יום ראשון, 22 ביוני 2025

הַפּוֹסֵעַ עִם כִּיסִים מְלֵאִים / יואן צור / 2025 Strider with Full Pockets / Yuan Tsur

 

הַפּוֹסֵעַ עִם כִּיסִים מְלֵאִים / יואן צור / 2025

 

אֲנִי הַפּוֹסֵעַ עִם כִּיסִים מְלֵאִים,

בֵּין סִמְטָאוֹת שֶׁל זִכָּרוֹן וְשִׁיבָה.

הָעוֹלָם מְקַבֵּל אוֹתִי שׁוּב,

וְהַלֵּב — מַפָּה שֶׁל דְּרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי לְבַד.

 

פַּעַם קָרְאוּ לִי אַבָּא,

בַּעַל, מָגֵן.

שְׁלוֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנִים

הָיִיתִי הַבַּיִת בְּעַצְמִי —

הָאֵשׁ הַשְּׁקֵטָה שֶׁבְּתוֹךְ הַקִּירוֹת.

 

וְלֹא מִתּוֹךְ בְּחִירָה עָזַבְתִּי,

אֶלָּא כִּי לֹא נִתְּנָה לִי דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.

נֶאֱלַצְתִּי לְהַשְׁאִיר אֶת יְלָדַי מֵאָחוֹר,

וְהַלֵּב — מֵאָז, צוֹעֵד אִתָּם מֵרָחוֹק.

אֲנִי מַמְשִׁיךְ, כִּי אֲנִי חַיָּב,

וְיוֹדֵעַ — כָּל צַעַד שֶׁלִּי קָדִימָה

הוּא גַּם לְמַעֲנָם.

 

עַכְשָׁו אֲנִי הוֹלֵךְ, לֹא תּוֹעֶה,

אֶלָּא מְשֻׁחְרָר.

לֹא שָׁבוּר,

אֶלָּא נָדִיר.

 

יֵשׁ בִּי שְׁתִיקָה

שֶׁסּוֹפֶרֶת רְגָעִים כְּמַטְבְּעוֹת.

יֵשׁ בִּי שֶׁקֶט

שֶׁמִּשְׁתַּחֲוֶה,

אַךְ לְעוֹלָם לֹא נִכְנַע.

 

וּבַחֲלוֹם —

אֲנִי פּוֹגֵשׁ אֶת עַצְמִי,

יוֹצֵא מִתּוֹךְ הַיַּעַר,

לָבוּשׁ בִּצְנִיעוּת,

וְכִיסַי מְלֵאִים בְּעֵרֶךְ שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה.

 

שְׁטָרוֹת נוֹפְלִים אֶל הָאֲדָמָה.

וַאֲנִי קוֹרֵא לִי:

“אֲדוֹנִי, מַשֶּׁהוּ יָקָר נָפַל לְךָ.”

כְּאִלּוּ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לִי

שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בִּי שֶׁפַע.

 

אֲנִי מֵרִים,

שְׁטָר אַחַר שְׁטָר —

כָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא רֶגַע שֶׁל נֶאֱמָנוּת,

וִתּוּר שֶׁלֹּא נִרְאֶה,

כּוֹחַ שֶׁלֹּא דִּבֵּר.

 

אֲנִי הַפּוֹסֵעַ עִם כִּיסִים מְלֵאִים,

נוֹשֵׂא אֶת הַזָּהָב שֶׁל הַשָּׁנִים,

אֶת הַפְּנִינָה שֶׁל הַהַמְתָּנָה,

אֶת הַמַּטְבְּעוֹת שֶׁל אַהֲבָה בְּלִי קָהָל.

 

וְאִם תִּרְאִי אוֹתִי עוֹבֵר —

אוּלַי תַּחְשְׁבִי שֶׁאֲנִי לְבַד.

אַךְ דְּעִי:

אֲנִי מֻקָּף בְּזִכָּרוֹן,

וּמוּעָף עַל יְדֵי מַבָּטִים שֶׁל נָשִׁים

שֶׁרוֹאוֹת מָה אֲנִי נוֹשֵׂא.

 

הַלֵּב שֶׁלִּי עֲדַיִן מַחְזִיר

אֶת מָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא בֶּאֱמֶת אָבַד.

 

 

 

 

Strider with Full Pockets / Yuan Tsur

 

I am a Strider with full pockets,

walking streets of memory and return.

The world meets me again,

and my heart — a map of paths I walked alone.

