כשדנטה פגש את מוחמד
סֵדֶר.
נֶעֱלָמִים לַחֲשֵׁכָה
הָאדֶס,
אוֹרְפֵאוּס, וִירְגִילְיוּס, דַּנְטֶה
זֶה הַלַּיְלָה
הַמָּאתַיִם וּשְׁנַיִם
מִנְהָרוֹת
לַיְלָה
הקומדיה של דנטה מופיעה בתחילת המאה הארבע-עשרה. תודעתו של אזרח באיטליה של אז יכולה הייתה להכיל במעורב זיכרון אלגורי וחי בן כמאה ומשהו שנים שהקיף גותיקה ואינקוויזיציה, את המסחר הוונציאני ספינותיו ומצודותיו, אקזוטיקה של תבלינים, משי ואבני חן, את זעזועי האיום המונגולי עם שמועות השווא המשיחיות על פרסטר ג'ון הגואל הנוצרי המדומיין ממרכז אסיה ששימח את אירופה המבועתת, את מסעו של מרקו פולו דרך כנסיית הקבר בירושלים לסין ותרומתו להרמת המסך שבין המערב למזרח, את עימותי הצלב והסהר, את עליית הכוח העותמני החדש, את המאבקים בין האפיפיוריות לקיסרות, ואת הרעיונות של ספרי התקנות העירוניות והניהול האזרחי שהגיעו עם פליטי ממלכת ירושלים השנייה והשפיעו על תפיסת החברה הפיאודלית והחברה האזרחית.
השם "קומדיה" כי דנטה כקלסיקן התייחס כנראה לסיווג היווני הבינארי של מלאכת השירה שבו קומדיה היא סיפור פשוט יותר עם תקווה מול טרגדיה שהיא אבדן אפי. דברי ההסבר של דנטה לבחירת השם "קומדיה" מופיעים במכתב ההקדשה לפטרונו בוורונה קנגראנדה־דלה־סקאלה: "שם הספר 'הקומדיה' לדאנטי אליגיירי בן פירנצה לפי מוצאו אבל לא לפי מידותיו. ההבדל בין טרגדיה לקומדיה הוא בזה שהטרגדיה תחילתה נעלה ושקטה, וסופה איום ונורא… אולם הקומדיה תחילתה מרה וסופה טוב…שתים אלה נבדלות גם בסגנון: נעלה ועדין בטרגדיה, עניו וצנוע בקומדיה…וכן ברור מדוע נקרא ספרי קומדיה; מבחינת התוכן תחילתו נוראה ואיומה, כי היא התופת וסופו טוב ומבורך, כי הוא גן העדן; אשר לסגנון הרי הוא עניו וצנוע, כי שפתו שפת ההמון, אשר גם נשי העם משוחחות בה". (מאיטלקית: עמנואל אולסבנגר / פרויקט בן יהודה). הכינוי "האלוהית" נוסף מאוחר יותר כנראה על ידי ג'ובאני בוקאצ'ו.
דנטה מספר כי מסעו החזיוני אירע בחג הפסחא באביב של שנת 1300, מסע שנמשך שבוע בשלוש ממלכות המתים, הגיהינום, כור המצרף וגן העדן. זוהי השנה שבה התפרסם ספר המסעות של מרקו פולו. זהו סוג של חלון זמן שבין פרק האימה המונגולית לפרק אימת המגיפה הגדולה. רק עשרים ושבע שנים חלפו מפרסום הקומדיה האלוהית בשנת 1320, עד שהמוות השחור היכה באירופה בצפון אפריקה ובאסיה כשריפת יער שהשתוללה כחמש שנים והכינה את הקרקע להתחדשות תרבותית. הן דנטה והן ווירגיליוס המדריך אותו במבוך בבטן האדמה, הם שני אזרחים מזמנים שונים אך מאותה גיאוגרפיה. הם אינם אנשי צבא ואינם אנשי דת. הם אזרחים עירוניים. זוהי עת של שינוי פרספקטיבה וחוליה מגשרת בין זמן ימי הביניים האלגוריים, הגרפיים והטבעתיים לזמן הרנסנס הלוגי, האסתטי והוקטוריאלי.
