְנַפֶּצֶת לְמַטָּה

הִיא פּוֹחֶדֶת

הִיא מְרַחֶפֶת

הִיא נִשְׁאֶרֶת

הִיא מַתְחִילָה לְהַמְרִיא.

1993

 

David Michaeli / 1977 / Memo / preying mantis / water colors

 

David Michaeli / 1980 / Memo / Empty hand

 

David Michaeli / 1978 / Memo / Red H

 

David Michaeli / 1979 / Memo / 4 Stones of Calendar Prophecy

 

Distant relative / Sergio Waksman / 5 person portraits / torn paper / March / 2021 / How are you doing?

 

The Unnamed: 

Today is Pi day tomorrow Ides of March. 

I’ve been thinking about you, Israel and Bezalel.

Here are some new distant relatives.

דבי עשב / המחברת התל-אביבית / גוף העבודה 3 / מיקבץ קורונה 20-21 Debi Essev / Opus 3 / Corona