 

Once, they called me father,

husband, protector.

For thirteen years,

I was the home itself

the quiet fire inside the walls.

 

And I did not leave by choice,

but because I had no other way.

I had to leave my children behind,

and since then,

my heart walks with them from afar.

I move forward because I must,

and I know

each step I take

is also for them.

 

Now I walk, not lost,

but released.

Not broken,

but rare.

 

There is a silence in me

that counts moments like coins.

There is a calm in me

that bows,

but never kneels.

 

And in a dream

I meet myself,

emerging from the forest,

modestly dressed,

pockets full of unseen worth.

 

Bills fall to the ground.

And I call to myself:

Sir, something sacred has fallen.”

As if I needed reminding

that I am still full.

 

I gather them,

note by note

each one a moment of devotion,

a silent sacrifice,

a strength that spoke no words.

 

I am a Strider with full pockets,

carrying the gold of years,

the pearl of patience,

the quiet currency of love without applause.

 

And if you see me passing

you may think I’m alone.

But know this:

I walk surrounded by memory,

lifted by the gaze of women

who see what I carry.

 

My heart still returns

what was never truly lost.

יום חמישי, 19 ביוני 2025

קליפות / פרגמנט

 

קליפות / פרגמנט

 

עָזְבֵנִי נָא בַּאֲפֵלָה עוֹלָה נִרְאָה כִּי תַּם דָּבָר

הֲלֹא עֹלָה אֲנִי בַּתָּוֶךְ בְּלִי אֹפֶק הַמּוּאָר

הֲלֹא כִּפְיוֹן דַּרְכֵי בַּרְזֶל כִּפְיוֹן דַּרְכֵי הַגְּרָר

מִן הַשּׁוּלַיִם הַפְּרוּצִים עוֹלֶה אִישׁוֹ שֶׁל הַמָּחָר

 

מְדִינָתִי רֹאשָׁה שִׁנֶּיהָ חֲנֻכַּת דָּמַי עֹלָה

בַּרְזֶל שֶׁל לַיְלָה מִשְׁתָּרֵק נוֹפֵץ פּוֹרֵק בִּינָה

גֹּב זְאֵבִים דּוֹמֵם מָהִיר עוֹלֶה בְּלַהֲקָה

וְאֶת כְּנָפַי שָׁלֹחַ הָלְאָה מֵעֵבֶר לַצִּיָּה 

 

קִירוֹת קָמִים נוֹפְלִים עַל מֶלַח וּמִדְבָּר

וְשֶׁמֶשׁ אֵשׁ קָמָה נוֹפֶלֶת עַל אֹפֶק מְדֻבָּר

רָצוֹעַ זֶפֶת אֶבֶן אֵשׁ עָמֹק בְּבֶטֶן הַר

קְלִפּוֹת נוֹפְלוֹת סְבִיבִי הָאֹפֶק לֹא מוּאָר

 

כְּלָבִים שֶׁל חֳרָבוֹת, זְנָבוֹת צְלָעוֹת,

עֲנֵה! עֲנֵה! אֲנִי דּוֹרֵשׁ עֲקוּף תָּקוּף מוּסַר כְּלָיוֹת

מוּלִי קְלִפּוֹת עֵינַיִם דָּם וְרַק קְלִפּוֹת

גּוּף מְשֻׁקָּץ אֵינוֹ עוֹנֶה מִתּוֹךְ הַהֲרִיסוֹת

 

יָתֵד הַכְּתָב נִנְעָץ נָעוֹץ בְּלֵב, פָּרוֹא נִפְרָע  

הַסַּהַר מְסֻיָּף חָסֵר חוֹתֵךְ חוֹתֵר בָּאֲדָמָה

וּמְשֻׁלָּשׁ מוּל מְשֻׁלַּשׁ שׁוֹמֵר עַל תָּוֶךְ מְרֻבָּע

בֵּין הַקְּלִפּוֹת הֲרֵי הַכָּאן אֶהְיֶה אֲשֶׁר הָיָה

 

עִם נְפִילַת הַפּוּר הַמִּתְגַּלְגֵּל

עִם עֲלִיַּת הַשְּׁעָרִים בְּהַגְרָלַת בָּבֶל

הוּא הַחוֹלֵם מַפּוֹת דְּרָכִים מִן הָרֵאשִׁית אֶל הַנּוֹעֵל

דְּרָכִים צָפוֹת עַל הַזְּמַנִּים עַל בְּעֵרוֹת כְּבִידָה וָאֵל

 