דנטה כתב את הקומדיה במשך כשתים-עשרה שנים והציג בה גלריה מעורבת של דמויות היסטוריות ועכשוויות, חברתיות ופוליטיות. בשונה מכתיבת יצירות קלסיות בלטינית, היצירה נכתבה בדיאלקט הטוסקני המדובר והנגיש לאלו שאינם מלומדים, ושבהמשך השפיע על השפה איטלקית כולה. התרגומים לשפות אחרות מתקשים להשיג את הקלות הסיפורית המהודקת והמתנגנת של האיטלקית. ביצירה 14,233 שורות שיר בשלושה חלקים (קנטיקות) ובכל אחד מן החלקים שלושים ושלושה בתי שיר (קנטו) וביחד עם בית שיר כהקדמה בחלק הראשון, סה''כ מאה בתי שיר של אדריכלות גרפית ודימויית ושיעורי מוסר דרמטיים.
היקף הקיטלוג הקרטוגרפי והסוציולוגי של ממלכות המתים עם חטאי היחיד מול החברה יחד עם האמונה בבחירה, הוא החידוש העיקרי של דנטה. בקיטלוג זה, פירוט מנגנוני הטיהור השיטתיים וההמוניים בתופת ובכור המצרף מספק תמונה רעיונית היכולה להגיע עד לשדות הקטל התעשייתיים, ועד לרפואה התעשייתית, לסדנאות הטיפוליות וניקוי הרעלים של ימינו.
הסכמה הקרטוגרפית של עולמו של דנטה שמציג המתרגם
אולסבנגר היא מרתקת. העולם הוא עגול כביצה. יש הגדרה פרספקטיבית של ציר צפוני וציר
דרומי. יש את הציר המחבר בין ציון, היא ירושלים עם פתח הגהינום, לבין גן העדן (טור
הטוהר) כשני קטבים מוסריים. יש את הציר המחבר בין שני נהרות: בין נהר הגנגס הנעלם
בירכתי המזרח המושחר בשליש הימני התחתון כתת-מודע גיאוגרפי לבין נהר האברו הספרדי המואר
במערב. ממלכות המתים שחוצות את פנים העולם
באלכסון הן הגיהינום (התופת), כור המצרף וגן
העדן. הסימטריה היא מושלמת. משפך הגיהינום החפור
מול פסגת הטוהר של גן העדן. כך, בתוך ביצת
העולם שליית הייסורים מפתלת את דרכה עד אל האור שבקצה המנהרה.
מאה ושלש-עשרה שנים לפני מסעו התודעתי של דנטה, הסתיימה השליטה הנוצרית בירושלים ותשע שנים בלבד לפני מסעו התודעתי של דנטה הסתיים קיומה של ממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל. לפיכך, לנוצרים, ירושלים עצמה הייתה יכולה להיות זמינה כזיכרון גיאוגרפי ממשי. גיא בן-הינום עם זיכרון קורבנותיו ההיסטוריים, יכול היה לספק דימוי זמין לפתח השאול. כך גם מערת צדקיהו, וחללים אחרים, כולם תחתיתו ומרתפיו של הר-ציון. מתחת לקדושה תמיד שוכנת האימה.
