הערות על משחק

 

הערות על משחק

 

למרות שאיינשטיין טען כנגד האקראיות הקוונטית כי אלוהים אינו משחק בקובייה, דהיינו, האל אינו מהמר, כלומר ישנה סיבתיות תהא אשר תהיה, למרות טענה זו, לתפיסת המשחק יש מרכיב מכריע מבחינה מרחבית. למרות שהמנות קבועות (קוואנטום), עצם הגדרתן כמנות, או אם נרצה סוג של קוביות, מאפשר את משחק ההרכבה של מערכים חדשים. השטח הוא פסיכו-אקטיבי. כפי שהשאלה הקיומית להיות או לא להיות מגדירה את קיומו של השואל, המִשְׂחָק עצמו על קטביו ומעבריו השונים מגדיר את קיומו של המְשַׂחֵק עצמו במרחב.

גדולתו של המשחק כתפיסה, היא נקודת המבט מחוץ ללוח המשחק, כאשר לוח המשחק הינו מעבדה, כלומר גיזרה נבחרת וסטרילית של אפשרויות מצביות לבחירה ופעולה. המשחק הינו תרגול ועיבוד עצמי, מול עדותו של האחר, המאפשר לחרוג ממישור נתון של סיבה ותוצאה אל מרחב-על המאפשר להכילם.

אין פלא שיש הלימה בין הופעת מושג הפיתוח העצמי לתרגול שאינו קיומי במאה החמישית לספירה במזרח, ואין פלא שישנה הלימה בין התפתחות העצמי המודרני לבין המדע המודרני במאה החמש-עשרה החל מן ההלם הקופרניקאי שהפך את כיוון המבט שלנו, דרך המחזה השייקספירי שהפך את העולם לבימה, והקו-פוסיביליות של לייבניץ שהתחילה להמשיג את המציאות כמנות, הקוונטיות, והלאה, אל הפיצול הקרטיזיאני של גוף-נפש והייצוגים שלהם.

הפיצול תרם להתפתחות התפיסה הספורטיבית. בהיפרדותו מן "הגריד של הממשי", המשחק עם גולגלות הצד המובס הפך, עם התפתחות זאת, למשחק עם כדור. מממשות לייצוג. בעקבות מרחביה המוגנים של האורבניות, המאבק ההישרדותי הפך להתפתחותי. מרחבי המלחמה הקיומיים ברמה ראשונית של מקום ומזון נושקים למרחבי הספורט שהינם קיומיים ברמה שניונית כמִפְתָּחִים של כאוס מוסדר בתוך התרבות האורבנית.

מול הערך המוסרי של המידה הטובה (virtue), הופיעה המקצועיות, למעשה הספורטיביות, של העצמי הפועל, כערך של הישגיות העומד בפני עצמו, כמרכיב יסוד בתפיסה תאגידית, המאפשר לייתר את המוסר האישי לטובת היעד התאגידי. ממצב של אינטואיציה ודחפים ו/או אמנות ממשל, למצב של שיטה שיכולה גם לבוא על חשבון מוסר. בשנת 1978 באחד הימים כשהיינו בסדנת הדפוס של סרי בקומה הראשונה של בנין בצלאל הישן נכנס טרטקובר, פתח את מגרת המתכת הגדולה עם ערימת אמהות העץ הגדולות (כ 18 ס''מ גובה) והסדוקות של גופן ישן כנראה "וילנא", ראש האות "למד" היה מפותל לאחור, חיטט באותיות העץ, בחר וסידר שני משפטים קצרים שהדפיס אותם בצבע אדום לרוחב שני חצאי גליונות. האחד היה "ישראל זה לא אמריקה". השני היה "אל לה לישראל".

בשנת 1916 עם הופעת תורת היחסות (relativity) הכללית של איינשטיין שבה כל דבר מתייחס לכל דבר, ועם הופעת התפיסה כי הצופה משפיע על הניסוי, השתנה גם הדיון של השדה האמנותי ביחסים ובייצוג ההולם שבין אובייקט לתמונה כמו בין הפרח לתמונת הפרח.

המוקד עבר אל הדיון ביחסים ובהשפעות שבין המתבונן לאובייקט, בין התודעה לתופעה, כאשר הוא מסביר ייצוג תמונתי במונחים של פעילות מנטאלית וקוגניטיבית של המתבונן ואת הפעלתו ופעולתו של המתבונן בעת ראיית התמונות ברמות שונות של תפקוד ויצירה.

תפיסת הנסיין משפיע על הניסוי היא ביטוי להסטת המיקוד מן התופעה אל התודעה ולכן גם ניתוקם זה מזה, עקב שבירת הזהות התודעתית שקבעה התופעה. זו גם בחינת היחסים בין הארגון הסומטוטופי (גוף-מיקום) שדרכו ארגנו את העולם על פי הפרופורציות שלנו ורמות הרגישויות שלנו, לבין הופעתו של העולם מחוץ לפרופורציות שלנו. האם המשמעות היא עליית מדרגה? חייבת להיות סיבה למיקום כל נקודה בקומפוזיציה. כך תבעו המורים הוותיקים לעיצוב. האם ה"באוהאוס" המפורסם חב משהו לתורת היחסות?

 

צעדים ומרחבים 2017