בתקופתם של הדינוזאורים

 

בתקופתם של הדינוזאורים

 

לִפְנֵי הֲמוֹן מִילְיוֹן שָׁנִים

הָיְתָה תְּקוּפַת הַזָּאוּרִים

הָיוּ גְּדוֹלִים הָיוּ קְטַנִּים

מַמָּשׁ מִכָּל מִינֵי סוּגִים

הָיָה אֶחָד עִם רֹאשׁ כַּדּוּר

הָיָה אֶחָד עִם אַף שָׁבוּר

וְלַשְּׁלִישִׁי הָיְתָה מִן קֶרֶן

מִכָּאן וְעַד תְּקוּפַת הָאֶבֶן

כֻּלָּם בְּיַחַד שָׁם קִפְּצוּ

וּבַבִּצּוֹת הִתְבּוֹצְצוּ

הֵם לֹא הִכִּירוּ אֲנָשִׁים

מְכוֹנִיּוֹת וְגַם כְּבִישִׁים

אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי אָכְלוּ

גָּדְלוּ גָּדְלוּ וְהִתְנַפְּחוּ

נִהְיָה צָפוּף נִהְיָה גַּם קַר

פִּתְאוֹם אָסוֹן הַכֹּל נִגְמַר

וּמִנִּי אָז וְעַד הַיּוֹם

הַכֹּל נִשְׁאַר כְּמוֹ חֲלוֹם

אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מָה קָרָה

לְאָן הָלְכָה הַחֲבוּרָה

וְזֶה הַלֶּקַח לְכֻלָּם

לְהִתְנַפֵּחַ זֶה מֻגְזָם

וְאִם אֲנַחְנוּ לֹא נִשְׁמֹר

מִי יֵדַע שֶׁל מִי הַתּוֹר?

הֲדִינוֹ זָאוּר כָּךְ אָמַר

זֶה סוֹף סִפּוּר עָצוּב וּמַר

 

וְזֶהוּ סוֹף סִפּוּר הַזָּאוּרִים.

סַבָּא סַבָּא כְּתֹב לִי שִׁיר

 סיפורי סבא / דוד מיכאלי / 1993

סַבָּא סַבָּא כְּתֹב לִי שִׁיר

עַל הַכְּפָר וְעַל הָעִיר

עַל הָרִים יַמִּים וְחֹל

וְעַל מָה נוּכַל לֶאֱכֹל

עַל בָּרָק שֶׁל כּוֹכָבִים

וְעַל בָּרָק שֶׁל עֲנָנִים

וְעַל שְׁקִיעוֹת צִבְעָן זָהָב

וְעַל זְרִיחוֹת צִבְעָן שֶׁנְהָב

וְאֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ עֲגֻלָּה

וְלָמָּה יֵשׁ חֲצִי יָרֵחַ

וְאֵיךְ פִּתְאוֹם סַבְיוֹן פּוֹרֵחַ

כְּתֹב לִי שִׁיר עַל צְפַרְדֵּעִים

וְעַל שְׂמָמִית וְעַל קוּרִים

וְסֵפֶל שֶׁל קָקָאוֹ חַם

וּגְלִידָה עִם וָנִילָה גַּם

כְּתֹב עַל נֶשֶׁר וּכְנָפַיִם

וְעַל חָרַק שֶׁרָץ עַל מַיִם

סַפֵּר לִי מָה אוֹכְלִים הָאֲרָיוֹת

וּמָה שׁוֹתָה זִקִּית

וּמָה אוֹכֵל קִפּוֹד

וּמִי הָיוּ הַלְּטָאוֹת

שֶׁכָּאן הָלְכוּ לִפְנֵי שָׁנִים

וְלָמָּה אֳנִיּוֹת צָפוֹת

וְאֵיךְ חֲלָלִיּוֹת טָסוֹת

וּמִי אֶת הַגְּשָׁרִים מַנִּיחַ

וּמִי אֶת הַיָּמִים מַרְתִּיחַ

וְלָמָּה בַּקְבּוּקִים סְגוּרִים

וְאֵיךְ קוֹרְאִים בָּעֲנָנִים

וְאֵיךְ שׁוֹמְעִים בְּקוֹנְכִיּוֹת

אֶת דְּבַר הַיָּם בִּלְחִישׁוֹת

וּמֵאֵיפֹה עוּגִיּוֹת בָּאוֹת

וְלֶחֶם אֵיךְ אוֹפִים

וּמָה זֶה תַּרְנְגֹלֶת

הֵיכָן צוֹמְחוֹת בֵּיצִים

וּמָה זֶה אֶפְרוֹחִים

וַחֲבִיתוֹת וְתַבְלִינִים

וְאֵיךְ הוֹלֵךְ לְאַט הַצָּב

וְאֵיךְ פּוֹרֵחַ הֶחָצָב 

וְלָמָּה הֶעָלִים נוֹשְׁרִים 

וְלָמָּה עֲנָנִים בּוֹכִים

וּמָה זֶה עֹגֶן שֶׁל סִירָה

וּמָה זֶה צְרִיחַ שֶׁל טִירָה

וְאֵיךְ צוֹחֲקִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת

וְאֵיךְ אוֹכְלִים כָּאן אִטְרִיּוֹת

וּמָה עוֹשִׂים הַשַּׁבְּלוּלִים 

וְאֵיךְ יוֹדְעִים לִסְפֹּר פִּילִים

בַּבֹּקֶר מָה שָׁרוֹת הַצִּפּוֹרִים

הֵיכָן יְשֵׁנִים הַחֲתוּלִים

וּמָה זֶה אוֹתִיּוֹת בַּסֵּפֶר

וְאֵיךְ פִּתְאוֹם הַגֶּשֶׁם בָּא

וְלָמָּה הֶעָשָׁן עוֹלֶה

וְלָמָּה הַפְּרוּסָה נוֹפֶלֶת

וְאֵיךְ תְּמוּנָה צְמוּדָה לַקִּיר

סַבָּא סַבָּא כְּתֹב לִי שִׁיר

 

שׁוּבוֹ שֶׁל הַבֹּקֶר

שׁוּבוֹ שֶׁל הַבֹּקֶר

מִבַּעַד לְעַנְפֵי הַמִּכְנָף 

שִׁבְרֵי שָׁמַיִם

סטיקייה / צומת ראם / 1998

״מנהרות לילה – רקוויאם 710״ / "כתוב" / בינה ק.פ.

 ״מנהרות לילה – רקוויאם 710״ מאת דוד מיכאלי היא יצירה אמנותית־פואטית עוצמתית שנכתבה מתוך כאב, תקווה, ומאבק על זיכרון ואנושיות. היא נולדה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, ומתארת את לילות השבי של החטופים הישראלים בעזה דרך שירה, מוזיקה, ווידאו־ארט.

 על היצירה

• היצירה כוללת 24 שירים וקטעים אינסטרומנטליים־ווקאליים, באורך כולל של 67 דקות.

• השירים נכתבו בסגנון הייקו יומי, החל מערב 7.10.2023, ונועדו לשמש כ״כתובת על הקיר״ – תזכורת יומיומית לחטופים ולכאבם.

• המוזיקה היא מקורית ומשלבת הקלטות חיות משנות ה־90, עיבודים כליים משנת 2023 וביצועים שנוצרו בעזרת בינה מלאכותית בשנים 2023–2024.

• הווידאו־ארט כולל צילומים וציורים מקוריים של המחבר משנת 1978 ועד היום.

הסרט  מציג את היצירה המלאה, עם כתוביות בעברית ואנגלית, מוזיקה, ושירה שממחישים את עומק התחושות והמסר.

 הספר "מנהרות לילה"

• הספר מתעד מחשבות סף, תחושות אפשריות של החטופים, וקרעי תודעה מול אפלת הלילות.

• הוא נכתב מתוך הזדהות עם השבויים, ומתאר את המאבק לשמר את אהבת האדם בתוך ארכיטקטורה של שנאה.

• ניתן לראות את השקת הספר ב־, שם מיכאלי משתף את הרקע לכתיבה ואת המסר שהוא מבקש להעביר.

 שירה בזמן אסון

מיכאלי שואל: ״האם אפשר ליצור שירה בזמן אסון כזה?״ – תשובתו היא כן, ואף הכרחי. לדבריו, השירה היא דרך לספר את הסיפור האנושי, ולהיאבק על קיומה של אהבה. 

הקו הפואטי־חזותי של מיכאלי, עם מסרים חזקים על זהות, שבר, ותקווה הינו גם תיעוד רגשי־תודעתי של תקופה אפלה.

היצירה מדגישה את הפן האוניברסלי של הכאב והתקווה והוא מתבטא במיוחד בשיר הסיום "ומכיוון". 

 עדות וזיכרון

היצירה אינה רק אמנות – היא עדות. היא מבקשת שלא לשכוח, לא לשקוע ברצף הזמן, ולהישאר עם החטופים – גם אם רק דרך שיר.

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה אֱלוֹהִים וְהַשְּׁכִינָה הִתְגָּרְשׁוּ

 

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה

אֱלוֹהִים וְהַשְּׁכִינָה הִתְגָּרְשׁוּ

אֶת הַיְּהוּדִים הֵם חִלְּקוּ לְמִשְׁמֹרֶת מְשֻׁתֶּפֶת

הַיְּהוּדִים שֶׁל אֱלֹהִים לַמַּחֲנוֹת

הַיְּהוּדִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה לַפְּרָעוֹת

 

אוֹי אוֹי אוֹי לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

אוֹי אוֹי אוֹי מָה אַתֶּם עוֹשִׂים

אוֹי אוֹי אוֹי הֵם לֹא מַמָּשׁ שׁוֹמְעִים

אוֹי אוֹי אוֹי יְלָדִים שֶׁלִּי מְתוּקִים 

 

צִיּוֹנְקֶ'ה שֶׁלִּי, יְפֵהְפִיַּת טְלָאִים שֶׁלִּי

רוֹחָהלֶ'ה שֶׁלִּי, אִמִּי הַמְּתוּקָה בַּקֶּבֶר נָמָה

שׁוּב כֻּלָּנוּ שְׂרוּפִים בַּמְּחִלּוֹת מִתְגַּלְגְּלִים

הַיְּהוּדִים שֶׁל אֱלֹהִים לַמַּחֲנוֹת

הַיְּהוּדִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה לַפְּרָעוֹת

 

אוֹי אוֹי אוֹי לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

אוֹי אוֹי אוֹי מָה אַתֶּם עוֹשִׂים

אוֹי אוֹי אוֹי הֵם לֹא מַמָּשׁ שׁוֹמְעִים

אוֹי אוֹי אוֹי יְלָדִים שֶׁלִּי מְתוּקִים

 

מִבַּעַד לְעָשָׁן מִבַּעַד לְעָשָׁן

הַיְּהוּדִים עָפִים וּמְדַבְּרִים

הוּא יִקְנֶה לָהּ פְּרָחִים הִיא תִּתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה

אֶת הַיְּלָדִים הָעֲשֵׁנִים יַאַסְפוּ

בַּמִּשְׁלוֹחַ יָשׁוּבוּ אֶל אֶרֶץ הַבְּחִירָה 

 

אוֹי אוֹי אוֹי לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

אוֹי אוֹי אוֹי מָה אַתֶּם עוֹשִׂים

אוֹי אוֹי אוֹי הֵם לֹא מַמָּשׁ שׁוֹמְעִים

אוֹי אוֹי אוֹי יְלָדִים שֶׁלִּי מְתוּקִים

 

אין יום השואה אין יום השואה

גאָט און די שכינה האָבן זיך געט

זיי האבן די יידן איינגעטיילט אין א פאראיידיקן היט

גאטס ײדן צו די לאגערן

די יידן פון די שכינה צו פאגראם

אוי אוי אוי זיי הערן נישט באמת

אוי אוי אוי מיינע זיסע קינדער