מיפוי האימה וחלוקתה למדורים היא דרכנו האנושית מימים ימימה להתמודד עם הבלתי מומשג. מדורי תופת ועדן וכל שבעת הרקיעים מוזכרים בזיכרון הנוצרי החזותי כבר במאה האחת-עשרה באמצעות הנזיר אלבריקוס, שמסעו החלומי נמשך תשעה ימים. על פי התלמוד (בבלי, סוטה, דף י, עמוד ב) לגיהנום שבעה מדורים, ועל פי המדרשים שמותיהם: שאול, אבדון, גהינם, באר שחת, טיט היון, ציה, צלמות. ובין כל אחת ואחת מהלך שלש מאות שנה, נמצא עומקה של גהינם שני אלפים ומאה שנה. (מדרש הלל על ספר תהילים, קט''ז, ח). שמות דומים נמצאים במחברת עשרים ושמונה "התופת ועדן" של עימנואל הרומי שכנראה נכתבה כמחווה לדנטה וכהזדמנות לביקורת על פרנסי קהילה שונים. במסגרת גלי ההדף של היצירה ייתכן, אולי, כי המשפך המעמיק של התופת היווה חלק ממקור ההשראה של קפקא לסיפור "חפירת בור בבל" (Digging The Pit Of Babel) או "מכרה בבל". כך גם "עדן ושאול" החלק המשלים של "דלתות התודעה" של אלדוס האקסלי.
הגיהינום מורכב מתשעה חוגים של ייסורים. חוג הייסורים השמיני הוא חוג הרמאים הבנוי גם הוא בצורה של משפך ובו עשרה חפירים טבעתיים. בכל חפיר סובב נענש סוג מסוים של רמאים. בחפיר התשיעי נענשים האשמים ביצירת פילוג, שסע, קרע וריב בחברה. שד נורא משסע אותם בלהב רומח. הרפאים המשוסעים סובבים לאורך החפיר, כאשר במהלך ההקפה פצעיהם נרפאים. כאשר הם מגיעים שוב אל השד, הוא משסע אותם שוב והם ממשיכים להקפתם הבאה. כאן בחפיר זה דנטה פוגש את מוחמד אשר אשם ביצירת האסלאם ויצירת אויב דתי חדש לנצרות, שבעת ההיא רווחה בה גם השמועה כי מוחמד היה נוצרי שבגד בדתו, ואת עלי, חתנו של מוחמד, אשר אשם בפילוג האסלאם עצמו לסונה ולשיעה. (קנטו עשרים ושמונה). בהמשך הוא פוגש נידונים נוספים כמו האציל הפרובאנסלי ברטראן דה בורן שנודע כטרובדור שואף קרבות אשר פעל להפריד בין הנרי השני מלך אנגליה ובנו, ועל כן ראשו הופרד מגופו ונישא בידיו ועוד רבים אחרים. דה בורן מוזכר בספר "בלתי נראה" של פול אוסטר שהצליח לגעת בחומת חוסר המוצא בספריו.
מתוך שיר (קנטו) עשרים ושמונה:
לוּ פֹה הֶרְאוּ מִי מוּם, מִי גוּף פָּצוּעַ
אֵין לְדַמּוֹת כָּל זֹאת לְמַק הַגֹּעַל
אֲשֶׁר בַּבֶּלַע הַתְּשִׁיעִי נִגְלָה לִי.
חָבִית לֹא תִפְעַר־פֶּה בְּהִשָּׁבֵר־בָּהּ
מִכְסֶה אוֹ דֹפֶן, כָּאֶחָד רָאִיתִי
פָּרוּם מִפִּיו עַד לְתַחְתִּית הַבֹּשֶׁת.
בֵּינוֹת רַגְלָיו מְעֵי בִטְנוֹ טֻלְטָלוּ,
וְהַכָּבֵד נֶחְשַׂף וְשַׂק הַבַּחַל
אֲשֶׁר כָּל אֹכֶל בּוֹ הוֹפֵךְ לְדֹמֶן.
וְעֵת כֻּלִּי תָהִיתִי לְמַרְאֵהוּ,
הִבִּיט בִּי וּבְיָדָיו פָּעַר חָזֵהוּ
וְשָׂח: 'הַבֵּט וּרְאֵה אֵיכָה נִקְרַעְתִּי,
רְאֵה, אֵיךְ מֻחַמַּד עוֹמֵד שָׁסוּעַ!
שָׁם עַלִי לְפָנַי צוֹעֵד בְּבֶכִי,
קָרוּעַ רֹאשׁ מִקָּדְקֳדוֹ עַד פִּיהוּ,
וְכֵן כֻּלָּם, אֲשֶׁר בָּזֶה תַּבִּיטָה,
בְּחַיֵּיהֶם מִינוּת וָרִיב זָרָעוּ,
עַל כֵּן כֻּלָּם פֹּה נִפְרְמוּ כָּמוֹנִי.
שָׁם מֵאָחוֹר עוֹמֵד שֵׁד רַע, בּוֹקֵעַ
בְּחֹד רָמְחוֹ כָּל־אִישׁ מִסִּיעָתֵנוּ
וּכְרֶגַע מְחַדֵּשׁ פִּצְעֵי גוּפֵינוּ
מִדֵּי נַשְׁלִים סִבּוּב בִּנְתִיב הָעֹנִי,
כִּי הַמַּכּוֹת תָּשֹׁבְנָה וְתִחְיֶינָה
עַד עַל פָּנָיו נָשׁוּב וְנַעֲבֹרָה.
(תרגם מאיטלקית: עמנואל אולסבנגר / פרויקט בן-יהודה)
הבולטים מבין מאיירי היצירה הם סנדרו בוטיצ'לי, גוסטב דורה, ויליאם בלייק, וגם, סלבדור דאלי שדימו את מעשי העינויים, העונשים והסבל בדקדקנות וריאליסטיות. התיאור המדוקדק הכתוב והמצויר לתיאור המציאות האכזרית והברוטלית של עינויי הגוף בפועל, הוא בעל משמעות של סובלימציה מן המציאות הפיזית אל הדימוי. במקום לצפות בפועל בביתור גוף האשם בכיכר העיר, מסופק תיאור גרפי להמונים. התמרת המעשה האמיתי לדימויים יכולה להיות גם תהליך של הבשלה הומניסטית של החברה. המעבר ממציאות פיזית לייצוג משמעו התקדמות תפיסתית משום שהוא מאפשר התבוננות, הפשטה, השוואה לייצוגים אחרים, הכנה לקבלתם, הכלה ופירוש של תמונה מושגית שונה שלפני כן לא הייתה בת מושג. כאשר אומה מתחילה לייצא את דימוייה המכוננים לשעשועים, זה אולי גם סמן למעבר שלב בהתבגרותה. מבחינה זו הקומדיה האלוהית תרמה להתפתחות החברתית, העירונית וההומניסטית כפרח המביט אל שורשיו הקבורים בחשיכה. הניסיון הריאקציוני להיפוך רצף הזמן, של הפיכת הייצוג חזרה למציאות, יכול להיות הרסני.
אצל יוצרים שונים הקמת עולם נובעת ממקור שנראה לעתים
זניח. דנטה מספר כי ערך את מסע החקר האמנותי שלו בחג הפסחא שבו ביצי פסחא הן מנהג
עתיק יומין שיכול להתייחס למיתוסים שבהם העולם והאלים בקעו מתוך הביצה הקוסמית. ייתכן
כי מושגיו של דנטה על סימטריה, שלמות, טוהר, שבירה, קליפות והאמונה בעתיד יכולים
להיות קשורים לכך באופן כלשהו. הנה סיפור על זיכרונו של דנטה כפי שסיפרה נדיה
קרישי, ספרנית בספריה הקפיטולרית בוורונה, וכפי שתרגמה אריאלה בנקיר; יום אחד, איש
ברחוב ניגש אל דנטה ושאל אותו מהו המאכל הטעים ביותר, לדעתו. "ביצה",
ענה דנטה. ימים רבים לאחר מכן פגש אותו אדם את דנטה ברחוב ושאל אותו:
"איך?" דנטה זכר היטב את האיש ושאלתו, וענה "עם מלח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה