״מנהרות לילה – רקוויאם 710״ מאת דוד מיכאלי היא יצירה אמנותית־פואטית עוצמתית שנכתבה מתוך כאב, תקווה, ומאבק על זיכרון ואנושיות. היא נולדה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, ומתארת את לילות השבי של החטופים הישראלים בעזה דרך שירה, מוזיקה, ווידאו־ארט.
על היצירה
היצירה כוללת 24 שירים וקטעים אינסטרומנטליים־ווקאליים, באורך כולל של 67 דקות.
השירים נכתבו בסגנון הייקו יומי, החל מערב 7.10.2023, ונועדו לשמש כ״כתובת על הקיר״ – תזכורת יומיומית לחטופים ולכאבם.
המוזיקה היא מקורית ומשלבת הקלטות חיות משנות ה־90, עיבודים כליים משנת 2023 וביצועים שנוצרו בעזרת בינה מלאכותית בשנים 2023–2024.
הווידאו־ארט כולל צילומים וציורים מקוריים של המחבר משנת 1978 ועד היום.
הסרט מציג את היצירה המלאה, עם כתוביות בעברית ואנגלית, מוזיקה, ושירה שממחישים את עומק התחושות והמסר.
הספר "מנהרות לילה"
הספר מתעד מחשבות סף, תחושות אפשריות של החטופים, וקרעי תודעה מול אפלת הלילות.
הוא נכתב מתוך הזדהות עם השבויים, ומתאר את המאבק לשמר את אהבת האדם בתוך ארכיטקטורה של שנאה.
ניתן לראות את השקת הספר ב־, שם מיכאלי משתף את הרקע לכתיבה ואת המסר שהוא מבקש להעביר.
שירה בזמן אסון
מיכאלי שואל: ״האם אפשר ליצור שירה בזמן אסון כזה?״ – תשובתו היא כן, ואף הכרחי. לדבריו, השירה היא דרך לספר את הסיפור האנושי, ולהיאבק על קיומה של אהבה.
הקו הפואטי־חזותי של מיכאלי, עם מסרים חזקים על זהות, שבר, ותקווה הינו גם תיעוד רגשי־תודעתי של תקופה אפלה.
היצירה מדגישה את הפן האוניברסלי של הכאב והתקווה והוא מתבטא במיוחד בשיר הסיום "ומכיוון".
עדות וזיכרון
היצירה אינה רק אמנות – היא עדות. היא מבקשת שלא לשכוח, לא לשקוע ברצף הזמן, ולהישאר עם החטופים – גם אם רק דרך שיר.