חֲצוֹת הַזְּמַן הָיוּ כָּאן וְחָלְפוּ חָזְרוּ

עִוֵּר הָאֵל נִכְפָּת אֶת מִדְבָּרָיו חָטְפוּ

דַּפֵּי עוֹלַם דְּבוּרִים עִם בֶּגֶד אוֹתִיּוֹת הָפְכוּ

וְרֶתַח בֹּשֶׁת קַיִן לְלֹא קֵץ אִמְּצוּ אַנְּשׁוּ

 

עָזְבֵנִי נָא בַּאֲפֵלָה עוֹלָה נִרְאָה כִּי תַּם דָּבָר

הֲלֹא עֹלָה אֲנִי בַּתָּוֶךְ בְּלִי אֹפֶק הַמּוּאָר

הֲלֹא כִּפְיוֹן דַּרְכֵי בַּרְזֶל כִּפְיוֹן דַּרְכֵי הַגְּרָר

מִן הַשּׁוּלַיִם הַפְּרוּצִים עוֹלֶה אִישׁוֹ שֶׁל הַמָּחָר

 

יום ראשון, 15 ביוני 2025

מתכת פרא

14.6.25

מתכת פרא

עֶרֶב בָּא. בִּדְמָמָה מֵרִיץ תַּרְחִישִׁים. אִם – אָז. זֶהוּ בְּדִיּוּק מַצַּב הַמְתָּנָה לְשִׁטָּפוֹן בַּשֶּׁטַח. בּוֹדֵק שׁוּב אֶת מָה שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אִתִּי. תְּאוּרָה, תַּחְבּוֹשׁוֹת, מוֹט לִפְרִיצַת דְּלָתוֹת. תְּעוּדוֹת. הִשְׁאַרְתִּי אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים כְּדֵי שֶׁהַהֶדֶף לֹא יְנַפֵּץ אוֹתָם. מִקּוּמֵי הַנְּכָדִים וְהַיְּלָדִים. מַרְבַד פִּרְחֵי הַמִּכְנָף בֶּחָצֵר מְקַבֵּל צַחוּת יוֹצֵאת דֹּפֶן. בָּאֲוִיר פִּרְחֵי הַמִּכְנָף הַצְּהֻבִּים מַמְשִׁיכִים לִנְשֹׁר אִטִּיִּים. מֵעַל נִסְחָפוֹת הוֹדָעוֹת קוֹלָהּ שֶׁל הַיּוֹנָה הַצּוֹחֶקֶת. כָּל הַקּוֹלוֹת נִשְׁמָעִים מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן. מְרֻחָקִים וְחַדִּים. הַכֹּל צָלוּל. יְדִיעָה נָחָה עַל כָּל הַמֶּרְחָב, וְעַל כָּל מִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ. הַקּוֹלוֹת מִתְהַסִּים עִם הֵעָלְמוּת כִּתְמֵי הָאוֹר מוּל צִלְלֵי הַלַּיְלָה, נְמֵרִי שֵׁן-חֶרֶב, דֻּבִּי מְעָרוֹת, זְאֵבֵי בַּלָּהוֹת. אֵין-זְמַן מְחַבֵּר אוֹתָנוּ לְשֵׁבֶט אַנְשֵׁי הַמְּעָרוֹת, אַנְשֵׁי הַמִּקְלָטִים. עִם הַחֲשֵׁכָה הָרְחוֹב רֵיק, דּוֹמֵם, מַמְתִּין לְמָה שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם וְהוּא לוֹבֵשׁ עַכְשָׁו צוּרוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת פֶּרֶא. אָנוּ אוֹחֲזִים מַתֶּכֶת פֶּרֶא.  



יום רביעי, 4 ביוני 2025

מדבר יהודה ליבו של הבורא / דוד מיכאלי

 

מדבר יהודה

 

לִבּוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא 

גְּבָעוֹת רְחוּצוֹת 

מְהַרְהֲרוֹת אוֹר וּקְשָׁתוֹת 

גּוֹלְשׁוֹת אֶל שְׂפַת הַמָּצוֹק

אֵל נְקִיקֵי אֶבֶן וְגִיר

שׁוּלֵי צִלָּן הֶעָמֹק זוֹהֲרִים 

סִדְקֵי חֲשֵׁכָה מַכְחִילִים

שְׂרִיטוֹת אָטָד וַחֲבִישׁוֹת חָצַב 

לִוְיְתָנֵי חֹם נוֹטִים 

עַל פְּנֵי מִדְרוֹנוֹת רוֹעֲדִים

אֵל מַעֲלוֹת וְשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם, 

עַל פָּנָיו יָבַשׁ בְּכִי נְהָרוֹת 

מַיִם שֶׁהָיוּ לְצֹר 

בֵּין זְרוֹעוֹתָיו שְׁכָבוֹת חֶבְיוֹן

מְרֻצָּפוֹת צְדָפִים

עַל הַשָּׁמַיִם מֻדְפָּס 

נָמֵר בּוֹדֵד



 

יום ראשון, 18 במאי 2025

קלאס

 

קלאס 

הפיקוסים הגדולים התנועעו מבעד לחלון. תמזי בת התשע הסתובבה אלי ואמרה לי בוא נשחק קלאס. בטח. אמרתי. איפה? למטה בשדרה היא אמרה. קדימה. אמרתי. היא לקחה קופסת גירים צבעוניים וירדנו במדרגות הבנין. יצאנו למדרכה, חצינו יד ביד את הכביש אל תוך השדרה מתחת לפיקוסים הגדולים. התיישבתי על ספסל ותמזי התחילה לשרטט בשקדנות את הריבועים. כל אחד בצבע שונה. וורוד, תכול, צהוב, ירוק, בתוך כל ריבוע היא רשמה בקפדנות את מספרו. הם נורא קטנים אמרתי לה, הרגליים שלי לא ייכנסו לשם. היא אמרה לי לא לדאוג אבל הגדילה מעט את הקווים.

שכחתי איך קופצים אמרתי לה. הנה תעשה כמוני היא אמרה, מוכנה לפני המשבצת הראשונה. הנחתי את הקסקט על הספסל וקמתי מעביר אגודלים בתוך הכתפות שלי ומרים את המכנסים מעל קו המותן. היא דילגה במהירות, אתה רואה? היא אמרה, זה פשוט. בטח. אמרתי. הקפצתי גם אני שמונים קילו לאוויר. סיימתי מתנשם, מושך את מכנסי למעלה. היא פנתה רצינית אל הדילוג. מחאתי כפיים. את המובילה. דילגתי שוב. לא הרגל הנכונה היא נזפה בי. הנה: שמאל, ימין שמאל ימין ימין שמאל שמאל שתי רגליים שתי רגליים ימין שמאל. תסיים בשמאל היא התרתה.

התנשפתי על הספסל. במעלה השדרה פסע איש צעיר מארץ כוש. הוא נשא קופסת קרטון חומה. הוא התקדם לכיוונינו. הוא היה לבוש בקפדנות. חולצה מגוהצת עם דוגמה גיאומטרית גדולה, כתפות אפורות, וסט אפור מכופתר. מכנסיים מגוהצים עם קמט אורך. נעליים מצוחצחות מבריקות עם שרוכים בקשר של שתי לולאות. שערו היה מקורזל ומסופר. על השיער היה מונח כובע קסקט מבד משובץ ריבועים גדולים.  כשהתקרב הוא התבונן בקסקט הקש הישן שלי, פגש את עיני וחייך. אפשר לשוחח איתך? שאל.

דרך עלי הפיקוס ירדו קרני אור שיצרו מרקם ירוק זהוב מתנועע. זוג צעיר עם עגלה, תינוק ושני כלבי פודל עבר לכיוון הכיכר ותמזי הצטדדה לאפשר להם לעבור לצד שרטוט הקלאס. שתי נערות עם חזיות ריצה חלפו אחריהם גופן חום ולבן מתנועע עם האור. יונים המו וליקטו פרורים על שביל האופניים. התבוננתי בו מזהה את הסוכן הנוסע או המטיף או המיסיונר. עיניו היו חומות עם גבות שחורות. פניו חומים רחבים, שיניו לבנות. למה לא? חשבתי, בגילי זה טוב לתרגל קצת דיבור. הוא הניח את הקופסה על הספסל והתיישב, מתבונן בקווי הגיר הצבועים. תמזי שיפצה את השרטוט על הקרקע, דילגה ברצף על רגל אחת, הצליבה רגליים עם קוקיות מתנופפות ופנתה אלי.

אפשר. אמרתי. אבל תצטרך להמתין. ודילגתי שוב את כל המשבצות, אחת, ואחת, ושתיים, והצלבה ושוב שתיים ואחת  בעקבות תמזי הנחרצת, אוחז בכתפות שלי, מונף לאוויר עם זיכרונות ילדות. הנה, סיימת ברגל שמאל! ככה! יפה! היא אמרה מצמידה כפיים ומתכוננת לדלג מיד. פוף, התנשפתי, התיישבתי מחייך על הספסל.

ארץ מאוד נהדרת, הוא אמר בחיוך. נכון אמרתי. הכי טובה. נכון, נכון. הוא הסכים. עצם את עיניו ואמר: ארצו של אלוהים ישראל! ארץ הקודש! מלאכים! אמרתי, שמי דוד. מה שימך? אדי. הוא אמר. ומהיכן אתה מגיע אלינו, אדי? הגעתי לארץ הקודש ממלאווי. מלאווי שבאפריקה. רחוק מאוד. ארץ הקודש, נכון, אתה רואה את האור שמסתנן מהצמרות? כמו היכל. ומה אתה עושה כשאתה לא הולך עם קופסה? אני עובד במסעדה. הארץ הכי מיוחדת. יש שלוש סיבות. אתה רוצה לדעת? בטח, אמרתי. הוא מנה בכובד ראש: הראשונה היא השם ישראל שהוא קדוש וסמל לכל הארצות האחרות. השניה היא שאני יכול ללכת ברחוב בלי שיתקיפו אותי. והשלישית היא שהכסף בטוח. כשאתה עובד משלמים לך. הו, התפעלתי. סיבות טובות מאוד. התבוננו בקווים ותמזי דילגה בקרני האור בודקת בזוית העין שאני רואה. שאלתי, גם במלאווי משחקים קלאס?

כן, כן, הוא צחק, קווים באדמה. אמרתי, אתה יודע מה משמעות השם ישראל? בטח, הוא ענה, הארץ הקדושה של אלוהים! שאלתי, אולי אתה מכיר את הסיפור על יעקב? הוא התמודד עם מלאך וניצח. לכן השם ישראל. ישרא-אל. זה שמתמודד עם האל. כן, כן, הוא הניע בתוקף את ראשו, יעקב! זהו, אמרתי, כאן כולם מתמודדים עם אלוהים. בלי הפסקה. עבודה קשה. כן, הוא הניע את ראשו בחיוך, עבודה קשה. אתם מבורכים. הארץ הברוכה מכל הארצות.

הוא שקל בתוכו משהו והתרכז. האם אתה מאמין באלוהים? הוא שאל. התבוננתי בפניו שהרצינו. בטח. אמרתי לו. אני מאמין בך. בי?! הוא פרץ בצחוק מופתע נסוג לאחור. לא, לא, זה לא ככה, נופף בידיו. למה לא? שאלתי, הרי אלוהים הוא הכל, בכל מקום, נכון? כ-ן, הוא הסכים, הארץ הקדושה, הפטיר. אז חלק מאלוהים זה אתה. וזה כולל גם אותך וגם אותי. וגם את תמזי. וגם את המשבצות של הקלאס. והאור? אתה רואה את האור בעצים? הוא חשב בהיסוס. כ-ן. אז זה מספיק לי. אמרתי. אני מאמין בך. אתה אלוהים. הוא טלטל את ראשו והצליב את ידיו על חזהו. לא, בלתי אפשרי, לא אני, צחק, עוצם עיניים.

בין קרני האור בשדרה חלפו רוכבי אופניים, זוג מחובק, חתול שחור לבן בדק פח אשפה. תמזי תקעה את אגרופיה במתניה ונעצה בי מבט חמור. חכה רגע אמרתי וקמתי לדלג. אחת ושתיים ואחת ואחת ושתיים שתיים וביחד וביחד ואחת ואחת ושתיים ואחת ושתיים! לא רע היא אמרה. פספסת רק פעם אחת. התנשפתי.

כשהתיישבתי הוא אמר בחיוך, דבר טוב, טוב מאוד. הוא הניח את ידו השמאלית על הקופסה וחשב. חייכתי אליו. בוא תדלג הצעתי לו. הוא הניח את הקסקט בקפדנות על קופסת הקרטון קם מהספסל. תמזי, תראי לו. הנה תראה, היא דילגה. הקוקיות התנפנפו. הוא התייצב לפני המשבצת הראשונה עם נעליים מצוחצחות, דילג פנימה בהיסוס והמשיך בנתיב המצוייר. הוא סיים עם ידיים פרושות וחיוך רחב. ככה? תמזי מחאה כפיים.


יער מזרחי / הנודד מן המישורים העליונים / קלינט איסטווד

 

כרזת הסרט בישראל / 1973

יער מזרחי

הנודד מן המישורים העליונים / קלינט איסטווד

קלינט איסטווד ממשיל משלים מוסרטים בנושא קבוע של עוול וצדק. וליתר דיוק, ביצוע של עוול וביצוע של צדק. משמעותה של הפעולה כבחירה ומחירה של הבחירה. הסרט נקרא באנגלית High Plains Drifter ובעברית "עיר ושמה גהינום". הסרט הוא משנת 1973. זהו סרטו השני כבמאי. בתמונת הפתיחה של הסרט רואים מישורים רחוקים מעורפלים מתנודדים בגלי חום. מתוכם נארגת אט דמות רחוקה מטושטשת המתגבשת אט לרוכב המתקדם אלינו. הוא מגיע לעיירה דרך בית קברות עם קבר ללא שם. בעיירה יש חברת כרייה, בית מלון, מסבאה, מספרה, כנסייה. הוא מותקף על ידי שלושה בריונים ומחסל אותם. העיירה מבקשת מהזר המסתורי להגן עליהם משלושה פושעים אחרים העתידים להגיע ומבטיחה לו כל דבר שיבקש. הוא נענה בסדרה של פעולות אבסורדיות. דרך עיני הזר המסתורי אנו חווים פלאשבקים שדרכם נפרש סיפור של עוול ורצח שבו מנהלי חברת הכרייה הזמינו חיסול של איש חוק שהפריע לכרייה בלתי חוקית. הרצח על ידי שלושה פושעים היה אכזרי. העיירה כולה הייתה עדה ושתקה גם כשהתחנן לעזרה. היחידים שגילו רחמים ואחריות, אם כי ללא יכולת להציל, היו גמד נכה ואישה מדוכאת. לפני שגווע מהצלפות שוטים, קילל את העיירה – לכו לגיהינום. פעולותיו האבסורדיות של הזר המסתורי גורמות לתושבים להתייצב נוכח משמעות התנהגותם והתכחשותם. גם אז הם נכנעים לפחד ודוחים את האחריות למעט האישה המדוכאת והגמד הנכה. הזר מדריך את התושבים למאבק ומורה לתושבים לצבוע את העיר באדום. זה יראה כמו גהינום אומר הכומר, הזר שותק. הרוצחים מגיעים לעיירה האדומה, ולאימת התושבים הזר עוזב. התושבים מעדיפים לנטוש את פעולת המאבק ולחלות את פני הרוצחים. בלב התעללות הרוצחים בעיירה הבוערת הזר חוזר והורג את הרוצחים המבינים - לא מבינים את עונשם. הסתר פנים. לאנשי העיירה כבר ברור שהם נידונים על שתיקתם והתכחשותם. מחירה של בחירתם. למחרת הזר עוזב את העיירה ההרוסה. האשה המדוכאת אורזת כדי לעזוב את העיר. על הקבר שלא היה לו שם הגמד מסיים לחרוט את שמו של איש החוק שנרצח בעבר. הוא נושא את עיניו אל הזר החולף לידו, לפחות אמור לי מה שימך? הוא אומר. הזר משיב, אתה יודע מה השם. תמונת הסיום של הסרט היא הפוכה; הרוכב מתרחק ונמוג אל המישורים הנעים.

 

יום שבת, 10 במאי 2025

יום הולדת לתמזי

 לְתָמְזִי הַנֶּחְמֶדֶת

שֶׁזֶּה יוֹמָהּ יוֹם הַהֻלֶּדֶת

שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לַמִּשְׁפָּחָה

תָּמָר מַזָּל הִיא מַתָּנָה

אוֹתָהּ נֹאהַב עַד לַשָּׁמַיִם

וּמִן הָרֹאשׁ עַד לָרַגְלַיִם

וּנְאַחֵל הֲמוֹן דְּבָרִים

כְּמוֹ דֻּבִּים וְשׁוֹשַׁנִּים

קְרִיאַת סְפָרִים חִבּוּר שִׁירִים

וּמַתָּנוֹת וְחִבּוּקִים

לִגְדֹּל זֶה לֹא דָּבָר פָּעוּט

כִּי רְצִינִית הִיא הַיַּלְדוּת

לָכֵן אִתָּךְ אֲנַחְנוּ כָּאן

תָּמִיד הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן